|
- תגובות למאמרים בנושא ''עלה נעלה'', או ''אל תעלו''
קראתי בתשומת לב את מאמרו הבהיר של עמיתי (ל'שבת בשבתו'), הרב אמנון בזק, אשר ללא ספק מעורר למחשבה. אני מוצא לנכון להאיר 'באור המחלוקת' 3 נקודות, שהן בעצם כותרות מאמרו, ואסדרן מן הקל אל החמור, בעיני:
א. ראיית המציאות: אני כופר ב'מציאות' המשתקפת במאמרו לפיה מרבית העם מעונין להתנתק מחבל עזה, ולהשליך אחר גו את ה'התנחלויות' (אין אלו ציטטין אלא רוח הדברים). חוששני שידידי נסחף אחר ה'מציאות התקשורתית'. לדידי, מרבית העם חפץ בהן, ובעמידה עיקשת גם אל מול לחצים מדיניים, על בסיס אידאולוגי, בטחוני או מדיני (כולל טיעוני 'פרס לטירור', 'ומה הלאה?', 'למה שנוותר ללא תמורה?' וכיו"ב).
גם 'קביעת המציאות' לפי רוח התגובות באינטרנט, מהם שאב הרב א"ב את 'ראיית המציאות' (בעקבות רצח משפחת חטואל הי"ד), שייכת לאותה משבצת של 'אליטת התקשורת', המורגלת ביצירת מציאות.
ב. קול הנבואה: חזות קשה קחזינן שכל מי שיש בלבו בקורת על החברה הישראלית מתעטף באיצטלת ירמיהו או עמוס ומטיף בשער: היטיבו מעשיכם, ולא! תחובו חובת גלות. אני מגנה ז'אנר זה ורואה בו לא פחות יומרת "יודע דעת עליון", מאשר הרב א"ב מעלה כלפי דבקי צמיחת גאולתנו מבית מדרשו של הרב קוק. עקרונית זה מזכיר לי את הרעש סביב הסבר שניתן פעם לתאונה קשה לאוטובוס-תלמידים כי "אין מזוזות בבית הספר".
ובכלל, כל השיטה של הסטת דיון מעניינו לעבר "יש נושאים יותר חשובים" (הטיעון הקלאסי-פולמוסי), או האם כבר נפתרו כל שאר תחלואי החברה (הטיעון הנבואי-מוסרי), שיטה זו פסולה בעיני לכל נושא שבעולם, ואני חש בה קצת דמגוגיה תרגילית.
והערה בתוך הערה: האם אני טועה בתחושה ש'קול הנבואה' מושמע ברמה ולרוב, ומנוכס בעיקר ע"י תנ"כיסטים מבית המדרש דידן (הרבנים בן נון, שרלו, מדן, למשל)?
ג. 'ארץ ישראל המה': וכאן הערתי החמורה מכל; הנביאים צועקים על העם ומנהיגיו אשר מודעים לשחיתות ואעפי"כ בוטחים ב"היכל ה' " המושיע (ראו גם בשמ"א פרקים ד-ו, בדבר האמונה המאגית ב'ארון ברית ה' ' הזהה לישראל ולפלשתים). המקרא כולו מצווח כנגד פשעים בחסות הקודש, וקרבנות בתמורה לחטא.
הרב א"ב טועה 'קריטית' לדעתי בהשליכו מסר זה לפתחנו, בהציגו כאילו אין לעשות נפשות לערכים כמו 'גאולה', 'ארץ ישראל', כאשר אנו חוטאים ומלאי עוון בין אדם לחברו. כלום מי מן הדבקים בא"י השלימה או א"י הבטחונית או א"י הציונית נשען על דבקותו זו להכשיר עוולות כלשהן, באומרו "ארץ ישראל המה"? אתמהה.
אני סבור כי יש לרומם את רוח העם, לטפח ערכים, להניף דגלים אידאולוגיים, לעודד לאומיות גם בעידן האינדוידואליות, להצביע על לפחות-חצי הכוס המלאה, ואפילו להשתמש בקלישאות כמו 'צדקת דרכנו'. כל זאת במלוא הלהט למרות מחוייבותנו לבער את הרע מקרבנו, ולתקן עוולות חברתיות, משפחתיות ומוסריות לרוב.
