קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר ישיבת הר עציון לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
מאמרים
ובלכתך בדרך - לפסח
חג הסוכות וחג המצות / אליהו שי
הקדשת הכוהנים לעבודתם (פרשת צו) / נתי כבודי
אל יודפת - המלצה לטיול לבין הזמנים / עמית הורן
ברור ניצוצות / אביעד ברטוב
''בין קודש לחול'' -- ''בין ישראל לחב''ד'' / יעקב מאייר
קובץ וורד 2000


הקדשת הכוהנים לעבודתם (פרשת צו) / נתי כבודי

פתיחה

הרמב"ן בפירושו לסוף פרשת פקודי מתייחס לשבעת ימי המילואים, ומביא פירושים שונים לתיארוך אותם שבעת ימים. אנו נתמקד בפירושו הראשון, הגורס כי שבוע המילואים היה בתאריכים כ"ג-כ"ט באדר. באותם ימים היו "מתאמנים" בתפעול המשכן איש איש ועבודתו: הלוויים היו לומדים לפרק ולהרכיב את המשכן, והכהנים כנראה למדו את דיני הקורבנות השונים, המופיעים בפרשות ויקרא וצו.
א' בניסן, לפי הפירוש הזה, הוא היום בו מוקם המשכן, כאשר באותו היום נעשית גם חנוכת המשכן והקדשת הכהנים לעבודתם.

הציווי

הציוויים להקדשת הכהנים והמשכן נאמרו בשני מקומות שונים בתורה: בפרשת תצווה (שמות כ"ח) ובפרשת פקודי (שם מ'). שני המקומות מכילים הן את הציווי להקדשת המשכן והן את הציווי להקדשת הכוהנים:
פרשת תצוה:
א. "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי..." (שם כ"ח, א).
ב. "שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש" (שם כ"ח, לז).
פרשת פקודי:
א. "ולקחת את שמן המשחה ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקדשת אותו ואת כל כליו והיה קדש" (שם מ', ט).
ב. "והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אותו וקדשת אותו וכהן לי...ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתה להיות להם משחתם לכהנת עולם לדרתם" (שם מ', יג-טו).
שני המקומות שונים זה מזה בסדר הציווים: בפרשת תצווה הדגש בעיקר על הכהנים, אותם מושחים ראשונה, ולאחר מכן (לפחות תיאורטית) נמשח המזבח. לעומת זאת, בפרשת פקודי הדגש הוא דווקא על כלי המשכן השונים שנמשחים ראשונה, ולאחר מכן גם אהרן ובניו. בפרשתנו, הסדר הוא חנוכת המשכן ולאחר מכן הקדשת אהרן ובניו.
נשאל כאן שתי שאלות:
‎1. מה הסיבה לכך שהתורה נקטה דווקא בסדר הזה?
‎2. מדוע יש הבדל בין שתי ההקדשות השונות?

הסדר מחייב

כדי לענות על השאלה הראשונה נשתמש בהמשך דברי הרמב"ן:

"ונראה לדעתם, כי בשבעת הימים הראשונים היה מקים אותו בבקר בבקר ועומד כן כל היום וכל הלילה, וכעלות השחר היה מוריד ומקימו מיד, כי הכתוב אמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, ואין פתח לאהל רק בעת הקמתו וכבר דרשו אל פתח אהל מועד, בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא מפורק..." (שמות מ', ב).

מדברי הרמב"ן משתמע, כי צריך משכן שבו הכהנים יוכלו לשבת מרגע הקדשתם לעבודה. היות וכך חייב להיות משכן מקודש לפני שהם עצמם מתקדשים כדי שיהיה להם היכן לשבת. לכן הסדר מחייב את הקדשת המשכן לפני הקדשת הכהנים.
כדי לענות על השאלה השניה אנסה להוכיח שהיו שתי בחינות של כהנים שהצריכו שתי סוגי הקדשות - 'שלוחי דרחמנא' ו'שלוחי דידן'.

