"לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" / אוהד פיקסלר

מקור דין הוצאה

בשבוע שעבר דנו בשאלת הגמרא מהו המקור של מלאכת הוצאה. בגמרא ישנם שני מקורות עיקריים - ‎1. ציווי משה לא להביא יותר נדבות לבית המקדש (שבת צו:). ‎2. ציווי ה' בפרשת מרה שלא יצא איש מביתו ביום השביעי (עירובין יז:)[‎1]. השלכה ישירה לשאלת המקור יכולה להיות הקשר בין המלאכה למשכן; אם אנו לומדים את המלאכה מפרשת מרה אין קשר למשכן, שהרי פרשה זו נאמרה עוד לפני מתן תורה[‎2]. בירושלמי אנו מוצאים מקור שלישי לאיסור הוצאה, אך הוא מדברי קבלה:

"רבי חזקיה בשם רבי אחא שמע כולהן מן הדין קרייא: 'לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו'" (ירושלמי פ"א, ה"א).
"כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם ... וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיהו י"ז, כא-כז).

ר' חזקיה איננו לומד את מקור המלאכה מהתורה, כי אם מדברי קבלה שנמסרו מירמיה. מספר דינים בהלכות שבת למדנו מדברי הנביאים, ודבריהם משמשים כמקור הבלעדי להלכות אלו. נראה, כי למרות שהלכות אלו נלמדות מדברי הנביאים, אין מדובר בהלכות שנתחדשו בזמנם, כי אם בחיזוק ציווי שיסודו מהתורה. אם נקבל הנחה זאת, אזי דרשת רבי חזקיה לא באה לתת מקור לדין אלא להסביר לנו את אופי המלאכה וחומרת האיסור (כפי שניתן לראות מההקשר בפרק) [‎3].
מקרה נוסף בו אנו מוצאים כיוון זה הוא דין עונג וכבוד שבת. חיובים אלו נלמדים מהפסוקים בישעיה (נ"ח, יג)- "...וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד...". ישעיהו אינו מצווה בפסוקים אלו על מצווה חדשה, אלא הוא מדגיש את מטרת השבת ואופיה כפי שמחויב מן התורה.
כך נראה שיש להבין גם את הלימוד למקור מלאכת הוצאה מנבואת ירמיה. ירמיה בפסוקים אלו זועק על רמיסת אופי וצביון השבת, והוא רואה במלאכת הוצאה את הסיבה להרס אופי השבת, וממילא לחורבן. בפסוקים נאמר שהוצאת משא מרשות לרשות היא מלאכה, והיא הגורם להרס זה.

'בין ירמיה לנחמיה' או 'בין הוצאה למוקצה'

פסוקים מקבילים לפסוקים בירמיה אנו מוצאים בספר נחמיה:

"בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד: וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם: וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת..." (י"ג, יד-יט).

פסוקים אלו הינם המקור לאיסור מוקצה. נראה שהיסוד העומד בבסיס איסור הוצאה בשבת כפי שמוסבר בירמיה, מקביל לדברי נחמיה וממילא ליסוד איסור מוקצה. בראשונים אנו מוצאים מחלוקת מדוע חכמים אסרו מוקצה בשבת[‎4]:

"אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר... ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה') 'למען ינוח'... ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת...
השגת הראב"ד: א"א... נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו, שהוא גדר להוצאה" (רמב"ם פכ"ד, הל' יב-יג).

שיטת רוב הראשונים היא כדברי הראב"ד, שאיסור מוקצה הוא גזירה שמא יטלטל (ראה לדוגמה בדברי רש"י בשבת קכד:, ביצה יב.). לא נדון כאן בהרחבה בהסבר הסוגיות לפי שיטת הרמב"ם, אך נראה כי הרמב"ם למד בצורה שונה את הפסוקים בנחמיה. הרמב"ם מבין שנחמיה לא התמודד עם חילול שבת של עבירה ספציפית, אלא הוא נאלץ להתמודד עם רמיסת אופייה של השבת. סיבת הרמיסה נבעה מכך שעברו על איסורי הוצאה בשבת ועסקו במסחר. מטרת איסור הוצאה היא, שהאדם לא יזוז ממקומו ביום השביעי: הוא לא יוציא משא וממכר לרשות הרבים ויעסוק בענייני היום-יום, אלא ישבות בביתו. עקרון זה עולה גם בירמיה, וכפי שמביא ר' חזקיה זה המקור של מלאכת הוצאה. מלאכת הוצאה אסורה מפני שהיא מבטלת את השביתה בשבת. נחמיה ראה שיש צורך לגדור זאת ע"י מספר פעולות שמטרתם לשמור על אופי השבת בירושלים - ‎1. תקנת מוקצה. ‎2. נעילת דלתות העיר ומניעת המסחר. עולה אם כן שלפי הרמב"ם, יסוד איסור הוצאה ואיסור מוקצה זהה.

