לקראת (צאת?) שבת לכו ונלכה - הרהורים בעקבות מכתבו של איתן אדרעי (דף-קשר 966)[1] / גילעד רוזנברג

פתיחה.

יושב בחימוש, יום חמישי בין הערביים, ממתין שיתקנו את הרכב, מדהים איך הנהגים הצליחו לפגוע בו כל כך...
פתאום טלפון מצלצל, וראה זה פלא, איתן על הקו. לאחר חילופי שלומות הדדיים ואמירות מקובלות בצבא כמו "שריונרים כל הזמן בבית וחי"רניקים טוחנים" אל מול "אבל לנו לפחות יש יותר תוצאות" ושאר אמירות חכמה שכאלו - אנו פונים לשיחה קצת יותר רצינית.
- "אני כותב עכשיו משהו לדף קשר" - אמר לי איתן - "משהו על שבת של חייל בשריון".
- "באמת? גם אני חשבתי על זה כל כך הרבה, רק מהזווית של החי"רניק" - הרהרתי בקול - "אולי אני אכתוב לך משהו על זה...".
לאחר שסיימנו את השיחה, וחיכיתי עוד מספר שעות לתיקון הרכב, חזרנו לפלוגה להמשך פעילות שוטפת...

יום שישי (‎14:23)

עוד יום חלף, וחיפזון של צהרי ערב השבת ההומה בבתי יהודים בכל רחבי העולם, מהאם הדואגת לסיר החמין ועד ליהודי שרץ לחפש מעיין לטבול בו לקראת השבת, לא פסח גם על בסיסנו. יש מי שרץ למצוא מאן דהו שיחליף אותו בכוננות כדי שיספיק לרחוץ בזריזות את גופו (האמינו לי, לאחר שבוע ללא מקלחת, טעם מיוחד יש לה, למקלחת של שבת...). יש מי שממהר לחפש ספר על הלכות צבא או הלכות ערובין, או למצוא את מספר הטלפון של הרב שיעזור לו בשאלה חדשה. תכונה מיוחדת יש להם לשאלות בצבא, תמיד צצות הן ועולות בערב שבת, תמיד מישהו נזכר בבעיה שאף אחד במחלקתנו הצנועה עוד מעודו לא העלה בדעתו. בפינה אחרת יימצא גם מישהו שממהר למצוא קליטה בבסיס הנטול אחת כזו, ואולי אף יספיק לאחל שבת שלום להוריו ולכמה חברים.
ואני, אני הולך לי לאיטי, כבר הספקתי להתקלח, לבוש מדי ב' חדשים (ויש שיאמרו אף מבהיקים), פוסע לאיטי לרכב בו אבלה חלק גדול מהשבת. חשוב להוציא דברים לא נצרכים מהאפוד, חשוב גם לבדוק שכל מה שצריך קיים ברכב, שיש מספיק בקבוקי מים, שיש סוללות נוספות לקשר, ועוד תילי תילים של פרטים קטנים. כמעט שעזבתי עד שנזכרתי להעביר את המתג של הקשר ל'כבה'[‎2]. ולאחר כל ההכנות הללו, נמצאתי פנוי לשאר עיסוקי...

יום שישי (‎17:47)

כמידת החיפזון של ערב שבת בצהריים כך מידת השלווה שבאה לעולם בערב שבת בין השמשות. קול רכבים לא נשמע. קול עבודות מנועים ועשן - דומם. אנשים לבושי לבן פוסעים לבית הכנסת לתפילת השבת. גם אצלנו במוצב - לעיתים - זה קורה[‎3], לעיתים אנו מתפללים בבונקר, שהשומר שם יזכה אף הוא למניין (או יזכה להשלים לנו מניין), לעיתים אף בש.ג. ובעמדות אחרות מאותה סיבה.
- "אל תחשיבו אותי בספירה למניין, אני הערב בסיור" - אני מודיע לצ'יקו שמארגן את המניין.
אני מגיע לרכב. המפקד כבר ישב במקומו ולצידו הנהג, ואני - המשמש כקשר בשבועיים הללו - עליתי מאחור. תוך כדי נסיעה הגענו לוואדי. לא וואדי מסוכן או בעל עבר בטחוני חשוד, סתם וואדי, בלי זהות מיוחדת ובלי תעודות. המפקד מנסה לדבר בקשר אבל לא עונים לו, הוא מנסה שוב, ושוב, ועדיין אף אחד לא עונה לו. הוא מנסה בשלישית וברביעית, ועדיין - כלום![‎4].
-"לא בהאזנה" - מנסה הנהג לחרוץ את דינו של המאזין.
-"אולי הקשר שלו בעייתי" - אני מנסה לסנגר.
-"תשמע לי, הוא לא בהאזנה. מוטי, זה מחייב לפחות יום ביציאה" - הנהג בביטחון מנסה לשכנע את מוטי המפקד לגזור את הדין.
בעוד אני והנהג המשכנו לנהל דו-שיח מעמיק, מוטי המפקד ממשיך ומנסה לדבר בקשר אך ללא הועיל. (הערת אגב: אנו עדיין בוואדי).
- "הקשר תקין?" - המפקד צועק לחלל הרכב.
- "כן הכל תקין, פשוט אין קליט..." - ניסיתי לומר.
בטרם הספקתי לסיים את המשפט המפקד מסתובב ורואה (או יותר נכון לא רואה) את הנורות.
- "נו, אתה לא רואה? הקשר תקול!" - צועק המפקד.
- "לא. זה רק בעיה של קליטה. כיביתי את הנורות בערב שבת, בגלל השבת. אתה יודע, יכול להיות שזה איסור דאורייתא, וגם אם דיבור בקשר זה בצורה כלשהי אפשרי, אם יש נורות בקשר זה הרבה יותר בעייתי. פעם אפילו חבר סיפר לי שהוא שאל את הרב ליכטנשטיין - אתה יודע, הראש ישיבה שלנו - על הנושא והוא גם אמר לו שזה בעייתי" - סיימתי את הנאום המרגש בלי אוויר.
יותר נכון, זה מה שחשבתי לעשות. בפועל המפקד קטע אותי לאחר פחות מחמש מילים והדליק את המתג.
-"גילעד אל תדליק אותי!" אמר ברוגז (אינני בטוח שהוא כיוון לכפל לשון שכזה, אבל אלו היו דבריו) - "זה מבצעי!".

