לפרשת חקת / אורי מוגילבסקי

הדברים שלהלן מבוססים על פירושו של הנצי"ב לפרשת מי מריבה. אולם, הרשיתי לעצמי לגרוע ולהוסיף, כפי עניות דעתי וכדרכם של דברי דרש. ואם יש בדברים הללו כדי להיכנס אל הלב, יהיה זה שכרי[‎1].
הקב"ה מצווה את משה ואהרן - "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו". אבל כיצד ניתן לדבר אל סלע? באים הפרשנים ומסבירים שמשה היה צריך לפצח את הצור בעזרת השם המפורש. אולם האם ייתכן הדבר? האם אדון הנביאים, המדבר עם הקב"ה פנים אל פנים, צריך לאמצעים שכאלה? ייתכן וניתן לענות שכך נגזר מפי הגבורה. אך המדרש נותן הסבר אחר, תמוה במבט ראשון: "ודיברתם אל הסלע - שנֶה עליו פרק אחד". באמת תימה - האם הסלע יודע להבין דברי דרש והלכה? ובכן, השאלה היא איזה סלע...
ולדברי הנצי"ב, זו משמעות המדרש - משה ואהרן נדרשו לכנס עצרת תפילה ותוכחה, לייסד מעמד שיהיה לדוגמה לדורות בני ישראל בארץ בעתות משבר. אמנם עדיין העם נמצא במדבר וניזון מן המן, אך הארץ המובטחת כבר קרֵבה והולכת. אמנם "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה", אך ההנהגה בה היא על דרך הטבע. ויש ללמד את העם מה לעשות כאשר שם, בארץ הנושבת, לא יהיו להם המים, "בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך...". שם גם לא יהיו להם את משה ואהרון שעליהם ניתן להשליך את המשא בכל עת. הנמען לתפילה ולזעקה הוא הקב"ה, ועתה מנהיגי העם, מחוללי הנסים - הם ולא אחרים - צריכים לתת את הדוגמה לאותה זעקה, להראות לעם "סדר תעניות כיצד". משה ואהרן נדרשים להופיע בתפקיד הנשיא ואב בית הדין, או שמא נאמר - בתפקיד הרבנים הראשיים לישראל!
אם כן, לא אל הסלע היו צריכים לדבר משה ואהרן אלא אל לב העם, הקשה כסלע...
אך אם כדברינו, "קח את המטה" - לשם מה? ובאמת, משה רבינו הבין זאת כפשוטו וראה במטה כלי להכות בו. אבל נראה שלא זו הייתה הכוונה בציווי. הרי מטה זה היה בידיו של משה בעת ההתגלות בסנה, והוא שנהפך לנחש כאות לבני ישראל שה' שמע את זעקתם. במטה הזה הוא הכה את מצרים ובעזרתו אף הוציא לעם מים מן הסלע בשנתם הראשונה במדבר. ונראה שעתה הוא נדרש לשחזר לא את הבקעת הצור ההיא, אלא דווקא את מה שעשה עם המטה לפני שנשלח במצוות גבוה להיות המנהיג של שבטי ישראל. הלא משה בן עמרם היה רועה צאן, ועתה המטה שב להיות, כפשוטו, סמל מנהיגות - ותו לא. שהרי, לא נס נדרש עתה ממשה ואהרון אלא תוכחה ותפילה.
ואכן משה מתחיל בתוכחה, אולם זו מידרדרת חיש מהר לזעם - "שמעו נא המורים!". משה, עם כל גדולתו, איננו מסוגל לדבר אל העם, וגם אהרון - זה שבכח הקטורת עצר את מלאך המוות - נכשל הפעם במשימה. הם אינם "מדברים אל הסלע", אינם חודרים אל לב העם, אלא מפנים אליו את גבם. וכך, עם הגב לעם ופנים אל הסלע, משה עובר על הצו - מכה במקום לדבר. ואמנם הסלע נבקע, אך לב העם נותר חתום כשהיה ואינו נותן את מימיו...
ועל כן באה הגזירה הקשה - "לכן לא תביאו את הקהל הזה". שהרי שם ב"ארץ אשר אבניה ברזל" המים לא יבואו לעם מן הסלעים אלא מן העבים. ועל מנת להיות מנהיג ראוי לעם הזה בעת שבה ייעצרו השמים, מה שנדרש הוא לא הכח להכות אלא הכח לדבר.
ואכן הדברים מטילים מורא. שהרי, אם משה ואהרון לא הצליחו - מי יוכל לומר שהיכולת בידו? אבל אולי מקצת נחמה יש כאן. שהרי - אין גם מי שיחשוב, מתוך ניסיון כדרכו של משה, שבידו הכח להוציא מים מן הסלע בהכותו עליו. ועל כן לא יעלה על לב איש בעל לב לנסות דרכים אחרות מלבד זו הקשה אך היחידה והבדוקה: "לחנן פני צור בזעקתם" - פני צור העולמים ופני צור ליבו של הציבור. לעשות את הלא-ייאמן, לדבר אל הסלע - "ונתן מימיו"...

[‎1] תודה לעקיבא שלזינגר.