קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
סעודה מפסקת בתשעה באב שחל במוצאי שבת/ הרב יוסף צבי רימון
נשים בפר העלם דבר של ציבור / אודי שוורץ
עיר הודש החמישית – חלק ב' / עמית הורן
הרהורי קפריסין / הרב יוסף צבי רימון
קובץ pdf


סעודה מפסקת בתשעה באב שחל במוצאי שבת/ הרב יוסף צבי רימון

דין סעודה מפסקת

הברייתא במסכת תענית (כט:, ובעירובין מ:) אומרת:

דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

נחלקו ראשונים האם מותר לאכול כסעודת שלמה בשעתו, או שמא צריך לאכול סעודה יפה וגדולה לכבוד השבת, כמו בכל שבת.

הראבי"ה (ח"ג סימן תתפ"ח. וכן הוא בתשובת רב שר שלום גאון סימן נ"ו, ובראב"ן במסכת תענית, ובמנהיג, תשעה באב סימן כ"א) כותב שמותר לאכול בשר ולשתות יין, אך יש נוהגים שאינם אוכלים בשר ואינם שותים יין, כי סבורים שאין חובה כזו:

ואי מיקלע תשעה באב באחד בשבא אי נמי איקלע בשבת ונדחה בחד בשבא אוכל אפילו בסעודה המפסקת בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו <כסעודת שלמה בשעתו. ויש נוהגין שאינם אוכלים בסעודה המפסקת בשר ואין שותים יין אפילו בשבת שאין חובה להעלות על שלחנו> כסעודת שלמה [אך רשאי] לעשות כן, ושלש סעודות השבת יכול לקיים קודם סעודה המפסקת.

ובשיבולי הלקט (סימן רס"ו) כתב בשם הלכות גדולות (אמנם בבה"ג שלנו, עמ' קצ"ב כתוב להתיר בשר ויין) שאין לאכול בשר ולשתות יין בשבת החל מחצות היום.

מאידך, שיבולי הלקט עצמו, כותב בשם רב אביגדור כהן צדק, שאין להימנע מבשר ויין אפילו בסעודה מפסקת בשבת. וכן כתב ר' ירוחם (נתיב י"ח, חלק ב) והטור (תקנ"ב).

הרמב"ם (תעניות, פ"ה ה"ח וה"ט) כותב:

וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום...

ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת.

הרמב"ם לכאורה פוסק כפשוטו, שאוכלים בשבת סעודה שלישית אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

אמנם, יש לעיין בשני דברים ברמב"ם:

האחד: הרמב"ם כותב שמימינו לא אכלנו בערב תשעה באב "אפילו תבשיל עדשים, אלא אם כן היה בשבת". מה היו עושים בשבת? האם היו אוכלים תבשיל עדשים, או שמא היו אוכלים כסעודת שלמה? כלומר: אמנם מצד הדין מותר לאכול כסעודת שלמה, אבל המנהג הוא לאכול רק סעודת עדשים, או שמא ביום חול אין אוכלים אפילו עדשים, אך בשבת אוכלים כרגיל?

המעשה רוקח (על הרמב"ם שם) הבין שגם בשבת היו אוכלים רק תבשיל עדשים ולא כרגיל. אבל בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן קל"ז) כותב שבשבת אוכלים כרגיל.

והשני: ביחס לערב תשעה באב שחל בשבת (היינו, תשעה באב שחל במוצ"ש) כתב הרמב"ם שאוכל אפילו "כסעודת שלמה בשעתו". מאידך, ביחס לתשעה באב שחל בשבת כתב הרמב"ם "ואינו מחסר כלום".

הנצי"ב (העמק שאלה, שאילתא קנ"ח, ג) דייק מכאן שכשחל תשעה באב ביום ראשון, יכול להוסיף בסעודה שלישית אפילו יותר מהרגלו, אבל אם חל תשעה באב בשבת, אוכל כרגיל, כמו בכל שבת, ואסור לו להוסיף יותר.

אמנם, הדיוק ברמב"ם אינו הכרחי, כי הרמב"ם הביא את שני הדברים באותה הלכה וכתב "וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת", ומשמע שהדברים שווים. וגם במקור הדין בגמרא בתענית, מובאים שני המקרים בצורה שווה.

מסתבר שהמחלוקת בין השיטות נובעת משאלה עקרונית: האם בשבת ערב תשעה באב, עושים סעודה מפסקת ללא ניהוג אבלות (מחמת כבוד השבת) או שמא אין סעודה מפסקת כלל! אותן שיטות שסברו שיש למעט בבשר וכד', סוברות מן הסתם שיש כאן דין סעודה מפסקת, אלא שדיניה קלים יותר, מפאת כבוד השבת. ייתכן שזו גם דעת חלק מהמקלים, שסבורים שיש דין סעודה מפסקת, אך מחמירים שלא להראות כלל אבלות בשבת.

אולם, רש"י (בתענית כט: ד"ה וכן) כותב:

וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אינו מפסיק סעודתו, ואינו ממעט בתבשילין, אלא אוכל כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

מדבריו עולה, שאין כלל סעודה מפסקת בשבת.

למעשה, יסוד המחלוקת נובעת מהשאלה הכללית, האם שייכת אבלות תשעה באב בשבת, ולכן רק אבלות בפרהסיה אינו נוהג (וכן כתב האור זרוע, ח"ב סימן תל"ז, ביחס לת"ב שחל בשבת. וכן כתב המהרי"ל בהלכות ת"ב, והרמ"א, תקנ"ד, יט), או שמא אינו נוהג גם בדברים שבצנעה, ולכן מותר בתשמיש המיטה (הרא"ש, תענית פ"ד, ל"ב, הביא את המח' וכתב שנוהגים להקל. וכן כתב הרמב"ן, תורת האדם, ענין אבלות ישנה, ובשו"ת הרשב"א ח"א סימן תק"כ, וכן פסק השו"ע, תקנ"ד, יט).