כיוון שהדיון סביב מאמרי כבר התארך, אסתפק בתגובה קצרה לדברי עמיתי (ל'שבת בשבתו')
הרב ישראל רוזן
. ראשית, שמחתי לראות שהרב רוזן סבר שהמאמר - "ללא ספק מעורר למחשבה". חשוב לי להדגיש זאת, כיוון שלא פעם מעוררים ניסוחיו החריפים של הרב רוזן ביקורת בציבור הדתי-לאומי (כזכור, ביקורת זו באה לידי ביטוי גם מעל דפי 'דף קשר'). אולם, דברי ביקורת אלו אינם לוקחים בחשבון את נכונותו של הרב רוזן לדון בצורה רצינית עם דעות מתנגדיו, כולל השתתפות בפורומים 'לא מקובלים', ולא לפסול בני אדם בשל דעותיהם. בין היתר, הרב רוזן עומד בתוקף על הרב-גוניות ב'שבת בשבתו', ופתיחות כזו לא ראיתי גם אצל מתנסחים הרבה יותר מתונים.
לגופם של דברים, ובהתאמה לשלושת הסעיפים שהרב רוזן העלה:
א. כידוע, אין אנו חובבי 'מחלוקת במציאות'. עם זאת, יש להדגיש את המסר העולה מדברי הרב רוזן, שאותו הביע בעל פה לא פעם, שלו אכן היה רוב (לשיטתו - רוב יהודי) התומך במסירת חלקים מארץ ישראל, הרי שהחלטה כזו הייתה מחייבת. זאת בניגוד לעמדת מרבית רבני הציונות הדתית.
ב. קשה לי להגיב על החלק הראשון בסעיף זה, שאין בו טענה עניינית, אלא בעיקר אמירות סתמיות כגון 'חזות קשה', 'שיטה פסולה', 'דמגוגיה תרגילית'. הדברים הרי לא נכתבו כדברי תוכחה, אלא כתפיסה מחשבתית, שאפשר כמובן להתווכח עליה, דבר שהרב רוזן בחר כנראה שלא לעשות. צר לי שידידי הרב רוזן מייחס לי, כמו לתלמידי בית מדרשו של הרב קוק, את טענתי לגבי "יודע דעת עליון", זאת בשעה שכל מאמרי פותח בשאלה ומסיים בשאלה. כל שביקשתי לעשות הוא להעלות את הספק, ואת החובה לעשות חשבון נפש, לנוכח תהליך הנסיגה המתמשך. חשבון נפש זה נראה לי כמחויב מכוח מצוות הזעקה, לפי דברי הרמב"ם הידועים בתחילת הלכות תעניות:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות...".
לא ברור לי מה מקור הפטור שמחיוב זה, לדעת הרב רוזן.
בהמשך דבריו, אני מתקשה להבין את ה'הערה בתוך הערה'. מה פסול מצא הרב רוזן בכך שהדיון מתנהל סביב עקרונות מוסריים הנלמדים מהתנ"ך? האם ניתן ללמוד מכל מדרש ופרשן, ורק את ספר תנ"ך נדחוק לקרן זווית? התנ"ך, איננו 'מנוכס' ל"בית המדרש דידן" (ושמחתי לראות שהרב רוזן רואה עצמו כחלק מבית מדרשנו), ובהקשר זה כל הרוצה ליטול את השם יטול. מטבע הדברים, עיסוק בתנ"ך מושמע ברמה בבתי מדרש שאכן לומדים בהם תנ"ך.
