קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
העלאת ניצוצות / הרב עמיטל
שליחות במילה / איתי מושקוביץ
היונה שלא יודעת לעוף/ אפרים ליפשיץ
אל עמק דותן / אורן זונדר
קובץ pdf


שליחות במילה / איתי מושקוביץ

פסק השו"ע ביו"ד סימן רס"ה סעיף ט':

"אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו"[1]

פשטות דבריו היא שאע"פ שהאב מצווה למול את בנו, כמפורש בסוגייה בקידושין (כט.), ניתן לקיים מצווה זו על ידי שליח שכן 'שלוחו של אדם כמותו' (קידושין מא:). אולם, מדברי ה'אור זרוע' נראה אחרת:

"והיכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאחר שימול לפניו" (הלכות מילה סימן ק"ו סעיף ה')

נראה כי כוונתו היא שאין אפשרות למנות שליח שעל ידיו יצא האב ידי חובתו, ועל מנת לצאת ידי חובת המצווה צריך האב למול את בנו בעצמו. ואכן, כבר תמה הדרכי משה:

"וצ"ע מאי שנא ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו?" (סימן רס"ד סעיף א')

בשאלה האם ניתן לקיים מצוות מילה על ידי שליח נחלקו גם האחרונים. דהנה כתב הש"ך:

"ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו...וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה"

(חו"מ סימן שפ"ב סעיף ד')

וחיליה מדברי הרא"ש במסכת חולין שדן בעניין החוטף מצווה מחבירו שחייב לשלם לו עשרה זהובים, וז"ל:

"מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו, ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים...ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו, לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכסה - מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר - חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו, ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו" (פ"ו, ח')

והבין הש"ך כי לדעת הרא"ש לא ניתן לקיים מצוות מילה על ידי שליח, וממילא כאשר האב וויתר על מצוותו אין הפרש בין אם ימול המוהל הראשון או השני, ולכן אין עילה לתביעת עשרה זהובים. וכמסקנת הש"ך הסיק גם בעל 'קצות החושן' על אתר[2], דאם יכול האב למול יש לו למול בעצמו ולא למסור מצוה זו למוהל.

אולם, רבים מן האחרונים חלקו על הש"ך והקצות, ובראשם הרמ"א שהבאנו לעיל שתמה מדוע לא יוכל האב לקיים את מצוותו על ידי שליח. וכן כתב בעל ה'תבואות שור' (הובא ב'קצות' שם) ועוד רבים.

חזינן כי ראשונים ואחרונים נחלקו בשאלה האם ניתן למנות שליח במילה, ויש לברר מהו יסוד מחלוקתם. נראה, כי ניתן לפצל את הדיון בשאלה זו לשני ראשים, הנובעים משני הנושאים שדרים כאן בכפיפה אחת:

א. דיני שליחות במצוות.

ב. יסודות מצוות מילה.

שליחות במצוות

בסוגייה היסודית בענייני שליחות בקידושין מא: נאמר כי שלוחו של אדם כמותו; אלא שברור כי לא בכל עניין ניתן למנות שליח, ומעולם לא שמענו על אדם שימנה שליח שיאכל עבורו מצה בליל הסדר. לפיכך, יש לעיין מהם הקריטריונים על פיהם ניתן לקבוע באילו תחומים ניתן למנות שליח ובאילו לא.

א.

על מדוכה זו ישב כבר התוס' רי"ד:

"יש מקשים, אם כן לכל דבר מצוה יועיל השליח, ויאמר אדם לחברו: שב בסוכה עבורי, הנח תפילין עבורי! ולאו מילתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך ייפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום, בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האישה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו, וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו יישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וכן ציצית וכל המצוות"

(קידושין מב:)

האחרונים התקשו בביאור כוונתו, אולם לענ"ד נראה כי שפתיו ברור מיללו, דשליחות שייכת אך ורק כאשר מעשה השליח נקשר במציאות באופן כלשהו אל המשלח, כגון בקידושין וגירושין דהמשלח הוא זה שיחיה עם האישה והוא זה ששמו כתוב בגט, וכן בשאר הדוגמאות שהביא, משא"כ בתפילין, לולב וכדומה, שאין שום קשר בין המעשה לבין המשלח. ואכן, כך הבין בדבריו ה'קצות'[3] אלא שהקשה עליו מדין שליחות לדבר עבירה, שם נראה כי אין שום קשר בין השליח ובין המשלח, וכגון ברצח, לדעת שמאי הזקן בקידושין מג. המחייב בזה מדין שליחות[4].

