|
המשנה בשבת (צג:) עוסקת בשני מקרים של הוצאה בתוך כלי, והיא קובעת כי כאשר יש פטור על הוצאת החפץ, יש פטור אף על הוצאת הכלי "שהכלי טפילה לו[2]":
המקרה הראשון במשנה הוא הוצאת פחות משיעור הוצאה בכלי, וכאן ברור מדוע קיים פטור על הוצאת החפץ - אין בו שיעור.
המקרה השני במשנה הוא הוצאת חי במיטה, אך במקרה הזה סיבת הפטור על הוצאת החי אינה ברורה כלל. הגמרא (צד.) מסבירה שהפטור על הוצאת החי נובע מכך ש"חי נושא את עצמו".
במאמר להלן נציע כמה הסברים אפשריים לדין זה, ונצביע על מספר נפקה מינות ביניהם.
ניתן להציע לדין זה כמה הסברים:
1. ר"י (שם תוד"ה שהחי, עירובין צז: תוד"ה את החי) סובר כי הפטור מבוסס על דרך ההוצאה במשכן: במשכן, ממנו לומדים את ל"ט אבות המלאכה, לא הוציאו יצורים חיים[3], ועל כן הוצאת בעלי חיים אינה כלולה במלאכת הוצאה.
ישנן שתי בעיות מרכזיות בהסבר זה:
1. נימוק הגמרא הוא "חי נושא את עצמו" ולא 'דומיא דמשכן'. קשה להבין כיצד משמעות המילים "חי נושא את עצמו" היא בעצם שיש כאן חסרון הנובע מ'דומיא דמשכן'. כך מקשה גם תוס' הרא"ש על ר"י (שבת שם ד"ה שהחי).
2. ההיצמדות ללימוד מן המשכן קיצונית מאוד בדברי ר"י: המלאכות אמנם נלמדות מן המשכן, אך ברור כי אין צורך לכך שכל מלאכה תהיה בדיוק כמו שהייתה במשכן, וגם ר"י יודה שיש חיוב על הוצאת סוגי חפצים שלא היו במשכן. כלומר, צריך להגיע לרמת שינוי משמעותית בכדי להפעיל את הפטור של 'דומיא דמשכן', ונראה שהעובדה שהחפץ חי אינה מגיעה לאותה רמה[4]. גם קושיה זו מקשה תוס' הרא"ש על שיטת ר"י.
2. תוס' הרא"ש (שם) סבור כי הפטור מבוסס על הכלל 'שניים שעשאוה' (שבת ג., צב:): האדם שמוציאים אותו מסייע בהוצאתו, ואז יש כאן בעצם שני אנשים שמבצעים את ההוצאה - האדם שמוציא, והאדם (או בעל החיים) שמוציא את עצמו. כך גם ניתן להבין ברש"י: רש"י (צג: ד"ה את החי) מפרש שהמוציא חי פטור "דהוא מקיל עצמו ונושא עצמו"[5].
הקושיה על הסבר זה ברורה מאליה: לא ברור כיצד אדם הנישא על מיטה (וזהו, כזכור, המקרה של המשנה) מסייע בצורה כל שהיא לנשיאתו: אין הבדל מבחינת נושא המיטה אם במיטה יש אדם חי או אדם מת[6]!
3. הוצאת יצור חי בעל יכולת תנועה היא חסרת משמעות מעצם יכולתו לנוע, ועל כן מלאכת ההוצאה לקויה. כלומר, אע"פ שמבחינה פיזית החפץ אכן הועבר ממקומו, אין זו מלאכת הוצאה: כיון שחפץ זה אינו זקוק לכך שיזיזו אותו - שהרי הוא יכול זוז לבדו - אין משמעות להזזתו.
ניתן להשוות זאת לפטור דומה הקיים לגבי מלאכת בישול:
הרמב"ם (הל' שבת ט:ג) קובע כי אין חיוב בבישול דבר שאינו זקוק לבישול. מבחינה פיזית החפץ אכן בושל, אך כיון שמדובר בחפץ שאינו זקוק לבישול, פעולת הבישול חסרת משמעות לגביו, ולכן אין חיוב על בישולו.
ע"פ כיוון זה גורם הליקוי הוא יכולת התנועה בלבד - העובדה שמדובר בחפץ בעל יכולת תנועה, מפקיעה את שם מלאכת הוצאה מפעולת ההוצאה[7].