ג. לו אני הרב רוזן, הייתי מכנה את טענתו בסעיף זה 'דמגוגיה תרגילית'. בתחילה הרב רוזן נותן הסבר מקורי משלו למסר העולה מנבואת 'היכל ה' ', ואחר כך טוען כלפיי, שאני טועה 'קריטית' בהשלכת מסר זה לפתחנו. לו הייתי מפרש את המסר כמו הרב רוזן, אין ספק שהצדק היה עמו. אולם, לענ"ד הרב רוזן איננו צודק בהבנת המסר של נבואה זו. אינני מוצא בנבואה טענה על "פשעים בחסות החטא וקרבנות בתמורה לחטא", אלא ביקורת כלפי התופעה שעליה הרחבתי - התעלמות ממצבו הרוחני של העם, ואמונה מוטעית שמציאות המקדש מובטחת ללא קשר למצב זה. האם לדעת הרב רוזן אין קשר בין מצבו הרוחני של העם ובין אחיזתו במקדש בפרט, ובארץ ישראל בכלל? אתמהה.
קראתי בעיון את הדברים שנכתבו ב'דף קשר' בשבועות האחרונים (דפי קשר מס'967, 968, 969), ואני חושב שישנה נקודה אחת העולה משני הצדדים ומשקפת בעיניי את אחת הבעיות המרכזיות בציבור הדתי-לאומי.
מהדברים שנאמרו עולה התחושה, באופן בהיר ביותר, שהתפיסה הכללית היא שבצד השני אין כל אמת ראויה להתייחסות עניינית. כל הדיון הוא מה אנחנו צריכים לעשות לאור גילויי השמאל הישראלי - שבדרך כלל נלווים לו התארים הנלוזים: 'פוסט ציונות', 'עייפות', 'חוסר זיקה למולדת', 'ריקנות' ועוד. השאלה היא מה אנחנו, יודעי האמת וחדורי האידיאלים, צריכים לעשות: להמשיך ולדבוק בדרכנו הצודקת למרות שבכך נתרחק ממרבית העם, או ראוי ונכון יותר להמתין קצת, לדחות את החלום כדי לחזור לקונצנזוס? מה יותר יעיל במלחמה נגד ה'פוסט ציונות', האטת הקצב שלנו או להפך - הגברתו? זוהי השאלה היחידה שעולה מבחינה מעשית מהדברים. ברור לנו שכלל לא רלוונטי לשאול למה יש כל כך הרבה אנשים שחושבים אחרת באופן קיצוני מאתנו? למה יש כל כך הרבה אנשים שהחלום שלנו הוא חלום הבלהות שלהם? זה הרי ברור לנו, הם עייפים, ריקים, חסרי זיקה, חסרי זהות, מושפעים מתקשורת עוינת, הם פוסט ציונים... אפילו הרב קוק כבר כתב מזמן, שהלאומיות החילונית תזדקן במהרה. זה הרי ברור. הכל ברור מדי!
בל נשכח שדווקא הרב קוק עצמו הזהיר פעמים רבות לא מפני התפוגגותה של הלאומיות החילונית, אלא דווקא מפני התעצמותה שלוחת הרסן:
"הרגש הלאומי הוא לעולם ג"כ מצד עצמו רגש נעלה ומלא צדק ויושר, אלא שכשאין לו מטרה יותר נעלה, יפרוץ לסוף גדרי הצדק לכשיעבור גבולו, בהרימו יד לרשת משכנות לא לו בלא שום תכלית ומטרה קדושה ובלא שום משפט וצדק" (עין אי"ה ברכות א' פ"א קע"ז).
הרב קוק מזהיר לא רק מפני התעסקות בעניינים לאומיים בַזמן הלא מתאים, אלא מזהיר מפני הלאומיות עצמה. איפה אנחנו בכל התמונה הזו. האם אנו יכולים להגיד בלב שלם שבאמת אנו רואים בלאומיות אמצעי לאיחוד העולם ואהבת הבריאות כפי שראה בה הרב קוק:
"צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל אינה חזקינו לעצמנו וכבישת עמים וכיו"ב... כ"א מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו... היא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי" (שם קע"ה).
האם זו הלאומיות שבוקעת בתוך מחננו? או שמא נפלנו לצד השני, לצד הלאומני ח"ו. כאשר החבר'ה שלנו הולכים לצבא ומספרים בגאווה שהרגו מחבלים, וכמה חיוני היה להרוס בתים של משפחות מרובות ילדים ברפיח, מיד עולה בהם התחושה של אהבת כל המין האנושי, כמו שאומר הרב קוק?! אני חושב שהנושא הזה רלוונטי לא פחות מההתעסקות במושׂג המעורפל 'פוסט ציונות' והמלחמה בו.