ב.

לכן טען ה'קצות' שישנו חילוק אחר המגדיר מתי ניתן למנות שליח ומתי לא. לדעת ה'קצות', ניתן למנות שליח על מעשים ולא על 'מידי דממילא' - כלומר, אדם יכול למנות שליח שיעשה מעשה במקומו, אולם לא ניתן למנות שליח שגופו ייחשב כגוף המשלח. ממילא, לא ניתן למנות שליח שיישב בסוכה, כיוון שהמצווה הנה שגופו של האדם ישב בסוכה, וגוף השליח אינו נחשב לגוף המשלח. ראייתו של הקצות הינה מדברי הרא"ש בנדרים עב. שכתב שלא ניתן למנות שליח שישמע את נדרי האישה במקום שמיעת הבעל, כיוון ששמיעה אינה פעולה אלא 'מידי דממילא'[5].

ג.

הסבר שלישי כתב ה'קובץ שעורים'[6], ויסוד דבריו משו"ת מהר"ח 'אור זרוע'[7], ששליחות שייכת רק במצוות שעיקרן בתוצאת המעשה, כגון בתרומה ובשחיטת קדשים, דהמצווה היא שתתוקן העיסה ושיישחט הקרבן, ולא במצוות שעיקרן בפעולת האדם. לכן לא ניתן למנות שליח במצוות כגון נטילת לולב או אכילת מצה, בהם עיקר המצווה הינו מעשה הנטילה ומעשה האכילה. יש להדגיש כי אין זהות בין סברה זו לבין סברת ה'קצות', שכן לדעת ה'קצות' ניתן למנות שליח גם במצוות שעיקרן במעשה האדם, כל שישנו מעשה מוגדר ואין דרישה שגוף האדם ממש ישתתף במצווה. נפקא מינה אפשרית הינה מצוות נטילת לולב. לכאורה נראה כי לדעת ה'קצות' אין מניעה מלמנות שליח בנטילת לולב שכן ישנו כאן מעשה נטילה שבו שייכת שליחות, ואילו לסברת ה'קובץ שעורים' לא שייכת כאן שליחות שכן מוקד המצוה הינו פעולת הנטילה. אולם, הדבר צריך ליבון לאור הסוגיה בסוכה לז. ביחס לחציצה בנטילת לולב, שכן ייתכן כי פסול חציצה מעיד על כך שישנה דרישה שגוף האדם ישתתף בנטילה, ולפי זה אין מקום למנות שליח בנטילת לולב גם לסברת הקצות, ואכמ"ל[8].

ד.

שיטה רביעית בעניין שליחות במצוות היא שבאופן עקרוני אין שליחות במצוות כלל וכלל. הנימוק לכך נעוץ בהבנת אופי דין שליחות בכלל. הגמרא בכתובות עד. קובעת:

"מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן, מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם הוי תנאיה, תנאה דלא אפשר לקיומי על ידי שליח כי התם לא הוי תנאה"

כלומר, תנאי שייך רק במקומות שבהם שייך דין שליחות. ותמהו שם תוס' מהי הסברא בכלל זה, ותירצו:

"וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח, סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשווי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיומיה על ידי שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה"

(ד"ה "תנאי")

מכאן הסיק ר' חיים מבריסק כי רק במקומות שבהם האדם הוא יוצר החלות, והמעשה נתון בידו ובשליטתו שכן דעתו היא הקובעת - רק שם ניתן למנות שליח, ורק שם יכול האדם להטיל תנאים ולהגביל את החלות. זהו ההבדל שבין קידושין לבין חליצה, שכן בקידושין האדם הוא הבעלים והוא יוצר את חלות הקידושין, משא"כ בחליצה שבה האדם רק מבצע מעשה מסוים, אך התרת האישה לעולם אינה נתונה בידו והיא חלה מאליה לאחר ביצוע החליצה. לכן, לא ניתן לבצע חליצה על ידי שליח, שכן יסוד שליחות הינו מסירת הסמכות שנתונה בידי האדם לאדם אחר, אך בחליצה אין לאדם שום סמכות, וממילא הוא אינו יכול למנות שליח. מסיבה זו לא ניתן להטיל תנאי בחליצה או לדחות את החלות לאחר שלושים יום, כפי שניתן בקידושין, גירושין ומכר, כיוון שהאדם אינו בעל המעשה.