וכנראה, שהסבורים שאין כלל סעודה מפסקת בשבת זו, סבורים שקדושת השבת מאפשרת להגיע לאותו תיקון שסעודה מפסקת מצליחה לעשות ביום חול. הסעודה המפסקת אמורה לתת אופי נכון לתחילת הצום, אופי של כובד ראש מתאים וכד', וייתכן שעל ידי קדושה, יש הכנה שונה, אך הכנה המצליחה גם היא לבנות מתוך קדושה את האבל בתשעה באב, באופן מתאים ונכון[1].

במשנה ברורה (תקנ"ב, ס"ק כג) פסק שאוכלים כרגיל, ואסור למנוע עצמו מבשר, כי הדבר נראה כאבלות:

אוכל בשר - ואסור למנוע ממנו אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא.

אמנם, המ"ב מוסיף בשם המג"א שיישב בדאבון נפש, ולא יישב בקרב חברים בשבת זו. ברם, הוא מביא בשם הבכור שור שחולק על כך, וסובר שזו אבלות בפרהסיה, ולכן צריך לאכול כרגיל, עם חבריו וכד':

והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ"מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א] בספר בכור שור חולק ע"ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו"ל כאבלות פרהסיא. ולכו"ע מותר לאכול עם ב"ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א"ר].

מדברי המ"ב נראה שמכריע להקל, ובכל מקרה סעודה משפחתית מותרת, גם עם זימון.

בשו"ת אגרות משה (או"ח, ח"ד סימן קי"ב, א) הוסיף שמותר לאכול בשר גם אם איננו רגיל לכך בכל שבת, וכן מותר לשיר זמירות שבת, גם אם אינו רגיל לשיר בסעודה שלישית:

בדבר זמירות בשבת חזון להמזמרין בכל שבת ודאי רשאין גם בשבת חזון ואף להאין נוהגין מסתבר שאין לאסור כיון שעכ"פ הוא לכבוד שבת כמו שאף שאין נוהגין לאכול בכל שבת בשר בסעודה שלישית מותרין לאכול אף בשבת ערב תשעה באב וכ"כ נראה גם לענין זמירות כיון שהוא ענין כבוד שבת אף שאין רגיל בכל שבת אין לאסור.

סיום הסעודה

הגמרא בעירובין מא. מביאה את דעת רבי יוסי הסובר שכשחל תשעה באב יום שישי, ממשיכים את התענית עד סופה, דהיינו, עד השבת עצמה. חכמים חולקים על דבריו, כי הם לא רוצים שאדם ייכנס לשבת כשהוא מעונה. אולם, ביחס לתשעה באב שחל במוצאי שבת, יש תמימות דעים, שצריך להפסיק לאכול מהשקיעה (בשבת):

אמר להן רבי יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק מבעוד יום? - אמרו לו: אבל. - אמר להם: מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה, מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה? - אמרו לו: אם אמרת לצאת ממנה - שהרי אכל ושתה כל היום כולו, תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה - שלא אכל ושתה כל היום כולו?

הסיבה שבגללה מסכימים חכמים היא, שכיוון שהאדם אכל ושתה כל השבת כולה, אין בכך 'תענית' כשמפסיק לאכול בשקיעה. וכך נפסק להלכה ברמ"א (תקנ"ב, י), שיש להפסיק את הסעודה השלישית לפני השקיעה:

מיהו צריך להפסיק מבעוד יום.

ולכאורה, עדיף לא רק לסיים את האכילה, אלא לסיים גם את זמירות השבת, כי גם בהן לא ניכרת בדרך כלל אבלות, ואם כך, עדיף לא להמשיך זאת לאחר השקיעה (עי' גם במג"א, תקנ"ד, ס"ק ד).



[1] ביחס לסעודה מפסקת: בפשטות, סעודה מפסקת היא התחלת האבלות, כמו אנינות. ווכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן קנ"א). אמנם, הוא מביא שם טעם נוסף, שאין זו אנינות, אלא צורך שתהיה סעודה שפילה. והמגן אברהם (תקנ"ב, ס"ק ח) כתב שלפי טעם זה, אמנם בסעודה המפסקת יושבים על הקרקע, אבל אחר כך מותר לשבת על גבי ספסל, כי זהו דין בסעודה, ולא דין של תחילת האבלות. ואם כך, ייתכן שהסעודה השפילה, אמורה לתת תזכורת והכנה לקראת ת"ב.

וייתכן שהטעם של סעודה מפסקת, הוא כמו הטעם של הנוהגים לא לאכול בשר ויין בכל בין המיצרים, שהרא"ש (סימן ל"ו) ביאר שדבר זה הוא זכר לחורבן בית המקדש וביטול הקרבנות (ולכן אין בשר ואין יין, כי בטל ניסוך היין). ועיין בטעמים אלו – בשיעורי הרב סולוביצ'יק, על עניני אבלות ותשעה באב, סימן י"ב. וביחס לסעודה שלישית בערב תשעה באב שחל להיות בשבת, עיין שם בסימן י"ג, שהגרי"ד ביאר, שסעודה מפסקת אינה דין באבלות, אלא דין בהלכות תענית, שצריך לעשות היכר לתחילת התענית (ולכן יש סעודה מפסקת גם בערב יום הכיפורים, ששם לא שייכת כלל אבלות), ולכן יש הסוברים שעקרונית קיימת סעודה מפסקת בשבת (כי אין בכך סימן מובהק לאבלות), ומאידך, רש"י סבור שאין כלל סעודה מפסקת בשבת, כי הסעודה היא "תחילת התענית" ולא שייכת תענית בשבת.