|
מצוות השבת אבידה / אביעד ברטוב
השבת גופו
פעמיים בתורה מוזכרת מצוות השבת אבידה. הספרי בדברים (כ"ב, ב) על הפסוק "והשבתו לו" לומד שמלבד השבה הממונית, קיימת גם השבת הגוף - כלומר, דאגה לאובדן הפיזי של חברך. הגמרא (סנהדרין עג.) לומדת את החובה של השבת גופו מהפסוק "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, טז), אולם במקביל היא דורשת את החיוב גם מהפסוק הנ"ל בספר דברים. הרמב"ם בפרוש המשנה (נדרים פ"ד מ"ד) משלב בין השניים וכותב שרופא בהצילו בני אדם, מקיים את העשה של "והשבתו לו". לעומת זאת, בספר המצוות (ל"ת רצז) הוא מזכיר את הלאו של "לא תעמוד על דם רעך" בלבד. במהלך לימודנו אנו נעסוק בצד הממוני של חובת השבה, אולם חשוב שנדע כי קיים גם חיוב מקביל של השבת גופו.
מספר הלוואים
הרב פערלא (ספר המצוות לרס"ג, חלק ב עמ' 296 ד"ה כיוון) מביא את מחלוקת הגאונים והראשונים במספר הלאווים שבמצווה זו. שיטת רס"ג, אשר בעקבותיו הלכו מרבית הראשונים, היא שקיים לאו אחד בהשבת אבדה אלא שאזהרותיו מופיעות פעמיים בתורה: בספר שמות - "לא תראה" (כ"ב, ח) ובספר דברים - "לא תוכל להתעלם" (כב:ד). לעומת זאת, בה"ג סובר כי מודבר בשני לאוים שונים, וכן סבר בעל היראים (סימנים ר"ז ור"ט). הרב פערלא מחדש כי לשיטת היראים, שני הלאוים לא נאמרו בכדי והלאו של "לא תראה" מכוון לבעלי חיים, בעוד שהלאו של "לא תוכל להתעלם" מכוון לחפצים דוממים. ניתן להציע שני הסברים לפיצול הנ"ל:
הסבר ראשון: רש"י על הפסוקים ב'ויקרא' (פרק כ"ד) "ומכה נפש בהמה ישלמנה"; "ומכה בהמה ישלמנה" מסביר שהתורה פיצלה בין המכה להורג, מתוך הבנה שלא מדובר בנזק פעוט מול נזק מרובה, אלא בפגיעה בעלת מהות שונה; כלומר, לא כל נזקי הממון שווים, ויש לאבחן כל נזק לגופו. דבר דומה ניתן לומר באבידה, אינו דומה אבידה של דבר חי ונושם לאבידת חפץ דומם, ולכן הובאו שני איסורים נפרדים.
הסבר שני: הרמב"ן על התורה (דברים כ"ב, ב) מסביר כי השניות בפסוקים נובעת מהשוני ברמת האובדן. בספר שמות מדובר באבידה שפשוט להשיבה - חמור תועה ניתן בקלות להשיבו למסלולו. לעומת זאת, בספר דברים מדובר על שור נידח שאיבד לגמרי את דרכו ולא ניתן להחזירו לבעליו בנקל. על פי זה ניתן להסביר שיש צורך בלאו נפרד המלמד על אבידה אשר דורשת מאמץ מרובה להשבתה.
היחס שבין העשה ללאו (האם העשה והלאו חופפים או נפרדים)
בקריאה פשוטה (וכך גם עולה בגמרא בדף לב.), במצוות השבת אבדה יש עשה - "השב תשיבם"; ולאו - "לא תוכל להתעלם". אולם מדברי הגמרא בדף ל. עולה כי קיימת מצוות עשה בלבד. בישוב הסוגיות נחלקו הראשונים. רש"י (ל. ד"ה האי עשה) והרי"ף (דף טז. בדפי הרי"ף) סוברים שיש חפיפה בין העשה ללאו, אלא שמשיקולים טקסטואליים נאלצה הגמרא להשמיט את הלאו. הרמב"ן, לעומת זאת, סובר שהעניין עקרוני ולא בכדי השמיטה הגמרא את הלאו. אליבא דהרמב"ן אין חפיפה בין העשה ללאו - הלאו של "לא תוכל להתעלם" מסתיים ברגע שהמוצא החליט ליטול את החפץ ולהשיבו, ואת מקום הלאו תופס העשה של "השב תשיבם". לעומת זאת, הר"ן והרמב"ם סוברים כי קיימת חפיפה בין העשה ללאו, אך מכיוון שונה: במקום לומר שהעשה של "השב תשיבם" מתחיל בשעת הנטילה, יש לומר שהוא מתחיל עוד במפגש הראשוני עם המציאה, וכבר בשלב זה המתעלם עובר גם על "לא תוכל להתעלם" וגם על "השב תשיבם".
