|
המשנה בראשונה במסכת מביאה את המקרה הבא:
"פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא - שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס - שניהם פטורין.
המשנה דנה במספר מקרים בהם המלאכה מתחלקת בין בעל הבית והעני, ואומרת כי במקרים אלו שניהם פטורים. הגמ' מבררת את סיבת הפטור:
"שניהן פטורין. והא אתעבידא מלאכה מבינייהו! - תניא, רבי אומר: 'מעם הארץ בעשותה' (ויקרא ד' ,כז) - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה - חייב, שנים ועשו אותה - פטורין. איתמר נמי, אמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה - יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין" (ג.).
פטור שניים שעשאוה נלמד בגמרא מהפסוק: 'מעם הארץ בעשותה', העוסק בחיוב קרבן חטאת. לאור זאת עולות בפנינו שתי שאלות:
א. האם מדובר בפטור גורף וכלל אין איסור; או שהפטור הוא רק מקרבן חטאת ויש עדיין איסור מדאורייתא.
ב. האם הפטור הוא פרטי בהלכות שבת; או שמא קיים פטור כללי של שניים שעשאוה בכל התורה.
איסור או פטור
א. פטור מקרבן
הגמרא לומדת את דין שניים שעשאוה מפסוק העוסק בחיוב קרבן, ולכן ייתכן שהפטור הוא רק מקרבן, אולם עדיין קיים איסור מדאורייתא. בנוסף, נראה מההקשר המנותק משבת שהפטור הוא פטור כללי העוסק בכל חיובי חטאת ולא בשבת בלבד[1]. המשך חכמה מסביר שהפסוק "את שבתותי תשמורו" (ויקרא כו, ב) נכתב בלשון רבים, משום שיש איסור גם בשניים שעושים מלאכה:
"אבל מכל מקום שלא יעשו שניים לכתחילה כתב תשמרו בלשון רבים... קמ"ל בשבת ישמרו אפילו מלעשות מלאכה ברבים".
ב. אין איסור
הגמרא בדף צג. מביאה את הדרשה לפטור שניים שעשאוה בדומה לדרשה שמופיעה בדף ג, אולם בפירוט רב יותר. הגמרא שם מפרטת את מחלוקת התנאים בעניין, והיא מדייקת מהפסוק את דין הוצאה בלבד. ייתכן שניתן ללמוד מכאן שקיים מיעוט נקודתי במלאכת הוצאה הנובע מייחוד במלאכת הוצאה, בה לא רק שאין חיוב אלא גם אין איסור[2].
מלשון הרמב"ם נראה כי הוא סובר גם כן כאפשרות זו. בפירוש המשנה (פרק א', הל' א) הרמב"ם מסכם את הכללים העולים מהמשנה, והכלל השני אותו הוא מציין הוא פטור שנים שעשאוה. הרמב"ם כותב שחכמים מצאו רמז לכלל בפסוק בתורה, ובהמשך הוא מדגיש שאנו יודעים את שלושת הכללים מתוך הקבלה האמיתית והמסורת, ולא מלימוד מפסוק לגבי קרבן חטאת. כלומר, ישנו פטור מיוחד בהלכות שבת, והפסוק משמש כאסמכתא.
הרמב"ם פוסק את פטור שניים שעשאוה בפרק א' בהלכות שבת. פרק זה כולל מספר כללים בהלכות שבת, בהם האדם פטור משום שאין זו מלאכת מחשבת עליה חייבה התורה בשבת. לאור זאת נראה, כי הרמב"ם הבין שפטור שניים שעשאוה הינו פטור בהלכות שבת בלבד ולא פטור כללי בכל התורה[3]. מסתבר שהרמב"ם מבין שבשניים שעשאוה יש חיסרון במעשה המלאכה ואין זו מלאכת מחשבת, ולכן פטורים בה בשבת.
הרב עמיטל הפנה לירושלמי בחגיגה ממנו משתמע שכלל לא קיים איסור בשנים שעשאוה. בירושלמי (פרק ב' הל' א) מובא הסיפור אודות ארבעה שנכנסו לפרדס, ובעקבות כך מובאים מספר מעשי אלישע בן אבויה אשר פגע בישראל בעזרת הידע התורני שהיה לו.
בירושלמי מסופר כי הייתה גזירת שמד שישראל חייבים לעשות מלאכה בשבת, וכדי להינצל מאיסור דאורייתא, ישראל העבירו את מטלטליהם בדרך שנים שעשאוה. לאחר שאלישע ראה זאת, הוא דיווח לשלטונות על ה'פטנט' היהודי ובעקבות כך הם אסרו זאת. לאחר הגזירה השניה, ישראל נמנעו מאיסור דאורייתא ע"י העברה לכרמלית ולא לרשות הרבים. עולה אם כן, כי ישראל העדיפו את הפתרון של שנים שעשאוה מפתרון העברה לכרמלית. בכרמלית פשוט שאין איסור דאורייתא, ומכאן ניתן ללמוד בק"ו שבשניים שעשאוה ברור שאין איסור דאורייתא, ופתרון זה עדיף על פני איסור דרבנן.
