קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר ישיבת הר עציון לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
גזילה וגניבה בהקדש / איתן אדרעי
תגובה לדברי הרב מדן ור' שמואל שמעוני / דני אייזנברג
תגובות
לפרשת במדבר \ עקיבא בראונר
''בן-אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש...'' / צרי וידר
מאימתי קורין את שמע בשחרית / חיים מרטין
שירה
צימוקים
קובץ וורד 2000


 

"בן-אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש..." / צרי וידר[‎1]


תוכחה וברכה

בשבת "בחוקותי" - או בדרך כלל ב"בהר-בחוקותי" - מפטירים בירמיהו ט"ז, יט - י"ז, יד. אמנם במבט כללי על הפרקים שלפני ואחרי בירמיהו נראה כי יש פה הוצאה מההקשר[‎2], אך התבוננות נוספת מגלה כי מחלקי ההפטרות דווקא חשבו על כך בעיון, ולכל פרט בחטיבה זו יש משמעות וקשר לפרשיה כולה.
ההקשר לפרשת בחוקותי בולט במיוחד בפסקה הראשונה של פרק י"ז:

"חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר, חרושה על לוח ליבם ולקרנות מזבחותיכם. כזכור בניהם מזבחותם, ואשריהם על-עץ רענן, על גבעות הגבוהות. הררי בשדה, חילך כל אוצרותיך לבז אתן, במותיך בחטאת בכל גבולך. ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך, והעבדתיך את אויביך בארץ אשר לא ידעת; כי אש קדחתם באפי, עד עולם תוקד" (י"ז, א'-ד')

כאשר האסוציאציה הברורה היא לפסוקים הטראגיים של פרשת התוכחה:

"ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי, ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם... והשימתי אני את הארץ, ושממו עליה אויבכם היושבים בה. ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי הָשמה ואתם בארץ אויבכם, אז תִּשְׁבַּת הארץ וְהִרְצָת את שבתותיה"
(ויקרא, כ"ז, לד')

לפי זה, ניתן לחשוב שההפטרה הייתה אמורה להתחיל בתחילת פרק י"ז, אלא שמפני הרצון להתחיל בדבר טוב הוקדמה התחלתה שלושה פסוקים מעלה. אך אם נדייק, נראה ששלושת פסוקים אלו הכרחיים. למעשה אנו טועים כאשר אנו מגדירים את המחצית הראשונה של פרשת בחוקותי כ"פרשת התוכחה". נשים לב שעשרת הפסוקים הראשונים עוסקים בברכה, "אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם," ובתמורה מובטחות ברכה והצלחה, שלום ופרנסה, עושר ואושר, וחזון גדול של "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם. אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות."
גם בסיום הפרשיה, אחרי כל הרעות המצפות לעם - "אם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם" - הסיום דווקא מוכיח שלא מדובר בענישה שרירותית שכל מטרתה להכאיב, להרוג ולאבד, אלא בעלת מטרות חינוכיות ורוחניות, שמובטחנו שאכן יושגו:

"והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי... או אז ייכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עוונם... וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לא-להים, אני ה'"
(ויקרא, כ"ו, מ'-מו')

זה בידיים שלנו!

עכשיו נבין בקלות את משמעות פסוקי הפתיחה של ההפטרה:

"ה' עזי ומעוזי, ומנוסי ביום צרה, אליך גויים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל. היעשה לו אדם א-להים - והמה לא א-להים. לכן הנני מודיעם, בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי, וידעו כי שמי ה'" (ט"ז, יט' - כא')

כאשר הבנים מגיעים מאפסי ארץ, ומתוודים על עוונם ועל עוון אבותם, וכאשר הם זוכרים את המזבחות והאשרים ששימשו בדורות שלפניהם, רק אז יוכלו הגלות והסבל להתרכך ואף להגיע אל קיצם. לכן מוסיף הנביא ומדגיש, כי הדבר בידיהם עכשיו, וכי יש להם את הבחירה להכריע כך או כך:

"כה אמר ה': ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב; ושכן חררים במדבר, ארץ מלחה ולא תשב.
ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו, ולא יראה כי יבוא חום והיה עלהו רענן; ובשנת בצורת לא ייבש ולא ימיש מעשות פרי.
עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו? אני ה', חוקר לב, בוחן כליות; ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו"
(י"ז, ז'-י')