לפי מהלך זה ביסוד שליחות, נראה לכאורה כי לא שייך לדבר כלל על שליחות במצוות, שכן רק בחלויות ניתן לומר שהאדם הינו בעלים בתחום מסוים וממילא הוא יכול למסור את סמכותו לאחר, אולם במצוות לא שייך לדבר כלל על גדר של בעלים, וממילא אין שליחות במצוות. יוצאות הדופן היחידות הנן מצוות שבהם ניתן לדבר על יסוד של בעלות, כמו הפרשת תרומה ושחיטת הפסח, שבהן אכן ישנו מעמד של בעלים המאציל את סמכותו לאחר; אך במצוות אחרות נראה כי לא ניתן למנות שליח[9]. ואכן, ר' חיים עצמו סבר שלא ניתן להטיל תנאים במצוות, כיוון שהאדם אינו בעל המצווה, ובדומה לכך ניתן לומר גם לגבי שליחות[10]. אלא, שעדיין ישנן מצוות בהן גם ר' חיים יודה שניתן לקיימן על ידי אחר, כגון טבילת כלים או בניית מעקה. במצוות כאלו, שעיקרן חובת חפצא ולא חובת גברא, לא בעינן כלל לדין שליחות, וברור שניתן לקיימן על ידי מי שיהא.

אם כן, מצאנו ארבע שיטות שונות המגדירות מתי ניתן לקיים מצווה על ידי שליח:

א. ר' חיים - רק במצוות בהם ישנו גדר של בעלות ניתן לדבר על שליחות.

ב. תוס' רי"ד - שליחות קיימת כאשר המשלח נשאר בתמונה בצורה כלשהי.

ג. ה'קצות' - שליחות שייכת בפעולות ולא במידי דממילא (מצבים פסיביים).

ד. 'קובץ שעורים' - שליחות שייכת רק במצוות שעיקרן בתוצאה ולא במעשה.

א"כ, אם באנו לדון בעניין שליחות במצוות מילה, יש מקום לעיין לפי כל אחת מן השיטות הנ"ל: לפי דברי התוס' רי"ד ושיטתו של ר' חיים נראה כי לא שייכת שליחות במצוות מילה, שכן אין דבר שיכול לקשר את האב למילת הבן על ידי שליח; כן נראה כי לא שייך לדבר כאן על בעלות במעשה המילה (כשם שלא שייך להטיל תנאי במילה). אולם, לשיטת ה'קצות' נראה כי שייכת שליחות במילה, שהרי מדובר במעשה מוגדר הנתפס בגדרי שליחות[11]. לדברי ה'קובץ שעורים' יש מקום לעיין האם מילה הינה מצווה שעיקרה בתוצאה או במעשה, ובזה נדון להלן.

גדר מצוות מילה

יש מקום להוסיף ולעיין בעניין על בסיס גדרי מצוות מילה. דהנה, יש לחקור ביסוד מצוות מילה האם המצווה היא פעולת המילה, או שמא עיקר המצווה הינה התוצאה - שיהיה האדם נימול וחתום באות ברית קודש. בספר 'פרי משה' על ענייני ברית מילה תלה חקירה זו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בריש הלכות מילה, דכתב הרמב"ם:

"וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצוות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד" (פ"א ה"ב)

והשיג עליו הראב"ד:

"אין בזה תבלין. וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים, וכל יום עומד באיסור כרת?"

הרי לן שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם חיוב מצוות מילה הינו חיוב נפרד בכל יום ויום, או שמא מדובר על חובה שאדם צריך לקיימה במשך ימי חייו: לדעת הרמב"ם זוהי חובה שיש לקיימה בחייו, ולכן אינו חייב כרת עד שימות ונמצא שלא מל, אך הראב"ד סבור שכל יום ויום הינו חיוב מחודש. בביאור מחלוקתם נראה כי לדעת הרמב"ם המצווה היא פעולת המילה, ויש לבצע פעולה זו במשך חיי האדם, וגם אם מל בשנותיו המאוחרות הרי שקיים המצווה אע"פ שוודאי חטא בכך שדחה את קיום המצווה, ואילו הראב"ד סבור שעיקר המצווה הינה להיות מהול, וכל יום שאינו מהול הרי זה 'מעוות לא יוכל לתקון', וביטל מצוות עשה של אותו הזמן.