4. העובדה שמדובר ביצור חי בעל רצון חופשי ויכולת תנועה מפקיעה ממנו את היכולת להיחשב 'חפץ נישא' או 'משא'[8]. שק מלא באבנים או באוכל יכול להיות משא, אך יצור חי והולך - לא[9]. בדומה להסבר הקודם, גם ע"פ הסבר זה נטען כי למרות שבפועל בוצעה כאן פעולה של העברת החפץ, לא ניתן לדבר על מלאכת הוצאה. ברם, הסבר זה שונה מן הקודם לו בשתי נקודות מהותיות:
1. מוקד הליקוי אינו בפעולת ההוצאה, כי אם בחפץ אותו מוציאים.
2. הגורם לליקוי אינו רק יכולת התנועה של החפץ, אלא גם החיים והרצון החופשי שלו [10].
הדים לכיוון זה ניתן למצוא ברמב"ם:
בהל' שבת (יח:טז) ובפירוש המשניות (על המשנה בשבת צג:) מסביר הרמב"ם את הפטור בהוצאת חי בכך ש"אדם חי אינו משוי", כלומר מוקד הפטור הוא הפקעת שם משוי מאדם חי.
ניתן להשוות זאת לפטור דומה הקיים לגבי מלאכת צד:
חיוב במלאכת צד קיים רק כאשר בע"ח אותו צדו הוא בע"ח ש"מינו ניצוד" (שבת קו:) אך אם מדובר בסוג בעל חיים כזה שאין צדים אותו, אין חיוב[11]. ניתן להסביר זאת בכך שכאשר מדובר בבעל חיים שאין הדרך לצוד אותו, אי אפשר לראות את לכידתו בתור 'צידה'[12] - זהו בעל חיים שמופקע בחפצא ממלאכת צד[13].
ניתן להציע כמה נפקא מינות בין ההסברים:
א. תוקף האיסור בהוצאת חי. המשנה קובעת כי מי שמוציא חי פטור, וכל מקום (למעט שלושה מקומות) שכתוב במסכת שבת "פטור" הכוונה היא ל"פטור אבל אסור" (שם קז.). ייתכן שיהיה הבדל בין ההסברים השונים דלעיל בשאלת תוקף האיסור:
ישנן דעות כי דין 'שניים שעשאוה' הוא פטור מקרבן בלבד, אך ישנו עדיין איסור דאורייתא (עיין מקור חיים שו"ע או"ח סימן רסו, באר יצחק סימן יד', הגהות רעק"א על הרמב"ם שבת א:טז ומאמרו הנ"ל של אוהד פיקסלר). אם כן, ע"פ דעות אלו יהיה איסור דאורייתא בהוצאת חי אליבא דהרא"ש, שביסס את הפטור על דין 'שניים שעשאוה'. לעומת זאת, ע"פ שאר ההסברים האיסור הוא דרבנן בלבד.
ב. הוצאת בעלי חיים. בגמרא (שבת צה.) מבואר, כי רבי נתן ורבנן נחלקו לגבי הוצאת בהמה חיה ועוף: לדעת רבי נתן גם בהם קיים הפטור של 'חי נושא את עצמו', ולדעת רבנן - לא, "דמשרבטי נפשייהו". רש"י (שם ד"ה "דמשרבטי נפשיייהו") מסביר כי בע"ח אלו "משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן", ונראה כי הוא מתכוון לכך שבע"ח אלו מתנגדים ומפריעים להוצאתם.
ע"פ ההסבר שיצור חי אינו יכול להחשב 'חפץ נישא' או 'משא' (הסבר 4), נראה כי אין משמעות לעובדה שמדובר בבעל חיים המתנגד להוצאה, ובכל מקרה אדם המוציא אותו יהיה פטור [14]. ע"פ ההסבר שהפטור של 'חי נושא את עצמו' מבוסס על חוסר משמעות פעולת ההוצאה הנובעת מיכולת התנועה (הסבר 3), נראה כי כאשר יש התנגדות פעילה מצד בע"ח אותו מוציאים, יש משמעות לפעולת ההוצאה (אולי אפילו יותר מהוצאת חפץ דומם), ולכן במקרה כזה נחייב את המוציא. גם ע"פ ההסבר המתבסס על 'שניים שעשאוה' (הסבר 2) נראה כי כאשר יש התנגדות מצד החפץ אותו מוציאים נחייב, שהרי במקרה כזה אין 'שניים שעשאוה'[15].