זה לא בתוצר זה בתהליך

תוספות וראשונים נוספים עומדים על כך שמלאכת הוצאה שונה משאר המלאכות והיא מלאכה גרועה. בשבוע שעבר ראינו שיתכן ושוני זה נובע מהמקור השונה של המלאכה שנלמדת ממרה ולא מהמשכן. אך יתכן ויש שוני נוסף בגדר המלאכה. בכל מלאכות שבת העיקר הוא התוצאה - קשר של קיימא, מאכל מבושל. יתכן ויהיה פטור משום מלאכת מחשבת הנוגעת לתהליך, אולם עיקר החיוב הוא על תוצאת המלאכה. לאור הפסוקים בירמיה נראה שמלאכת הוצאה אינה כך - החיוב נובע מהתהליך ולא מהתוצאה. משמעות איסור הוצאה בשבת הוא שאני אקח משא ואעביר אותו מרשות לרשות ואפגע בקדושת השבת ובצביונה. בשבת יש צורך בשביתה הניכרת ומשמעותה שאני יושב בבית, ולא מעביר משאות מרשות לרשות. עיסוק במסחר הוא פגיעה ברורה ברוח השבת, אך גם הליכה לטיול עם תיק מהווה פגיעה בשבת[‎5]. במובן זה מלאכת הוצאה היא יותר חמורה משאר מלאכות שבת. אדם שעובר על מלאכה בשבת הרי הוא עבר על לאו, אך אדם שעבר על מלאכה הוצאה הרי בנוסף ללאו הוא גם ביטל את אופיה של השבת. חומרת מלאכת הוצאה לעומת מלאכות אחרות עולה במפורש בדברי הרמב"ם בהלכות שגגות, כאשר הוא מזהה את מלאכת הוצאה כגוף מגופי תורה לעומת שאר מלאכות שבת:

"בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה... כיצד שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת... הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה או אין ע"ז בתורה או אין נדה בתורה שעקרו כל הגוף ואין זו וכיוצא בזה שגגת הוראה אלא שכחה, לפיכך פטורין מן הקרבן וכל העושה על פיהן חייב חטאת בפני עצמו. אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר אל יצא איש ממקומו אבל הזורק או המושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה, הרי אלו חייבין... (פי"ד, הל' א-ב).

מלאכת הוצאה מתחלקת לשלוש פעולות - עקירה, חציית הקו, הנחה. לפי דברינו לא ניתן לדבר על פעולה אחת שהיא משמעותית יותר משאר הפעולות. החיוב נובע משילוב של שלושת הפעולות יחדיו, ורק אז הדבר נחשב כעשיית מלאכה. עקירה בפני עצמה אינה כלום, וגם אינה נחשבת כחצי שיעור. המלאכה שונה משאר מלאכות שבת בכך שאין בה יצירה, ועיקרה הוא בתהליך. לפי זה ברור מדוע שינוי בדרך עשיית המלאכה גורר אחריו פטור משום שאינו כדרך עשיית המלאכה.

צד - עוד מלאכה גרועה?

מלאכה נוספת בה אין אנו מוצאים פעולת יצירה הינה מלאכת צד, ועובדה זו הינה בעלת משמעות במספר דינים במלאכה זו. כאשר אדם צד חיה הוא אינו יוצר יצירה חדשה והוא אינו משנה דבר בגוף הבהמה. נחלקו הראשונים מה מעשה המלאכה במלאכת צד: האם קיים שינוי בחפץ (-חיה) שממנו נגזרת המלאכה, או שמא המלאכה היא מצד פעולת האדם בתפיסת החיה. אנו יכולים לראות את מחלוקת זו בנוגע למספר נקודות במלאכת צד:
‎1. נחלקו התנאים האם חייבים על צידת בעל חיים שאין במינו ניצוד[‎6] (תוספתא פי"ב, ה"ד; גמרא שבת קו:). סברת הסוברים שצידה זו מותרת מדאורייתא (ולרשב"א מותר לכתחילה אף מדרבנן קז. ד"ה תוספתא), היא משום שהמלאכה מוגדרת מצד האדם. מכיוון שאין לאדם תועלת בצידה אזי אין כאן מלאכה, זאת למרות שהבעל חי בפועל ניצוד. וכך כותב האבני נזר (אם כי במלאכת הוצאה הוא אינו מבין כמונו):

"ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור: דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות, שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה. ואפי' הוצאה מרשות לרשות נשתנה במה שהוא ברשות אחר. אבל צידה אין שום שינוי בגוף החי' רק אצל האדם שנעשה ברשותו. ועל כן דבר שבמינו ניצוד לצורך גופו חשיב ברשותו שיש לו דבר מה. אבל דבר שאין במינו ניצוד משום שאין בהם תועלת כלל אין לו כלום אף לאחר שניצוד כגון הצד זבובים שאין בהם צורך..." (או"ח סימן קפ"ט, ז).