ועוד כתב שם להוכיח שדעת הרמב"ם הינה שעיקר המצווה הוא מעשה המילה משיטתו בעניין ציצין שאינם מעכבים את המילה, דכתב הרמב"ם:

"המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין. פירש - על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאין מעכבין אינו חוזר"

(הל' מילה פ"ב ה"ד)

מפשטות לשונו נראה כי גם ביום חול אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין, ותמהו עליו: הרי זה 'הידור מצוה', ומדוע שלא יחזור? וביאר 'בית הלוי'[12] דדין הידור מצוה שייך רק כאשר המצוה הבסיסית מתקיימת באופן מהודר יותר, אולם אם כבר קוימה המצוה לא ניתן להוסיף ולהדר, שכן הידור יכול רק להסתפח למצוה הבסיסית. ברור לכל מעיין כי הסבר זה שייך אך ורק אם נניח כי מצות המילה הינה הפעולה של חיתוך הערלה ולא עובדת היות האדם מהול, שכן אם המצוה הנה מצב האדם, הרי שהמצוה לעולם לא נסתיימה, וניתן להמשיך ולהדר כל משך חיי האדם.

עכ"פ, משיטת הרמב"ם נראה כי עיקר המצוה הינה פעולת המילה. לעומתו, כתב מהר"ח 'אור זרוע'[13] במפורש כי עיקר המצווה היא התוצאה, ובכך ביאר את מאמר חז"ל במנחות מג: על דוד המלך שנכנס לבית המרחץ ואמר 'אוי לי שאני ערום מן המצוות', וכיוון שנזכר במילה שבבשרו נתקררה דעתו; הרי לן שהמצוה ממשיכה ומתקיימת כל ימי חיי האדם. כך נראית גם דעת הראב"ד, כפי שראינו לעיל.

לפי כל זה ניתן לומר כי אף לשיטת ה'קובץ שעורים' ששליחות שייכת רק במצוות שעיקרן בתוצאה ולא במעשה, ייתכן שיש מקום לדון האם שייכת שליחות במצוות מילה. דלדעת הרמב"ם, שעיקר המצווה היא מעשה המילה, לא שייכת שליחות, ולדעת מהר"ח 'אור זרוע', שעיקר המצוה הינה התוצאה, וודאי שניתן למנות שליח.

גדר מצוות האב

אלא, שבדברי מהר"ח 'אור זרוע' כתוב במפורש שלא בעינן לדין שליחות כלל במצוות מילה, ואף ללא מינוי שליחות יוצא האב ידי חובתו במצווה. ביאור דבריו הוא שכיוון שהמצווה הינה התוצאה של ברית בבשר האדם, הרי שהאב אינו חייב למול את בנו, וכל חובתו היא לדאוג לכך שבנו יהיה מהול וחתום בברית מילה. לפיכך, אין צורך בשליחות על מנת לצאת ידי חובת ברית מילה, ותפקידו של האב הינו להשתדל ולדאוג שבנו ייכנס בברית. ומצינו ראשון נוסף שכתב כדברים אלו, והוא התוס' רי"ד בקידושין כט. לגבי מה ששאלו שם הראשונים: מדוע בעינן פסוק מפורש ללמוד שאישה פטורה מלמול את בנה, הרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא? ותירץ:

"אע"ג דמילת הבן יש לה זמן, נהי דקבוע זמן לבן הנימול אבל האב שציוהו הבורא במילה, העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו, והלכך אי לאו 'אותו' הוה מרבינן גם האשה, ואין זמן קבוע לכן פוטרהו דה"א היא תתעסק בו בין ובין בלילה עד שתמול בנה בזמנו"

גם בדבריו נראה מפורש שמצוות האב הינה להתעסק במילת בנו, ואין חובתו למולו ממש, ולפיכך לא בעינן דין שליחות במילה. אלא, שייתכן הבדל משמעותי בין דברי הרי"ד לדברי המהר"ח 'אור זרוע', שכן המהר"ח בונה את דבריו על כך שהמצוה היא להיות נימול, וממילא נראה שגם כאשר הבן גדל אין הוא זקוק למנות שליח שימול אותו, אלא כל שנחתם בברית על ידי אדם כלשהו - יצא ידי חובתו; אולם, בדברי הרי"ד אין זכר לכך שעיקר המצוה הינה התוצאה, וייתכן ששיטתו מבוססת על עקרון אחר, והוא שעיקר מצוות המילה מוסבת על הבן, אלא שכיוון שהוא קטן ואינו יכול לעשות דבר העבירה התורה את האחריות לאב לכך שידאג למולו על מנת שלא יישאר ערל. ברם, כשהבן יגדל ויתחייב במצווה בעצמו הרי שחובתו היא לבצע פעולת מילה בעצמו, וייתכן שיזדקק לדין שליחות על מנת שמוהל ימול אותו. וצ"ע בזה.