בכל התורה
הגמרא בקידושין (מג.) ובזבחים (קח:) דנה מדוע שניים ששחטו קרבן בחוץ פטורים מחיוב שחוטי חוץ, ומביאה לשם כך דרשה מיוחדת. הריטב"א בקידושין מסביר שבאמת היינו יכולים ללמוד דין זה מפטור שנים שעשאוה, אולם כיוון שהייתה הווה אמינה ששחיטה חמורה יותר - הביאו דרשה מיוחדת. כלומר, דין שניים שעשאוה שייך בכל התורה. לעומת זאת, ה'מקור חיים' (הגהות על המגן אברהם סימן רס"ו) הסביר כי הפטור בשבת הוא רק מקרבן אך קיים איסור, ואילו לגבי שחיטה יש לימוד נוסף שבשחוטי חוץ אין אפילו לאו. כלומר, קיים חילוק באופי ההיתר בין שבת לכל התורה, יתכן שהפטור שייך בכל התורה אך קיים חילוק לגבי האיסור.
נראה כי הרמב"ם יסביר את הגמרא בדרך שלישית: פטור שניים שעשאוה בשבת נלמד מהקבלה האמיתית והוא שייך רק לגבי שבת. במקרים נוספים בתורה הגמרא מוכיחה כל מקרה לגופו מפסוק, אך אין לימוד כללי לכל התורה (השווה סנהדרין עח.).
זה יכול וזה יכול
הגמרא בדף צב: מביאה מחלוקת תנאים לגבי היקף דין שניים שעשאוה. ר' יהודה פוטר במקרה שבו 'זה יכול וזה יכול', כלומר שכל אחד יכול לעשות את המלאכה לבד, אך שניהם עשאוה יחד. הרמב"ם מסביר שהפטור נובע מכך שיש שינוי מהדרך הרגילה והנורמלית שבה נעשית מלאכה זו (-אין כאן מלאכת מחשבת)[4]. הרמב"ם מסביר את המושג 'זה יכול' - שיש לו יכולת עקרונית לעשות את המלאכה לבדו ללא עזרה. במקרה שכל אחד אינו יכול לעשות את המלאכה בעצמו הרמב"ם מסביר שיש חיוב - "הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין".
התוספות והרמב"ן מסבירים את המושג 'זה יכול' בדרך שונה. 'זה יכול' משמעו - יש לאדם כוח להוציא את החפץ באחיזה שהוא אוחז בה עכשיו (לא יכולת כללית כרמב"ם, אלא מה המצב כרגע). לפי הסבר הרמב"ן, קשה להסביר שהפטור נובע עקב שינוי בעשיית המלאכה, שהרי אם כל אחד היה אוחז בכוח שמספיק להרים חצי חבית היו שניהם חייבים.
נראה שהרמב"ן מבין שהפטור נובע מהפסוק, וכעין דברי ר"ש בתוספתא שאין שניים חייבים על מלאכה אחת. ניתן להציע שני הבנות בטעם הפטור לפי הרמב"ן - א. ניתן לחייב רק אדם אחד על מלאכה אחת- 'בעשותה' אחד שעשה מלאכה. במצב ששניהם אינם יכולים חיובם נובע מהגדרתם כחבורה אחת, אך כאשר כל אחד אוחז אחיזה מלאה לא ניתן לחייבם. ב. במציאות שבה אחיזתו של כל אחד מספיקה בפני עצמה, אחיזתו של השני מבטלת את אחיזת הראשון.
[1] בדרך זו מסביר גם המקור חיים (הגהות על המגן אברהם סימן רס"ו) והחכם צבי (סימן פ"ב). עיין גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א ח"ב סימן ח) הדן האם שניים שעשו מלאכה עוברים על עשה של שבתון או לא. כמו כן, יש לבחון שאלה זו גם לאור סוגיית חצי שיעור - ראה במדור בלכתך בדרך משבוע שעבר.
[2] אנו מוצאים את ההיתר של שנים שעשו מלאכה בספרות התנאים (בתוספתא) לגבי שתי מלאכות. בפרק ט הלכה י לגבי מלאכת הוצאה, ובפרק יב הלכה ב במלאכת צד. לפני שבועיים השוונו את מלאכת הוצאה למלאכת צד וראינו ששתיהן מלאכות מיוחדות משום שעיקר המלאכה טמון במעשה ולא בתוצאה. יש לבחון האם יסוד פטור שניים שעשאוה נובע מהדמיון של שתי מלאכות אלו.
[3] בפרק א מובאים מספר פטורים משום מלאכת מחשבת, וניתן לדון בחלקם האם הפטור הינו יחודי לשבת או תקף בכל התורה. למשל, לגבי דבר שאינו מתכוון אנו מוצאים פוסקים שפסקו כר"י שמייב בכל התורה, אך בהלכות שבת פסקו כר"ש הפוטר; ראה את פסיקת השאילתות (מופיע בתוספות בדף קי:). חילוק בכיוון שונה בין כל התורה ושבת ראה בדברי ר' חיים על הרמב"ם (הלכות שבת, פרק י', הל' יז).
[4] . נראה שכך גם מסביר רש"י - "דלאו אורחיה בהכי" (צב: ד"ה ורבי יהודה פוטר). וראה גם בפרי משה (סימן ט').
|
|
