עולם היצירה, פרידה

"אלה שביקשו לרמוז כאילו הקדיש מנאר את חייו לכתיבת קיחוטה בן-זמננו מבזים את זכרו הטהור. הוא לא ביקש לחבר עוד קיחוטה – מה שנקל לעשות – אלא את הקיחוטה בהא הידיעה. למותר להוסיף שלא שקל תיעתוק מוכני של המקור; לא היה בכוונתו להעתיק אותו. שאיפתו מעוררת ההתפעלות היתה ליצור דפים שיהיו חופפים – מילה במילה ושורה בשורה לאלה של מיגל דה סרוונטס...כך כתב לי 'כל אדם חייב להיות מסוגל לכל המחשבות, ולדעתי כך יהיה בעתיד'..." (מתוך פייר מנאר-מחבר דון קיחוטה, בתוך בדיונות מאת ח.ל. בורחס)

ציטטתי מספר שורות מסיפורו קצר על אדם שחי במאה ה19, המתיימר לכתוב בעצמו יצירה שכבר הועלתה על הכתב מאות שנים קודם לכן, דבר שאיננו יכול שלא לעורר פליאה במחשבתו של הקורא, מיהו אותו פייר מנאר הזוי, הטוען לבעלות על הרומן ההסטורי המפורסם?

דומה, שתשובה לשאלה זו יכולה לבוא דווקא על גבי גליון זה. כתיבתו של מנאר משל היא, משל לקורא של היצירה שכבר עלתה גבי הכתב. ומרגע זה ואילך שותפים ביצירתה המתמשכת יותר מאשר הכותב המקורי (כגון מיגל דה סרוונטס), מצטרפים אליה במהלך הדורות הקוראים שבקריאתם את המלים מעל גבי הכתב מהווים מחדש את הדברים, נותנים להם את האופי הנגזר מהפגישה האישית שלהם עם הכתב. חווית הקריאה יש בה מימד של יצירה, וקיומה נגזר בעצם על ידי תודעתם של קוראיה ולא רק של יוצרה המקורי והאבסולוטי.

אם כך הם פני הדברים בספרות העמים, על אחת כמה וכמה בדברי תורה שהם פרים ורבים. כל קורא וקורא נותן את ייחודו למאמר, או שיר, כאשר הוא מאפשר למלים להתעצב מחדש ברשותו, שם הוא נותן להם את אופי חדש. בכל טקסט יש פוטנציאל ליצירה אין סופית.

מכאן אולי לחשיבותו של גליון זה בהיכל הישיבה, בית המדרש מכיל לימוד שכל כולו אומר יצירה, אך יצירה שעל עיקרה נגזר להשאר מוצלל בד' אמותיו של הלמדן הישיבתי, ברשות היחיד, יצירה שאופיה הוא כמעט תמיד חד פעמי המתמוסס רגע קצר אחרי שחווים אותו. לדף קשר ישנה את התרומה המכרעת בתחום זה – האפשרות להחיות ולשמר את היצירה שבין כתלי הישיבה מעבר לחד פעמיות. כל כותב, עורך וקורא נותן את ידו לכך, כל קריאה ממחישה מחדש את חיוניותו של הטקסט שלא נס ליחו, ומחיה אותו בצבעים חדשים שטרם ראו אור.

כך נראו לי פני הדברים בתקופתי כעורך, מחד היופי החד פעמי שיש בכל קריאה של טקסט שנכתב על ידי כל אדם מהישיבה, בין אם זהו ר"מ או תלמיד, מאידך תחושת המשכיות שהיתה לי כאשר צפיתי מן הצד בקוראים השונים המחדשים את אופיו של הכתוב, נותנים לי כעורך תמונה חדשה לגבי לעלון. כל אדם יוצר גישה חדשה לגבי תכניו השונים וצורת הסתכלות אישית לפעמים מזוויות שונות, אם מדובר בחייל המנצל את עיתותיו לחידוש הקשר עם הישיבה, רב שחש ברגש העולה מן הכתוב, או בן ישיבה שחש באמירה שיש לכותבים המגוונים

עלי להודות לכל אלו שהיו שותפים לי לחוויה זו של יצירה – לעמיתים לעריכה, לעורכי האינטרנט, למהדקים ולמפיצים, וכן לכל קורא שניגש אלי עם דבר זה או אחר, והוכיח את תחושותיי, שכל קורא קריאתו נותנת טעם וריח חדשים לדברים. במה יצירתית זו אין בה שום סיום וגמר, יעיד על כך המספר של הגליון הנוכחי. זוהי יצירה מתמשכת המעצבת בכוחות עצמה את ראי הישיבה לאורך השנים, יעיד כל מי שניסה לדלות חומר על הישיבה על שנותיה טרם ימיו, שכנראה שאחד מהדברים הראשונים שעשה היה לפתוח את הגליונות הראשונים ולנסות לדמיין את הישיבה דרכו, על אף הפער הברור שביניהם לבין המציאות. דף הקשר, נרצה בכך או לא, מציג תמונה עצמאית ובלתי תלויה של הישיבה. תמונה שתשאר אחרינו ותתיימר להתחרות במציאות שהכרנו בעוד חיינו את אותו הרגע החולף ששאפנו לשמר, וכעת מציג הוא עולם חדש שנוצר על ידי קוראיו.

את מקומי הצר בעולם זה לוקח כעת גיא צבירן, בטוח אני בכך שתחת ידיו הנאמנות יעוצב העלון ויזכה להעלות את עולם היצירה למקומות גבוהים יותר ומחודשים.

"כל המדדה, אין מדדה יותר מנ' אמה"

יוני וייץ