|
שישים שנה חלפו מאז השואה הנוראה, בה נרצחו באכזריות אין קץ שישה מליון מאחינו ומאחיותינו בנות ובני ישראל, ועדיין לא מצאנו את המסגרת המתאימה והראויה לציין אותה. יום השואה חולף, לצערי הגדול, כמעט ללא תשומת לב, כאחד הימים הרגילים בשנה. אנשים ממשיכים בשגרת יומם, צוחקים, משוחחים שיחות של קלות ראש, ואפילו יש ששומעים מוזיקה עליזה. בהקשר זה מפתיעה אותי ביותר דווקא החברה הדתית. אנחנו, המחונכים על בירכי היהדות, שמתפארת בכך שכבר שלושת אלפים שנה זוכרים בניה את יום גאולתם ממצרים; וכבר יותר מאלפיים שנה שבוכים כולם באותו התאריך על חורבן בית מקדשם. אותה יהדות שמחנכת אותנו לתת מקום לפני הבורא לכל אירוע שפוקד אותנו, בין ברמה היום יומית ובין ברמה ההיסטורית. איך נתנו ליום החשוב הזה, לאירוע המשמעותי הזה, לחלוף בלי שנתנו לו ביטוי דתי מניח את הדעת?!
שכל אחד יחשוב בינו לבין עצמו, איך נראה תשעה באב האחרון שלו ואיך נראה יום השואה האחרון שלו? ההבדל החד בין שתי הימים מפתיע במיוחד לאור דברי חז"ל על המזמור בתהילים: "מזמור לאסף אלוקים באו גוים בנחלתיך...", שלא נאמרה קינה אלא מזמור, מפני שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו. בשואה שבה כילה הקב"ה חמתו במיליוני בני עמו, ולא בעצים ואבנים, אין אנו אומרים קינה ואין אנו מתענים?! האם לא ראוי לציין את השואה בצורה דתית?!
שאלה זו מציקה לי גם ברמה הכלל ציבורית אבל גם ברמה הישיבתית.
מבחינה כלל ציבורית יש מספר תשובות קבועות שאנו יודעים להשיב, אך תשובות אלו ממש אינן מספקות: לא כמה הקינות שנוספו בתשעה באב - שאגב גם עליהן היה ויכוח אם לאומרן אם לא; ולא יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. אני חושב שלמאורע שכזה, היה ראוי שיהיה יום בפני עצמו, שלא יצטרף כנספח חסר משמעות ליום אחר בתור אסון מספר שמונה או תשע.
בנוסף, הטיעון שאין להתענות בימי ניסן, נשמע כאמירה כעוסה כלפי מקבלי ההחלטות החילונים שקבעו את יום השואה בניסן בתאריך של מרד גטו וורשא, ולא קיבלו את הדעה שיש לקבוע אותו בתשעה באב. את מי אנחנו מענישים? את הנספים?! את הדורות הבאים שלא ידעו ולא יזכרו?! לא ממש ברור. אם הבעיה היתה אך ורק הלכתית היה ניתן למצוא פתרון, או לפחות לתת מענה אחר לצורך בהנצחת השואה (משהו קצת יותר רציני מאמירת קדיש בעשרה בטבת).
אגב, איך ניתן לצום בניסן בתענית בכורות ולנהוג מנהגי אבלות בין פסח לל"ג בעומר? אני באמת לא רוצה להיכנס לסוגייה ההלכתית, אותה אני משאיר לגדולי התורה, שיתכנסו וימצאו את הדרך המתאימה לציין את האירוע הזה. אולם, חשוב לי להסביר מדוע לדעתי יש ערך לתאריך שנקבע - כ"ז בניסן, משתי סיבות, ולמה יהיה חבל לתקן יום אחר:
האחת - יש לדעתי ערך מוסף חשוב ליום השואה, שבוע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. זה מעניק משמעות נוספת גם ליום הזיכרון ויום העצמאות וגם ליום השואה עצמו.
שנית - זה היום שנקבע, אם נרצה בכך ואם לא, ויש חשיבות ליום בו מתאבלים כלל ישראל. כבר אמרו חז"ל בתענית:
"ת"ר בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת צבור..." (יא.).
והשולחן ערוך פוסק - "מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון...". ממקורות אלו נראית החשיבות הרבה של הצער הציבורי. גם אם יש בעיה מסוימת בתאריך ברמה ההלכתית, עדיין יש חשיבות רבה, לדעתי, לנהוג מנהגי אבלות וצער. חבל יהיה להתנתק מהיום הלאומי הכלל ציבורי.
בנוסף קיים כאן טיעון נוסף, רחב יותר. איך אנו רוצים לחנך את ילדנו שיחוו וירגישו אבלות על חורבן הבית, אירוע שקרה לפני אלפיים שנה, כאשר את החורבן המשמעותי שאירע בדורנו אנו, אנחנו לא מציינים כמעט בכלל?! וכך גם לגבי יום העצמאות - איך אנו מחנכים לכך שכל דור חייב לחוש כאילו יצא הוא ממצרים, כאשר ביום העצמאות של דורנו התפילה מגמגמת ומתנצלת על שונותה משאר הימים?! שלא לדבר על תיקון תקנות מיוחדות שייחדו את היום מבחינה דתית, וכן תיקון תפילות מיוחדות, כמו שעשו רבותינו בימי חנוכה ופורים. לצערי הרב, המסר החזק שעובר כאן, אולי מתחת לפני השטח, הוא שליהדות ולתורת ישראל אין מקום בחיים הארציים, וכל חגיה ומצוותיה אינם אלא פולחן דתי בלבד. התחושה שזה יוצר היא שיש כאן שתי רובדי חיים שמתקיימים בנו במקביל, ושנקודות המגע ביניהם כמעט ולא לגיטימיות. לדעתי, מסר כזה ימית מכת מוות, ח"ו, ליהדות האורתודוקסית, וחבל שכמו בכל הדורות האחרונים היא נאלצת לשלם מחיר כבד על התמהמהותנו.
ברמה הישיבתית המצב, לדעתי, גרוע באותה מידה. אני חושב שאחרי שלושים וחמש שנה ראוי שהישיבה תחליט האם היא מעונינת לקחת על עצמה לטפל ברצינות ביום השואה, ואז להקדים את תחילת הזמן לכ"ו או כ"ה בניסן, וביום עצמו תהיה תוכנית מסודרת כמו שיש בכל מועד אחר בישיבה; או שהישיבה, לא מרגישה צורך, מסיבות שלא מובנות לי, לתת ביטוי ליום זה; ואז שתתחיל את זמן קיץ בכ"ח בניסן. אבל להתחיל את הזמן כמעט בכל שנה בכ"ז בניסן ולגרום לטלטול התלמידים בדרכים ביום זה, במיוחד לאור העובדה שיש צפירה בשעה עשר, נראה לי ממש לא בסדר.
ראוי אם כן, לדעתי, שיום השואה יהיה יום משמעותי בישיבה; ושתינתן הדעת הראויה איך אנחנו, הציבור בישיבה, מעבירים את היום הזה בצורה משמעותית. לא כמו שהיה עד כה שיום זה היה בעל ציביון רגיל, כמעט כאחד מימי החול האחרים.
|
|