כך גם נראה ששיטת המגן אברהם כאשר הוא מסביר את דברי הרמב"ם לגבי תולדת צד:

"ז"ל הרמב"ם: 'המשלח כלבים שיצודו צבאים, וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי, או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב. וה"ה בעופות עכ"ל'. משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור (-למרות שיש תוצאת צד בפועל)..." (שט"ז, ד).

‎2. נחלקו התרומה והטור (סימן שט"ז) האם חייבים משום צד כאשר סוגרים ארגז שיש בו זבובים; לדעת התרומה יש בכך איסור דאורייתא, אולם הטור חולק וסובר שהאדם אינו מתכוון לצוד ובנוסף אין הדבר מוגדר כצידה. נראה כי נקודת המחלוקת היא בשאלה מהו יסוד מלאכת צד - מניעת החירות מהחיה, או שמא שלטון האדם על החיה. לפי התרומה המלאכה היא השינוי בחפץ, ודבר זה בא לידי ביטוי ע"י מניעת חירותו ושינוי סביבתו. לעומת זאת הטור סובר שהמלאכה תלויה באדם, וכל עוד הוא אינו מסוגל לשלוט בחיה אין זה צד (במקרה זה ברגע שהוא יפתח את הארגז כל הזבובים יעופו).
ראינו, אם כן, שלפי שיטת חלק מהראשונים והתנאים ניתן לראות שקיים צד שווה במלאכות צד והוצאה, שאינו קיים בשאר מלאכות. עיקר מלאכות אלו אינו בפעולת היצירה על החפץ, אלא הוא מתקשר לפעולת האדם וההשקעה בביצוע המלאכה. מלאכת הוצאה מיוחדת באופיה והיא שונה משאר מלאכות שבת הן במקורה והן בדרך החיוב עליה.

[‎1] ^{בגמרא אין זה ברור שפסוק זה משמש כמקור למלאכת הוצאה, אולם כך הבינו רוב הראשונים שזו כוונת פשט הפסוק. ראה לדוגמה בדברי הרשב"א בעירובין יז: ד"ה ור' יונתן.}
[‎2] ^{הרב מדן במאמרו במגדים יז 'איפה ואיפה - עיון בפרשיות נדודי ישראל במדבר' (בעיקר עמודים ‎64-70) דן באריכות בלימוד ממרה והסיק ממנו לעניין אופייה של המלאכה. אנו נלך בקו הכללי שעולה במאמר, אך עיוננו הוא בעיקר בלימוד מירמיה ולא מפרשת מרה ונשנה מדבריו במעט בתוכן ובסגנון.}
[‎3] ^{נראה כי הדבר תואם את גישתו הכללית של הירושלמי ביחס בין הלכות שבת למשכן. עיין במאמרו של הר' יעקב נגן (גנק) (עלון שבות ‎3-132) שטען כי שיטת הירושלמי (בניגוד לבבלי) היא כי יש ללמוד את אופיים של מלאכות שבת מאופיים בכל התורה ולאו דווקא ממלאכת המשכן (תודתי נתונה לעורך הטרי אביעד ביננשטוק שהערני לנקודה זו).}
[‎4] ^{דברים אלו הם לשיטות שאיסור מוקצה בשבת הוא תקנת חכמים ולא איסור דאורייתא. לשיטות שמוקצה מדאורייתא ואנו לומדים זאת מפרשת מרה יש חיזוק נוסף לקשר שבין הפסוקים בפרשיות השונות. אם מוקצה הוא מדאורייתא אזי הוא נלמד מהפסוק 'והכינו את אשר יביאו' שמקורו בפרשת מרה. לפי זה מקור מלאכת הוצאה ומקור איסור מוקצה אחד הוא.}
[‎5] ^{קשה לומר שמשמעות המלאכה היא שינוי בחפץ. העובדה שחפץ משנה את מקומו אינה מגדירה מלאכה אסורה בשבת. ניתן להגדיר מלאכה או כיצירה, או כפעולה שדורשת מאמץ שאינו מתאים ליום השבת.}
[‎6] ^{הכוונה לבעל חי שבני אדם אינם צדים אותו בדר"כ מפני שאין להם תועלת בצידתו. זבוב הוא בעל חיים שאין במינו ניצוד, לעומת צבי שמוגדר כבמינו ניצוד.}