ג. הוצאת חפץ בעל יכולת תנועה אך ללא חיים ובחירה חופשית, כגון מכונית צעצוע ממונעת או רובוט. ע"פ ההסבר כי פטור הוצאת חי מבוסס על 'שניים שעשואה', נראה שנפטור במקרה כזה[16], וכן ע"פ ההסבר לפיו הפטור נובע מחוסר המשמעות של הוצאת חפץ בעל יכולת תנועה.
לעומת זאת, ע"פ ההסבר לפיו הפטור נובע מכך שיצור חי מופקע מ'שם משא', נחייב כאשר מדובר בחפץ חסר חיים[17].
[1] מקורו של הגרעין הבסיסי של מאמר זה הוא בלימוד משותף עם חברותתי הצעיר ניר עזריאלי.
[2] בדין זה, של כלי הטפל לחפץ, לא נעסוק כאן.
[3] בגמרא ישנה מחלוקת לגבי היקף הכלל 'חי נושא את עצמו' - האם הוא תקף גם לגבי בעלי חיים כגון עופות ובהמות, או רק לגבי בני אדם. נתייחס לכך בהמשך, אך בינתיים נכלול את כל בעלי החיים בחדא מחתא של הפטור 'חי נושא את עצמו'.
[4] יש להדגיש כי השימוש כאן של ר"י בכלל של 'דומיא דמשכן' אינו שרירותי וחסר היגיון לחלוטין: הוא מבוסס על כך שיש הבדל מהותי בין סוגי החפצים שהיו במשכן במלאכת ההוצאה, שהיו דוממים בלבד, לבין בעלי חיים. כלומר, ר"י טוען כי שוני הנעוץ בתכונה דומיננטית של החפץ אותו מוציאים הוא שוני מספיק בכדי להיכנס תחת הכלל 'דומיא דמשכן'. בכל מקרה, עדיין נראה כי אין כאן מספיק שוני בשביל להפעיל כלל זה.
[5] יש לשים לב לכך שהסבר הרא"ש שונה מהסברו של ר"י בשתי נקודות מהותיות:
1. גורם הפטור: ע"פ ר"י עצם יכולת התנועה של החי פוטרת את הנושא. אולם ע"פ הרא"ש החי בפועל נושא את עצמו.
2. אופי הפטור: ע"פ הר"י הפטור נובע מליקוי בביצוע המלאכה - המלאכה בעצם לא בוצעה. ע"פ הרא"ש הליקוי הוא בייחוס פעולת ההוצאה אל המוציא (קביעה זו תלויה, כמובן, בהבנת אופי הפטור של 'שניים שעשאוה'. עיין מאמרו של אוהד פיקסלר ב'דף קשר' גיליון מספר 964, ואכמ"ל).
[6] תוס' הרא"ש בעצמו מתייחס לנקודה דומה: הוא שואל מדוע הכלל של 'שניים שעשאוה' תקף כאן, והרי האדם המוציא יכול לבצע את ההוצאה גם ללא עזרת האדם הנישא, והאדם הנישא אינו יכול לשאת עצמו ללא האדם המוציא. אם כן, אזי המצב כאן הוא של 'זה יכול וזה אינו יכול' - מסייע שאין בו ממש, שבו קובעת הגמרא (שבת צג.) כי אין את הפטור של 'שניים שעשאוה' (יש לשים לכך שאפילו בשאלתו של הרא"ש הוא מניח שהאדם הנישא מסייע בצורה כל שהיא להוצאתו, אך שאין בסיוע זה בכדי לפטור את המוציא). תשובתו היא שכאן לא מדובר במסייע שאין בו ממש כי "א"א כלל שהנושא ישאהו בלא סיוע הנישא". כאמור, לא ברור כיצד מסייע הנישא בצורה כל שהיא לנשיאתו, ועל אחת כמה וכמה לא ברור כיצד עזרה זו היא עזרה שבלעדיה אי אפשר "כלל" להוציא.
[7] הסבר זה דומה, לכאורה, להסברו של ר"י, שכן גם ע"פ הסבר זה סיבת הפטור היא יכולת התנועה, ואופי הפטור הוא פגם בהגדרת המלאכה. ולא היא:
ר"י ביסס את הפטור על עצם קיומה של תכונה דומיננטית בחפץ (הגורמת לכך שחפץ זה יסווג בקטגוריה עצמאית, שונה מזו של החפצים שהיו במשכן), ללא קשר כלל לשאלה על איזה תכונה מדובר. באותה מידה יכול היה גם ר"י לקבוע כי מוצרי חשמל ואלקטרוניקה מהווים קטגוריה עצמאית וסוג שונה של חפצים מאלו שהיו במשכן, ולכן גם המוציא מוצרי חשמל ואלקטרוניקה יהיה פטור. ע"פ ההסבר השלישי הביסוס לפטור נעוץ ביכולת התנועה דווקא, המפקיעה את שם מלאכת הוצאה, ושום תכונה ייחודית אחרת לא הייתה מספקת את הפטור.