אם כן, ייתכן שגם לפי ההבנות שאין שליחות במצוות בכלל, כהבנת ר' חיים, עדיין ישנו מקום לומר שניתן למול על ידי מוהל, שכן לפי הרי"ד ומהר"ח 'אור זרוע' אין כלל צורך בדין שליחות במילה.

ולעניות דעתי ניתן להעלות הצעה מחודשת. ראינו לעיל כי דעת מהר"ח 'אור זרוע' היא שעיקר מצוות מילה ממוקדת בתוצאה, בכך שהילד נימול, ולפי זה הוסיף וחידש שחובת האב אינה לבצע פעולת מילה אלא להתעסק במילת בנו ולדאוג לכך שימולו אותו. נראה, כי ניתן לקבל את היסוד שעיקר המצווה הנה להיות נימול, אך לחלוק על החידוש השני. הנחת המהר"ח היא שמצוות האב מתקיימת על ידי דאגה והשתדלות במילת בנו, אולם ייתכן כי בכך אין די, שכן כאשר אדם אחר מל יוצא שהוא זה שאחראי באופן ישיר לתוצאת המילה ולא האב, ולכן הדרך היחידה שבה יכול האב להיות אחראי באופן ישיר להיות בנו מהול היא בכך שימול אותו בעצמו. אלא, שייתכן כי לפי זה שליחות לא שייכת במילה, וזה כיוון ששליחות קיימת רק במעשים בעלי אופי הלכתי, כגון קניינים, מצוות, וכדומה, אך אין אדם יכול לשלוח שליח שיאכל במקומו ארוחת בוקר. ובנידון דידן, פעולת המילה עצמה אינה מצווה; המצווה הינה בתוצאה, אלא שלאב אין אפשרות אחרת לקיים את מצוותו אם לא על ידי מילה בידיים, וממילא אין המילה עצמה פעולה הלכתית ששייכת בה שליחות. וצריך בירור בכל זה.

סיכום

חזינן כי לדעת כמה ראשונים לא בעינן כלל דין שליחות במצוות מילה, ואילו לראשונים החולקים יש לדון האם מועילה שליחות במילה, וזאת לאור כמה עקרונות:

א. האם תיתכן בכלל שליחות במצוות, והדעות השונות בעניין זה.

ב. האם יסוד מצוות מילה הינה פעולת מילה או התוצאה של אות ברית קודש החתומה בבשר, וממילא, לדעה ששליחות קיימת רק במצוות שעיקרן בתוצאה, שליחות במילה תלויה בעניין זה.

לסיום, נצטט מדברי ערוך השלחן הפוסק להלכה כך:

"ומי שיכול למול בעצמו וודאי אין לו לכבד לאחרים לימול ויעשה הוא המילה והפריעה אך המציצה יכול ליתנו לאחר דאין במציצה מצות המילה אלא לבריאות הולד, אמנם אם האחר מוהל טוב ממנו או שחרד שמא מפני טבעו יקלקל, וודאי דיתן לאחר למול"

(יו"ד, רסא:ה)



[1] מקור דבריו של השו"ע טמון בדברי 'בעל העיטור' שהובא בטור סימן רס"ה סעיף ט', אלא ששם כתב כי המקור לדין זה הינו קרבן, בו נקבעה הלכה שבעל הקרבן עומד על קרבנו, דכי "אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?". לפי זה ייתכן כי אין ראיה מדין זה לשליחות במילה, שכן לגבי קרבן כבר דנה הגמרא בשאלה האם כהנים הינם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן (קידושין כג:, נדרים לה:), ומסקנתה אינה ברורה. עכ"פ, חזינן דאף שייתכן כי הכהן אינו שלוחו של בעל הקרבן, עדיין חייב בעל הקרבן לעמוד על קרבנו, וניתן לומר שהוא הדין לגבי מילה, אע"פ שהמוהל אינו שליח האב, עדיין מוגדר הבן כמעין קרבנו של האב. אולם, השו"ע לא הביא את טעמו של העיטור, ומפשטות לשונו נראה כי המוהל הינו שליח האב כבכל שליחות.