המסר חד משמעי: למרות הגלות, השמד והרדיפות, שחלקן באות בעוון אבות על בנים, שערי תשובה לא ננעלים. האפשרות ניתנת ביד כל אחד ואחד מהחיים בתקופה נתונה, לבטוח באדם ולהסיר ליבו מה', או לבטוח בה' בכל לבבו. לבחור בין הברכה והקללה, ההבטחה והתוכחה. לעומת פרשת ניצבים, שמוֹרה לעם בתחילת דרכו - ערב כניסתו לארץ המובטחת - "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך", פרשת בחוקותי וכן הפטרתה מתייחסות למצב בדיעבד, אחרי הבחירה השגויה, כאשר "אש קדחתם באפי, עד עולם תוקד" - ומלמדת שאפילו אז יש אפשרות תיקון. אפשרות שנשארת בגדר אפשרות, הזדמנות התלויה בהחלטה ומחוייבות של כל אחד ואחד מבני העם. "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" - מה שנכון הן ברמה האישית (כמודגש בהפטרה: "ארור הגבר... ברוך הגבר") והן ברמה הקיבוצית (כמודגש בפרשה: "ואתם תהיו לי לעם...בינו ובין בני ישראל").

כנגד היצר

הקשר בין פרשיות "בהר" ל"בחוקותי", אף בשנים שהן מופרדות, הדוק. יסוד השמיטה, על כל מה שהוא מייצג, בא לידי ביטוי הן בפסוקי התוכחה הידועים: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם... כל ימי השמה תשבות, את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה... והארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עוונם..." וכן בהפטרה: "ושמטתה ובך מנחלתך...". כלומר, לא רק עוון עבודת האלילים שעליו הדגש בתחילת ההפטרה ("היעשה לו אדם א-להים והמה לא א-להים... מזבחותם ואשריהם על עץ רענן על גבעות הגבוהות") הוא הסיבה הבלעדית לענישה הקולקטיבית, אלא גם ובעיקר יחסיהם של האנשים זה עם זה. אם נלך לפי הכלל שטבעו חז"ל, "דיברה תורה כנגד היצר", נבחין בקלות שכמו שהפרשיות הקודמות ל"בהר" עוסקות בהגבלת יצרים שונים (יצר ע"ז, יצר עריות, יצר הטומאה או הנהנתנות) כך גם פרשת "בהר" מלאה בהגבלות על יצר הרכושנות, כאשר בעלי הכח והממון מצווים פעם אחר פעם בפרשה לוותר על רכוש ועל שליטה, נקראים לגלות רגישות ואחריות מוסרית כלפי הסובבים אותם ולזכור תמיד "כי גרים ותושבים אתם עימדי", ו"כי לי בני ישראל עבדים".
גם בפסקה המסיימת את ההפטרה, יסוד זה בא לידי ביטוי, כאשר הנביא משווה את הרמאי לתרנגול הדוגר על ביצים שלא הוא הוליד, וחוזה את סופם של עוזבי ה':

"קורא דגר ולא ילד - עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו ייקרא נבל. כסא כבוד מרום מראשון, מקום מקדשנו. מקוה ישראל ה', כל עוזביך יבושו, וסורי בארץ ייכתבו כי עזבו מקור מים חים - את ה'.
רפאני ה' וארפא, הושיעני ואוושעה; כי תהלתי אתה."
(י"ז, יא'-יד')

"ויירפאו המים"