אני חושב שהגיע הזמן שנפתח את העיניים ונראה מולנו חברה, שאמנם נתח גדול ממנה נטול ערכים, רדוד ועייף (תופעה הקיימת בשני הצדדים), שבשוליה קיצוניות רבה (שוב, בשני הצדדים), אבל מכילה הרבה מאוד אנשים אידיאליסטים שמחפשים את הדרך הנכונה והראויה ביותר לחיות כאן, בארץ המובטחת. כנראה שהרבה יותר נוח לנו להתייחס בהכללה לכל הציבור החילוני ולראותו כנטול זהות ומחוסר פטריוטיות, ובמקביל לראות קבוצה קטנה בציבור שלנו - שאף היא עצמה חולה בפטריוטיזם עודף - ולהגיד שכך נראים כולם. חשוב שנדע קודם כל, שרוב הציבור הדתי לאומי הפשוט מאוד דומה בתחושותיו ובהתנהלות חייו לחילוני, גם אם הוא יודע להתנסח טוב יותר. בנוסף, חשוב שנפסיק לבחון את השמאל מתוך עמדת התנשאות, אלא באמת ננסה להקשיב, אולי נשמע משהו, לא רק ריקנות, לא רק עייפות תבוסתנית... אולי זה יאזן אותנו, אולי נרוויח מזה קצת יותר מורכבות, קצת יותר אמת.
אני באמת חושב שהשמאל החילוני לא רק מייצג עייפות אלא הרבה הומניות ברוכה, ואהבת האדם, שראוי להיות קשובים לה. הדיבורים על ה'כיבוש המשחית' הם לא רק מסווה 'יפה נפש' לעייפות כללית, אלא הרבה פעמים משהו אמיתי שהיה ראוי שאנחנו בתור בני תורה נִלמד ואפילו נלמד, עד כמה המלחמה וההרג - ואפילו המוצדק - משחיתים, ולא כאן המקום להאריך[2].
בכדי להבהיר יותר את כוונתי, אני אספר סיפור קצר. מדובר במקרה שקרה לפני שבועות מעטים, אחד מחבריי (דתל"ש בעל חזות חילונית, בעל דעות שמאליות ואשר שירת מספר לא קטן של שנים בצה"ל באחד מהתפקידים המובחרים) לקח במכוניתו מס' טרמפיסטים דתיים. הימים ימי מסע ההסברה נגד ההתנתקות בקרב מתפקדי הליכוד, והחבר'ה שלא רצו לבזבז אף נסיעה מיותרת, מיד בֵררו האם הנהג הוא מתפקד ליכוד. לאחר שהשיב להם בשלילה, התחיל להתפתח דיון פוליטי במכונית. לאחר מספר דקות, כאשר הבינו הבחורים שמדובר באדם בעל דעות שמאליות מגובשות ביותר, שאל אותו אחד החבר'ה - "תגיד, היית בצבא בכלל?".
אני חושב שאמנם הסיפור הזה מביא דוגמה מאוד נקודתית, אבל לדעתי הוא מסמל את הלך הרוח הכללי. חבר'ה בציבור הדתי-לאומי לא יכולים לקבל את העובדה שיש ערכיות לאומית גם בצד השני. קשה לנו להסתדר עם העובדה שעדיין את רוב היחידות הקרביות / מובחרות מאיישים חילונים. אנחנו בִמקום זה, מעדיפים לפגוש את החילוני במועדון הלילה - זה החילוני שאנחנו מעדיפים לדמיין. כאשר הוא נראה ככה, קצת יותר קל לנו להתנשא מעליו. כי כאשר הוא לבוש במדים רטובים מזעה, אז אנחנו צריכים להתווכח ויכוח בין שווים, ואת זה אנחנו כלל לא יודעים לעשות.