שיטה נוספת להסבר הסוגיות נמצאת בגמרא בקידושין (לד.). הגמרא שם מונה את מצוות מעקה ואבידה כמצוות עשה שאין הזמן גרמן ולכן נשים חייבות בהן. הראשונים על אתר לא הבינו כיצד מנתה הגמרא את המצוות הללו כדוגמא למצוות עשה שאין הזמן גרמן בהן נשים חיבות, שכן בשתי המצוות, בנוסף לעשה קיים לאו המונע בכל מקרה את האפשרות לפטור נשים. הריטב"א על הסוגיה בקידושין מסביר שהלאו טפל לעשה ולכן אין הוא מחייב לכשעצמו. תיאורטית, אילו היה מדובר במצוות עשה שהזמן גרמה, ניתן היה לפטור את הנשים משום שהעשה הוא הגורם המרכזי והלאו רק מתלווה אל העשה. אם כן, מה מהותו של הלאו הטפל? סביר לומר שבמעקה הלאו של "לא תשים דמים בביתך" מלווה את העשה כדי להכריז שכל זמן שאין מעקה בבית, בעל הבית נחשב לשופך דמים. דבר דומה קורה בהשבת אבידה: כל עוד המוצא לא משיב את האבידה, הוא נחשב כמי שמתעלם מרכוש חברו.
הגמרא בדף ל. עוסקת בכהן המוצא מציאה בבית הקברות ומעלה את השאלה האם יקיים את העשה של השבת אבידה או שמא נעדיף שישמור על הלאו של "לא יטמא". הגמרא משמיטה את העובדה שבהשבת אבידה, בנוסף לעשה קיים לאו של "לא תוכל להתעלם". ע"פ חידושו של הריטב"א ברור מדוע השמיטה הגמרא את הלאו - הלאו טפל לעשה ולכן כאשר העשה של "השב תשיבם" נדחה בפני הלאו של "לא יטמא", באופן אוטומטי מתבטל גם הלאו של "לא תוכל להתעלם".
אופי השמירה (מצד דיני "חושן משפט" או כנגזרת של חובת ההשבה)
מרגע לקיחת החפץ המוצא הופך להיות שומר אבדה. מהו אופייה של שמירה זו? האם מדובר בשמירה הרגילה של דיני "חושן משפט" או שמא מדובר בשמירה מחודשת שנובעת מעצם חובת ההשבה? אם נאמר שמדובר בשמירה של דיני "חושן משפט", הרי לפנינו חידוש גדול, שכן בניגוד לשמירה הקלאסית בה מקבל השומר על עצמו את השמירה, באבידה, התורה כפתה על המוצא לשמור לבעלים על החפץ. ישנם דעות בראשונים (רשי בב"ק עט.) שכדי להתחייב בשמירה של "חושן משפט" דרוש קניין על החפץ, ואם כך, בשומר אבידה יהיה צורך בקניין. אלא שבנקודה זו אנו מסתבכים: כיצד ניתן לקנות אבידת בהמה? כלל נקוט בידנו כי בהמה אינה נקנית אלא במשיכה ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים. ניתן להציע פתרון ע"פ הגמרא בכתובות (לא:). בגמרא שם עולה כי משיכה קונה ברה"ר ותוס' שם (ד"ה וברשות) מסייג את דברי הגמרא ומסביר שמשיכה קונה ברה"ר רק במסגרת של קנייני גזלה כדי להתחייב באונסין. על פי זה, ניתן לומר כי הדין שמשיכה אינה קונה ברה"ר הוא רק לעניין העברת בעלות מוחלטת, אולם כמעשה קניין המחיל חיובי שמירה - משיכה אכן קונה.
נחזור לחקירה שהצגנו בפתיחה לדברינו. אם נבין כי מדובר בחיובי שמירה מחודשים אשר נובעים מחובת השבת אבידה, כל האריכות שהצגנו עד כאן אינה רלוונטית, שכן חיוב השמירה נובע מחובת השבה ולא מקניין שנעשה על החפץ.
|
|
