שבת פרשת במדבר ב' סיון ה'תשס"ד, גליון מספר ‎964

הר גריזים - מעל קבר יוסף
שכונת השומרונים, השוכנת בפאתי שכם למרגלות הר גריזים, לא נבדלת בְמה משכונות קטנות רבות, הנפוצות בארצינו הקטנה. ילדים רצו ברחובות ושיחקו בין הבניינים הפשוטים. פחי זבל, מכוניות וחורשות ריקות. אפילו פסי-ההאטה האינסופיים המטרידות את מנוחת הנהגים בשכונות ירושלמיות רבות. חשבתי שיהיה שונה ממה שמוכר לי והופתעתי.
בסלון אחת הדירות ישבה אישה מול הטלוויזיה; היא לא ישבה כמו מלכה פרסית על כרים וכסתות או שק של נוצות, אלא על ספה מעור, ייתכן אפילו נקנה באיקיאה.
רציתי שיהיה שונה, אולי פרימיטיווי; יותר קל לי להבין פשוט ופרימיטיווי, ספה מאיקיאה מבחינתי זה כמו סיני שאוכל עם מזלג.
נחזור לרחוב. שלט צהוב לבן עם כתובת של גלידות שטראוס התנוסס מעל המכולת המקומית, השלט בלט בגודלו וצבעיו מול רחבת ההקרבה, כמעט ככורז על חסות של חברת שטראוס לאירועי חג הפסח.
מתחת לשלט הזה אנחנו התמקמנו, על גג - כתיירים העומדים ביציע של הכותל המערבי ומתבוננים בחרדים הזרים בפליאה ובסקרנות. רק אלו לא היו ה'חרדים לדבר ה'', אלא 'שומרי דת האמת'. לידינו עמדו חייל וחיילת שבאו לראות, להעביר את הזמן בין משמרות.
הרחבה הייתה מלאה. ‎250 שומרונים לבושים בבגדי לבן כראוי למעמד, אנחנו - בגי'נס כראוי לתיירים, לא הרגשנו זרים או משונים, להיפך.
"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים"
פתאום פצחו בשירה אינטנסיבית, לא הבנתי את המילים ששרו אבל היה אפשר לחשוב שאלו פסוקי ה'הודו' ו'אנא השם' המוכרים לנו מההלל. סדר העמידה כך היה. השומרונים עמדו בעמדות המפתח - מסביב לתעלה המרכזית שחצתה את הרחבה לשתיים, תעלה שמאוחר יותר שימשה לקבלת הדם. מקום מיוחד נשמר לזקנים, הם לא עמדו במרכז קרוב לתעלה, אלא על שטיח צבעוני, מסביב לכהן הגדול - זקן הכהנים. מסביב לכל אלו עמדו ה"אורחים"; חיילים רבים - חלקם באו לאבטח וחלקם לצפות ובתוכם מח"ט הגזרה; אזרחים יהודים רבים - כחציים דתיים וחציים חילונים; כמה ערבים, וכומר נוצרי אחד. אנחנו, תיירים לתיירים עמדנו על אחד הגגות מסביב לכולם - משם צפינו על מחזה דו-הקיום, או יותר נכון רב-קיום. רב-קיום שלא ניתן למצוא כדוגמתו בשום מקום אחר במדינה העקובה מדם - "אנחנו אולי מדברים ערבית בבית ומסתובבים בשכם אבל בסתר ראינו את המשחק של מכבי - אנחנו יהודים כמוכם", כך אמר לנו כהן-יפת - האחראי על המוזיאון של הקהילה.
כמו שחיטה של ניסים או הלל מייזלס
השחיטה עצמה לא עוררה בחילה. החלוקים נשארו לבנים חרף הדם הרב, והכל נעשה בנחישות וביעילות. הייתי אומר שזה הזכיר את השחיטה שעשו מאחורי פנימייה י' בשבוע שעבר. תוך כדי הכנת הקרבנות לצלי ראיתי ילד שלא יכל להתאפק וכבר כרך במצה שלו חתיכת כבש ועלי מרור. היו צעירים שם שהסבירו לנו כל שלב ושלב בעבודה - או יותר נכון כל שלב בהכנת שהבשר. מאוחר יותר הם יחזרו הבייתה ויאכלו את הכבש עם המשפחה - על מצות ומרורים יאכלוהו.
בדרך חזרה הביתה אחד זרק מילה על דיון ששמע מקודם: אלו אמרו - החוויה היום העמיקה את שקיקתם ותשוקתם לקרבנות; ואלו אומרים שהמחזה רק הרחיק אותם.
זהו, סתם שחיטה, לא ברבריות הרגשתי ולא פרימיטיוויות, אלא טקס חג הפסח רווי בשמחה ומסורת, חדש וישן, ערבים וישראלים, יהודים וגויים. אם כבר יש פרימיטיווים זה אנחנו.

בגליון השבוע:
חדשות

קיצור הלכות ייחוד / הרב יוסף צבי רימון

שניים שעשעוה / אוהד פיקסלר

קריאת שמע על המיטה וברכת המפיל / ישי קיל