הצמדת הפסוק האחרון - "רפאני ה' וארפא..." - לשאר ההפטרה, למרות שלכאורה אינו מעניין הפרשיה כלל, והוא בעצם פסוק הפותח פיסקה חדשה בנביא, למעשה מוסיף נופך חדש לפרשיה כולה. ההשוואה של הקב"ה ל"מקור מים חים", עם שילוב הפסוקים הקודמים על "ארץ מלחה ולא תשב... והיה כעץ שתול על מים... ולא יראה כי יבוא חום..." והסיום של "רפאני ה' וארפא" - מזכירים בבירור את פרשת מרה, שם "ויצעק אל ה' ויורהו עץ, וישלך אל המים וימתקו המים; שם שלם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" עם הסיום "אם שמוע תשמע לקול ה'... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". והדבר קשור בטבורו לפרשת בחוקותי, עם מימד הברית שבה - "אם שמוע תשמע" מקביל ל"אם בחוקותי תלכו"; ו"המחלה אשר שמתי במצרים" מזכירה בהחלט את המדווים, הרעב, החרב והשמד שמוזכרים בפסוקי התוכחה[‎3].
אך ללא ספק, מושג המפתח בהפטרה זו הוא "בן - בנים - המשכיות". הבנים הם אלו שמתוודים על עוונם ועל עוון אבותם, הם אלו הזוכרים את מזבחות ואשרי הדור הקודם ואף נושאים את התוצאות על כך, הבוטח בה' מומשל לעץ מניב פירות, ה' נותן לאיש "כפרי" מעלליו ומשל הקורא שלא ילד.
ישנה פרשה מקבילה, במלכים ב', ב', טו - ד', כו, הנמנית בסידור העתיק של המסורה כ"סדר" בפני עצמו[‎4], אשר גם בה המושג השולט הוא "בן". מ"בני הנביאים" בתחילת הסדר, שיוצאים בבהלה לחפש את אליהו, דרך הנערים הקטנים שהתקלסו באלישע בדרך בית-אל, כולל "יהורם בן אחאב" שעשה הרע בעיני ה' "רק לא כאביו וכאימו, ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו", דבר שללא ספק יכול לשמש בסיס לדברים שאמר ירמיהו - "ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו... כזכור בניהם מצבותם ואשריהם..." - ומאלישע נראה שבפירוש מעשי אבות פה לא נשכחו: "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך...!"; והסדר ממשיך במלחמת מלכי יהודה, ישראל ואדום במלך מואב, מה שגרם לו לבסוף להעלות את בנו לעולה על החומה. גם שתי הפרשיות המסיימות את הסדר ההוא עוסקות בילדים והמשכיות, והן פרשת "אשה אחת מנשי בני הנביאים" שצועקת אל אלישע כאשר הנושה בא לקחת את ילדיה לעבדים בעבור חובה, ולבסוף ניצלת בזכות הנס יציקת השמן אל הכלים, דבר שנעשה בעזרת בניה, כמובן; וכן סיפור האשה השונמית, שלא חסר לה דבר מלבד בן לחבוק.
אך בין נקודות אלו, שבוודאי קשורות למסר של ירמיהו בהפטרתנו, הקורא אל דור הבנים ושם בידם את האפשרות להמשיך את דרכי אבותם או לתקן את מעלליהם ולצאת לדרך חדשה, ישנו עוד סיפור הקשור להפטרה זו, אם כי מצד אחר. אחרי שבני הנביאים חוזרים נואשים מחיפושים אחרי אליהו שעלה בסערה השמימה, אלישע יושב ביריחו, שם "המים רעים והארץ משכלת", ממש "ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב." אלישע, במבטחו בה', מבצע פעולה סמלית: מבקש צלוחית חדשה (כלי חרש, אולי ברמיזה לפרשת סוטה) עם מלח ("ארץ מלחה") ויוצא אל מוצא המים ("מקווה ישראל ה'... מקור מים חיים"). הוא משליך את המלח אל המעיין (כמו במרה: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים") והתוצאה - "כה אמר ה': רִפִּאתִי למים האלה" - "רפאני ה' וארפא".
מכאן נוכל אולי להבין את המשל הנודע, שהמשיל ר' יצחק לרב נחמן שנפרד ממנו (תענית ד:): "אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין - הרי פירותיך מתוקין; שיהא צלך נאה - הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך - הרי אמת המים עוברת תחתיך; אלא יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהו כמותך."

ויהי רצון שנדע גם אנו לקחת את הטוב מהדורות הקודמים, ולהכיר בטעון תיקון; לשמר אך גם לשנות; לסלול דרכים חדשות אך תמיד לעלות במסילה העולה בית-אל.


[‎1] מאמר זה מוקדש לכל בני חודש אייר, הוא ירח זיו. מזל טוב! הפנייה סתמית במאמר זה נמצאת בספר ירמיהו.
[‎2] בפרק ט"ו, פס' יג-יד ניתן למצוא לשונות דומים לפרשה זו: "חילך ואוצרותיך לבז אתן... ובכל חטֹאתיך ובכל גבולך... כי אש קדחתם באפי עליכם תוקד". גם מההקשר די ברור שמדובר בחלק בלתי נפרד מהפרשיות שמסביב, ההפטרה לא מתחילה בפרק חדש, ולא ב"סדר" חדש, והפסוק האחרון - "רפאני ה' וארפא, הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה" - נראה כפתיח לפסקה שבאה אחריו.
[‎3] הר"י מדן כבר הצביע על הקשר בין פרשת מי מרה לפרשת סוטה (בשיעורו בשבת פרשת "בשלח"), כאשר הברכה והתוכחה מרחיבות את הביטוי הקצר "שם שם לו חוק ומשפט" לתנאי כפול, כמו אצל הסוטה "אם לא שטית... ואת כי שטית..." ואין כאן מקומו (ובטח שלא בידי) להאריך.
[‎4] תחום בין אותיות ס' בתנ"כים שונים, ובתנ"ך קורן מצויין כסדר כ' של מלכים.