שעבודים וחיובים ממוניים במצוות / רונן כץ

הגמרא (י:) מתלבטת לגבי דינו של אדם שחמצוֹ נמצא בתוך פיו של נחש. כדי להוציא את החמץ משם יש צורך לשכור מומחה ('חבר'), ומכאן מתעוררת השאלה - האם חייבו חכמים את האדם להוציא את ממונו לצורך בדיקת חמץ. שאלה זו מתקשרת לדיון כללי יותר בשאלה עד כמה חייב אדם להשקיע מִממונו כדי לקיים את מצוות התורה.
שאלה זו מתעוררת בשני רבדים. ראשית, יש לברר האם האדם מצד עצמו מחויב במצווה, אף כאשר היא כרוכה בהוצאה ממונית. ניקח כדוגמה את מצוות ארבעת המינים. מצווה זו דורשת מן האדם לרכוש את ארבעת המינים, כך שיהיו בבעלותו ויכול לקיים בהם את המצווה.[1]האם רשאי אדם לטעון שהוא איננו מעוניין להוציא מכספו לצורך רכישת המינים, וממילא הוא פטור מקיום המצווה?
התשובה לשאלה זו היא שלילית. אדם איננו רשאי לפטור את עצמו ממצווה מחמת ההוצאה הממונית הכרוכה בה, והמאמצים הנדרשים ממנו כדי לקיים את מצוות התורה הם גם בתחום הממוני. אולם, הדרישה מן האדם בתחום זה היא מוגבלת:

"אמר רבי אילעא: באושא התקינו - המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות נ.).

אדם איננו נדרש להוציא יותר מחמישית מרכושו לקיום מצוות, ואם ההוצאה הכרוכה בקיום המצווה היא גדולה מסכום זה - הוא נחשב כאנוס, ופטור מקיום המצווה. דין זה נאמר בגמרא בהקשר למצוות צדקה, אך בירושלמי (פאה פ"א ה"א) מובא דין זה ביחס לכלל המצוות, וכן פסק הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח הי"ג).
ברובד נוסף יש לברר, האם ניתן לכפות על האדם להוציא ממון על מצווה שהוא איננו מעוניין לקיימה, או לרדת לנכסיו ולגבות מהם לשם כך. בשאלה זו קיימות מספר דעות. המהר"ם מרוטנבורג סבר שאכן הדבר אפשרי. דבריו מתייחסים לחובתו של אדם ללמד את בנו תורה:

"כתב מהר"ם זצ"ל דכייפינן ליה ללמדם או לשכור להם מלמדים, דמאי שנא האי עשה ד'ולמדתם אותם את בניכם' משאר עשה דכייפינן לקיים?" (הגהות מיימוניות הל' תלמוד תורה פ"א ס"ק א).

המהר"ם סובר שבכל המצוות ניתן לכפות על האדם להוציא את ממונו כדי לקיימן. בהמשך דבריו הוא משווה את דרכי הגבייה לצורך קיום מצווה לדרכי הגבייה מבעל חוב הנדרש לפרוע את חובו. מכאן נראה שלדעת המהר"ם חל על האדם שעבוד ממוני לצורך קיום כל המצוות, ושעבוד זה מאפשר ירידה לנכסיו וגבייה בעל כורחו.
שיטתו של המהר"ם היא מחודשת ביותר. גישה הפוכה לחלוטין ניתן למצוא בדברי הרמב"ן. הרמב"ן עוסק באדם החייב כסף לחברו. בדבריו מתייחס הרמב"ן לדעה הסוברת ש'שעבודא לאו דאורייתא', וחיובו של הלווה לפרוע את חובו נובע רק מהעובדה ש'פריעת בעל חוב מצווה'. הרמב"ן מתאר מהי לדעתו הדרך בה ניתן לגבות את החוב מהלווה לפי אותה דעה:

"כופין אותו בין בשוטי, בין במילי דאחרמתא ושמותי, אלא שאין יורדין מן התורה לנכסיו... ואפשר שבית דין יורדין לנכסיו מן התורה, וזו היא כפיה שלו במצוה זו" (רמב"ן קידושין יג: ד"ה והא דפסק).

על אף שמדובר במצווה בעלת אופי ממוני מובהק, הרמב"ן סובר שמצווה זו איננה יוצרת שעבוד ממוני על האדם המחויב בה. הדרך לכפות על האדם לקיים את המצווה ולפרוע את החוב היא בלחץ חיצוני על האדם - לחץ פיסי או חברתי. אם ניתן לרדת לנכסיו, הרי זה רק משום שזוהי דרך נוספת לכפות על האדם את קיום המצווה, ולא בגלל שחל עליו שעבוד ממוני כלשהו.
ניתן להציע דרך ביניים בין שיטת המהר"ם והרמב"ן. על פי הצעה זו, יש לחלק בין סוגים שונים של מצוות. מצוות שהן ביסודן בעלות אופי ממוני מובהק - חל על האדם שעבוד ממוני לקיימן. מצוות אחרות, שאינן קשורות לתחום הממוני - אין בהן שעבוד ממון, וניתן להעזר בכפייה חיצונית בלבד. חילוק זה מחייב אותנו לבחון כל מצווה לגופה, האם היא נחשבת כמצווה בעלת אופי ממוני או לא.
הצעה זו מחזירה אותנו לסוגייתנו. הראשונים על אתר מציגים גישות שונות לשאלה האם האדם מחויב להוציא ממון לצורך בדיקת חמץ. חילוק מעניין מופיע ברבנו דוד (י: ד"ה בממוניה לא אטרחוהו). רבנו דוד מציע לחלק בין בדיקה אשר האדם מסוגל לבצע בעצמו, לבין בדיקה המחייבת אותו לשכור מומחה. נראה שיש לבאר חילוק זה לאור דברינו לעיל.
בבדיקה היכולה להתבצע על ידי האדם עצמו - החיוב ביסודו איננו חיוב ממוני. כאשר מדובר בבדיקה כזו, אדם איננו רשאי לפטור את עצמו בטענה שאין הוא מעוניין להוציא ממון, כנ"ל. לעומת זאת, אם נחייב את האדם לבדוק אף במקום שהדבר מכריח אותו לשכור מומחה - ניצור בכך חיוב שהוא חיוב ממוני במהותו. חיוב כזה הוא בעל אופי שונה, ועשוי לשאת עמו אפילו שעבוד ממוני. מכאן נובעת התלבטות הגמרא האם חכמים הטילו על האדם חיוב בדיקה אפילו במקרה כזה.

"...שם מת אהרון ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו" (דברים י', ו)

[‎1]^{הדרישה לבעלות קיימת לפחות ביום הראשון, ואולי גם בשאר הימים במקדש - עיין תוספות סוכה כט: ד"ה בעינן.}