הנקודה הזו עולה באופן בולט במיוחד בנושא הלאומי וסביב השאלה המדינית, אך הוא לא נגמר בה. אנחנו מעדיפים להרגיש למעלה בעוד הרבה מאוד נושאים, ההתנשאות על החילוני טבועה בנו, לצערי. הרב בזק במאמרו מתאר את המצב הקשה בחברה - רציחות, אונס, פריצות וסמים, ופיסקה לאחר מכן מציין הרב שגם בציבור שלנו קיימות בעיות - יורד קרנו של לימוד התורה וכד'. ככה אנחנו רוצים להסתכל על פני הדברים, ככה הרבה יותר נוח. הם יצרו חברה קורסת, ואנחנו לא מספיק לומדים תורה.
בטח הרבה מהקוראים חושבים עכשיו בלבם שאכן באמת ככה הם פני הדברים, ומה טענתי. אז ככה, קל מאוד להגדיר ציבור אליטיסטי במיוחד כציבור הדתי-לאומי, ואז לבוא ולבחון את הסטטיסטיקה. אולם, מיהו הציבור הדתי-לאומי? כל אנשי עיירות הפיתוח שהולכים עם כיפה סרוגה הם דתיים משלנו? ומה אם הדתי-לאומי החפיפניק, הוא דתי משלנו? איך זה נמדד? האם כאשר הוא הולך ליחידה מובחרת הוא דתי משלנו, וכאשר הוא מעשן סמים אז הוא לא דתי משלנו?
אם נחליט ש"הדתי משלנו" הוא קבוצה מאוד מצומצמת ואליטיסטית, אזי ברור שאין זה הוגן להשוות את הנתונים שלנו לכלל האוכלוסייה. בואו נשווה בין שווים - ואז אני בטוח שלא ממש נאהב את התוצאות. גם אם יסתמן יתרון לטובתנו, אני בטוח שהוא יהיה קטן עד מאוד.
אם-כן לסיכום - מוקד השאלה שצריכה להישאל - הוא לא איפה טעינו בהסברה לטועה? אלא - למה אנחנו לבד במערכה על ארץ ישראל - אולי משהו בנו חסר? זו לדעתי השאלה המרכזית שמתוך התעמקות בה נוכל לחזור ולהיות חלק שווה בקרב העם. אני חושב שבהבנת הרלוונטיות והחשיבות של השאלה הזו תיפתר ממילא השאלה שעולה בדברים של הרב בזק והרב מדן, מה עלינו לעשות בעקבות העובדה שאנחנו לבד.
לסיום, חשוב לי לציין שאין דבריי מכוונים באופן אישי נגד אנשים ספציפיים אלא פונים לכלל החברה. בנוסף, למרות הביקורת שהבעתי נגד הציבור, אני כלל לא מזלזל בהישגים הגדולים של הציונות-הדתית. אני מקווה שדברי כאן הצליחו לפתוח ואפילו במעט, את הדעת והמחשבה ולא סתם הכעיסו.
[1] שתי נקודות חשוב לי להדגיש עוד לפני תחילת המאמר:
1. התלבטתי רבות האם אני ראוי להגיב למאמרים שנכתבו ע"י רבנים גדולים וחשובים (ראה מאמר הרב בזק ומאמר הרב מדן). אולם מפאת תחושתי העזה שחשוב להשמיע דברים אלו, החלטתי לכתוב.
2. יהיה קל מאוד לתקוף את המאמר ולראות בו משהו שבא רק להכעיס. אולם למען האמת אין הדברים כך - אני מאמין שבדברי אלו יש משהו אמיתי שראוי להישמע...
[2] בעיה זו לא קיימת רק בקרב מחננו אנו, גם במחנה שמנגד קיימת אותה התופעה. השמאלני רואה במתנחל הדתי אדם פשטן וקיצוני, שאידאלים וציונות הם רק מסווה לעייפות מחשבתית, וחוסר מורכבות. כמו שהדברים האלה יש בהם מן האמת אך כמובן שאין הם מתארים את החברה כולה, כך בדיוק התחושה שלנו שהשמאל כולו הוא רק עייפות לאומית זה לא מייצגת את המצב נאמנה.
|
|