שלוחי דרחמנא

שלוחי דרחמנא הופך את הכהנים לכלי שרת במקדש. ה', כמו שציווה על עשיית המנורה וכליה, ציווה גם על "עשיית כהנים" שיתפעלו את המשכן וכליו. "עשיית הכהנים" מתבטאת בהקדשתם לעבודת המשכן, ובעיקר מבגדיהם הדומים מאוד למשכן עצמו: בגדי אהרן עשויים מזהב, תכלת וארגמן וכו'. "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" (זבחים יז:), וה' ציווה שהם ייראו ככלי המשכן ממש, ולכן הם חייבים להיות עם בגדיהם. אהרן עצמו בתור הכהן הגדול אינו רשאי לצאת מהמשכן ולא להיטמא לקרוביו, כשאר כלי המשכן שלא עוזבים אותו כי אין להם קרובים שימותו להם. לתימוכין, אביא את הגמרא בקידושין:

"דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?" (כג:).

מגמרא זו נראה שלוּ היינו יכולים לעשות את עבודות הכהנים היינו מסוגלים למנות את הכהנים כשליחים שלנו. היות ואיננו רשאים לעבוד במקדש, אין אפשרות לראות את הכהנים כשליחים שלנו - שכן לפי דיני שליחות אין מצב שהשליח יעשה שליחות שהמשלח לא יכול לעשות. לפיכך, מוכרחים אנו לומר כי הכהנים הם שלוחי דרחמנא. איננו יכולים לעשות את עבודות המשכן בלעדיהם, כי כמו שהזכרתי קודם, ללא הכהנים לא הייתה עבודה - כי הם 'כלי השרת' שאחראים על תפעול המשכן, ואי אפשר לעבוד במשכן בלעדיהם.

שלוחי דידן

כאן הכוונה שהכהנים אינם ככלים במשכן, אלא הם אנשים רגילים שנבחרו ע"י הקב"ה לעבוד במשכן. היות והם כשאר האדם הם זקוקים לתוספת קדושה כדי שיגיעו לדרגה של המשרתים אל מול פני ה'. תוספת הקדושה מתבטאת במשימתם לכהונה, וכן בלבישת בגדים מפוארים בניגוד לשאר האנשים הפשוטים. דוגמה לכך במשיחת מלך ישראל: הוא אדם רגיל, וכדי להמליך אותו מושחים אותו בשמן המשחה, וכך הוא מובדל משאר האנשים הפשוטים.
כדי לתמוך בגישה זו אביא גמרא מנדרים הסותרת את הגמרא הקודמת:

"איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא? - למאי נפקא מינה? - למודר הנאה, אי אמרת שלוחי דידן הוא הא מהני ליה ואסור, ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי, מאי? - ת"ש דתנן: מקריב עליו קיני זבים וכו', אי אמרת שלוחי דידן, קא מהני ליה! - וליטעמיך ליתני מקריב עליו קרבנות! אלא מחוסרי כפרה שאני, דא"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן" (לה:).

סוגיה זו בעצם מסיקה, כי מאחר ובשאר הקרבנות קיים איסור 'המודר הנאה מחבירו' בעבודת הכהן, הרי שהכהנים הם שלוחי דידן, אנשים רגילים בסך הכל, שאסור למודר הנאה להנות מהם.

שתי הקדשות כהנים

כנראה שגם בהקדשת המשכן עצמו יש את העירוב של שתי הבחינות שבכהנים. בפרשתנו, כשהדגש בתחילת חנוכת המשכן מושם על כלי המשכן, הכהנים נתפסים כחלק מכלי המקדש, כאשר הם מופיעים עם בגדי הכהונה אל מול כל העם בעת משיחת המשכן וכליו בשמן המשחה. לענ"ד נראה שהבגדים עליהם בכוונה, לתת להם מימד של כלי במקדש שעשוי מזהב וכסף. כאן ללא ספק ההקדשה היא בבחינת "כהני שלוחי דרחמנא" - הם חלק אינטגראלי מכלי השרת של המשכן.
ההקדשה השניה מתייחסת לאהרן ובניו בלבד, ללא כל קשר למשכן. נערך טקס קצר שבו מזים על תנוך אזנם הימנית ועל בהונותיהם הימניות, והם מונפים כביטוי להעלאתם בדרגה לעבודת המשכן. לפני כן הם היו אנשים רגילים, וכאן הם מקבלים תוספת קדושה כדי לעבוד במשכן ה'.

יה"ר שנזכה במהרה בימינו לראות "הכהנים בעבודתם, ואת הלוויים בשירם ובזמרם".