[8] יהיה קל יותר לקבל כיוון זה אם נסבור שיסוד חיוב מלאכת הוצאה הוא נשיאת משא. עיין מאמרו של אוהד פיקסלר, דף קשר גיליון 962.
[9] ושוב, הסבר זה שונה מאוד מן ההסבר של 'דומיא דמשכן' (עיין הערה 7 לעיל).
[10] ניתן היה להציע הסבר שיקבל את הנקודה הראשונה בלבד, ולא את הנקודה השנייה, ואז היו לנו שני הסברים ששניהם מתבססים על יכולת התנועה בלבד, אך הם חלוקים - במחלוקת בריסקאית קלאסית - בשאלת אופי הפטור: להסבר אחד יכולת התנועה פוגעת בפעולת ההוצאה, ולהסבר שני יכולת התנועה גורמת לליקוי בחפץ ההוצאה. אינני טוען כי יש לשלול אפשרות זו על הסף, אך נראה לי יותר סביר כי בכדי להפקיע חפץ מ'שם חפץ נישא' או 'שם משא' דרוש מרכיב נוסף, והוא החיים והרצון החופשי. בכל מקרה, ההבדל בין ההסברים השלישי והרביע יתחדד בהמשך (בהערה 13).
[11] בברייתא בגמרא שם נחלקו ר"מ ורבנן לגבי צידת מספר בעלי חיים, כגון חגבים ויתושין: ר"מ מחייב, וחכמים פוטרים, כיון שבע"ח אלו נחשבים 'אין במינו ניצוד'. ייתכן שר"מ חולק על הקביעה כי מלאכת צד היא רק בבעל חיים שמינו ניצוד, ולדעתו לכידה של כל בע"ח עונה על ההגדרות של מלאכת צד. אם כך, ייתכן שההסבר הרביעי אינו תואם את שיטת ר"מ (אלא אם כן נטען כי ר"מ חולק על חכמים נקודתית לגבי הפקעת חפץ ממלאכת צידה, אך הוא מודה לעקרון הכללי של הפקעת חפץ ממלאכה מסויימת). ברם, יתכן ור"מ מסכים להגדרת המלאכה, אך הוא חולק על הקביעה שחגבים וכו' נחשבים מין שאינו ניצוד.
[12] אמנם, את הפטור בלכידת בעל חיים שאין במינו ניצוד ניתן להסביר בדרכים אחרות (עיין למשל רש"י שם ד"ה "שאין במינו ניצוד").
[13] כאן גם בולט ההבדל בין ההסבר השלישי לרביעי: לא ניתן לטעון שצידת בעל חיים שאין הדרך לצוד אותו היא פעולה חסרת משמעות, אך ניתן בהחלט לטעון שאין כאן חפץ שניתן לצוד אותו.
[14] דברים אלו נראים מסברה, אך נסתרים מן הרמב"ם: הרמב"ם מחד סובר כרבנן, שמי שמוציא בעלי חיים חייב, ומאידך מנמק - ע"פ הבנתנו לעיל - את הפטור באדם חי בכך שאין הוא נחשב משא.
אפריורית, עלינו לדחות ברמב"ם את אחת משתי ההנחות שלנו - או את הקביעה כי הפטור נעוץ בכך שיצור חי אינו יכול להחשב משא, או התלות בין קביעה זו לבין המסקנה כי גם בעלי חיים אינם יכולים להחשב משא. דברי הרמב"ם "שאדם חי אינו משוי" תומכים בברור בהבנה על פיה אין כאן 'משא' או 'חפץ נישא', ועל כן יש לדחות את ההנחה השנייה ולומר שרק אדם חי אינו יכול להחשב 'משא' אך בע"ח כן - לדעת הרמב"ם, בכל אופן.
[15] קשה לומר מה תהיה ההשלכה של ההסבר המתבסס על 'דומיא דמשכן' לשאלת בעלי חיים.
[16] הדבר תלוי גם באופי הפטור ב'שניים שעשאוה', ואכמ"ל.
[17] גם כאן קשה לקבוע מה יהיה הדין ע"פ ההסבר של 'דומיא דמשכן'.
|
|