שבועיים מאוחר יותר, באמצע השבוע... (‎01:17)

מבצעי. מילת קסם.
בפורום של חיילים דתיים - מפקדים חילונים, למילה הזו יש יכולת כמעט מאגית. "אין עם זה בעיה, זה... זה מבצעי!" - יאמר לכם כל מפקד שכל קשר בינו לבין דת מקרי בהחלט.
הגמרא בשבת (קנג:) מתארת שלא רצו לגלות את ההיתר טלטול פחות מד' אמות במקום שאין עירוב משום "כבוד אלוקים הסתר דבר". ייתכן שאולי אף שב'מבצעיות' ראוי היה להשתמש בהיחבא, בחדרי חדרים, משום "כבוד אלוקים הסתר דבר". ואולי כך היו מעצימים בכבוד השבת וממעיטים בחילולה. לא פעם אני חש, בדיוק כמו שהיטיב לכתוב זאת ידידי היקר איתן אדרעי במאמרו הנזכר לעיל, מפקדים בצה"ל נוטים לא פעם לכופף את המבצעיות לצרכים שוליים: "תצחצחו את הנעליים - זה מבצעי" או "תוציאו את הזבל מהטנק - מבצעי". הדוגמאות שאיתן הביא, הם רק חלק מעוד רבות מאוד של דוגמאות, ושל מציאות לא נוחה לכל חייל דתי.
יבואו גדולים וחכמים ממני ויכריעו מיהו הצודק בויכוח שהתחולל ביני לבין מפקדי. בהחלט ייתכן שהצדק עמו ואכן ראוי להשאיר את הנורות דולקות. כמו כן, בהחלט ייתכן שלא. כל רצוני היה להעיר על מציאות לא פשוטה זו, בה נתקלים חיילינו לרוב. ייתכן שזה גם גורם לחלק מהתחושה הנוראית שתיאר איתן - שאף אני שותף לה לא פעם - בה פשוט מחכים שהשבת כבר תצא...[‎5].

[‎1] אבקש את סליחת הקוראים האמונים על הדיוק, שהרי אין זה מכתב מהשטח. בעקבות תאונה (ויעויין בחדשות דף-קשר 966 לפרשת בהעלותך) אני כרגע בביתי ואת רגלי עוטף מעטה לבן מגבס. בכל אופן הרשתי לעצמי לקחת איצטלה שאין אני ראוי לה ולכתוב בבחינת כאילו אני בשטח.
[‎2] יש מספר סוגי קשרים, בקשר המותקן ברכב שלנו יש מתג המדליק ומכבה את כל הנורות בקשר. אם הקשר על מצב 'כבה' הקשר עובד כרגיל רק שבכל פעם שאדבר או שמישהו ידבר אלי לא תדלק נורה.
[‎3] כמובן, האמת ניתנה להיאמר, כי הדבר קורה רק כאשר יש מניין ורק שלכולם יש כוח להגיע, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר...
[‎4] מספר הערות שחשוב לדעת בנקודה זו של הסיפור: ראשית כל, בוואדיות, לא פעם אין קליטה. אינני מומחה לאנטנות פשוט זוהי תופעה ברורה - כאשר הינך בוואדי, אתה קולט ומשדר פחות טוב. הערה נוספת שחשוב להעיר, שישנם מפקדים בצה"ל שככל הנראה בגלל הלחץ הרב והאחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם, נוטים הם לא פעם לפרוק את זעמם בכל מי שנקלה על ידם, לפחות בפלוגתנו זוהי תופעה מוכרת ואין אנו מתרגשים ממנה. מדובר באנשים טובים אשר לעיתים נקלעים למצב קשה.
[‎5] זו גם ההזדמנות לשלוח ברכת הצלחה לחברי, בני שיעור ג' העושים את דרכם בקורס מ"כים: חיים מרטין, גיא שיפר, נעם שרייבר, מאיר וינקלר (ואף איתן גרין שלמד עמנו בשיעור א'). מי יתן ובתור מפקדי העתיד של צה"ל תשכילו ותצליחו בכל דרכיכם.