[2] סימן שפ"ב ס"ק ב'.

[3] סימן קפ"ב, ס"ק א'.

[4] וראה להלן בהערה 8 מש"כ בזה.

[5] ועיין במנחת אשר על בראשית לגאון ר' אשר וייס (סימן טז) שכתב כי לולא דברי הקצות היה ניתן להבין אחרת את הרא"ש, ולומר כי כוונתו היא שלא שייכת שליחות במעשים שאינם בעלי אופי הלכתי, כשם שלא שייך למנות שליח שיאכל ארוחת בוקר במקום המשלח, כך לא שייך למנות שליח שישמע נדרים כיוון שאין בזה פן הלכתי.

[6] כתובות אות רנ"ג.

[7] סימן קכ"ח

[8] ייתכן שהדבר תלוי בשאלה האם ישנה דרישה למגע ישיר בין היד לבין הלולב או שאין דרישה למגע אך חציצה פסולה. והדבר תלוי בהסברו של האבני נזר (שו"ת, או"ח, תלב':א) ע"פ הרמב"ן בפ"ג דבכורות בדין מין במינו אינו חוצץ וכל לנאותו אינו חוצץ, שאמנם חציצה אין כאן אך גם מגע לא קיים. האם אמרינן סברה זו גם בנטילת לולב. ובעניין שליחות בנטילת לולב, עיין במנחת אשר לבראשית (סי' טו) שהביא מקורות מדברי הראשונים שנחלקו האם ניתן לצאת ידי חובת לולב על ידי שליח.

[9] ברור כי דעת הרבה מן הראשונים אינה כן, ועיין בסוגיית לשון הברכות בפסחים ז: ובדברי הראשונים שם, שיש שלמדו כי כל מצווה שניתן לקיימה על ידי שליח, לשון הברכה הוא 'על' ומצווה שלא ניתן לקיימה על ידי שליח, לשון הברכה הוא 'ל', ומן הדוגמאות שהביאו חזינן שלא כדברי ר' חיים.

[10] יש להעיר כי הגמרא בכתובות, לפי הסברו של ר' חיים, מעוררת קושי מדין שליחות לדבר עבירה, שכן למדנו בסוגייה בקידושין שבעינן לימוד מיוחד על מנת ללמדנו דאין שליחות לדבר עבירה, ולכאורה אין כלל מקום לדבר על שליחות מעין זו, שהרי וודאי שהאדם אינו בעלים על מעשה העבירה? וי"ל כי גדר שליחות לדבר עבירה הינו גדר שליחות שונה לחלוטין, שכן כבר חידש הנתיבות (קפב סק"א) שגם חש"ו ועכו"ם שייכים בשליחות לדבר עבירה, אף שאינם בני שליחות, ויש להסביר כי עיקר העניין הינו שלא תתבצע עבירה והמשלח חייב כיוון שגרם לעבירה שתתקיים, אך אין זה נחשב כאילו הוא עשה את העבירה עצמה אלא כגורם ומסית, ועיין במנחת אשר (שם) מש"כ בזה, ואכמ"ל.

[11] ובזה נראה לכאורה כי הקצות סותר את דברי עצמו, שכן בסימן קפב הסיק ששייכת שליחות בכל מעשה מוגדר, ושלא כדברי התוס' רי"ד, ואילו בסימן שפב הוא מסיק כדעת הש"ך שאכן לא ניתן למנות שליח במצוות מילה! אולם המעיין יראה שאין סתירה כלל וכלל, שכן הקצות מבסס את דבריו בסימן שפב על שיטת התוס' רי"ד, וכל כוונתו היא לומר שכיוון שחזינן מדברי הרא"ש, האור זרוע והרי"ד שלא שייכת שליחות במילה, הרי שלמעשה ראוי שאב היודע למול את בנו לא ימסור מצוה זו לידי מוהל אחר, אך אין זה עניין לחידושו בגדרי שליחות במצוות שכתב בסימן קפב.

[12] ח"ב סימן מ"ז.

[13] סימן י"א.