חיוב אכילה בסוכה בלילה הראשון/ הרב שמואל שמעוני

פתיחה

הכלל המוכר לנו בדיני ישיבה בסוכה הוא שאין לנו חובה לאכול בסוכה, אלא שכל אכילת קבע שאנו אוכלים חייבת להתבצע בסוכה, כלשון חכמים במשנה בסוכה: "אין לדבר קצבה" (כז.[1]). דבר זה העלה ניסוחים שונים באחרונים לגבי מהות המצווה: מהם שהעלו שמדובר בעצם באיסור לאכול מחוץ לסוכה[2]; מהם שהגדירו זאת כמצוה קיומית[3]; ומהם שטענו שמדובר במצוה חיובית המוטלת על האדם להפוך את הסוכה לביתו במשך שבוע זה, כאשר הביטוי המעשי לכך הוא שכל אכילת קבע מתבצעת בסוכה[4]; אך על כל פנים מוסכם מבחינה מעשית שהאכילה לכשעצמה היא רשות.

בגדר אותה אכילה נראה שאין מדובר במעשה אכילה במובן הרגיל, אלא באחד הביטויים המעשיים לדין כללי יותר של ישיבה. האדם חייב להפוך את הסוכה לביתו, ולכך יש ביטויים רבים, כפי שנאמר בברייתא:

"תשבו כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה".

הביטויים המרכזיים של הישיבה, אותם אסור לבצע מחוץ לסוכה, הם אכילה ושינה, ובלשון רש"י: "ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה" (כ:); אך אין מדובר באכילה כאכילה ובשינה כשינה, אלא כביטויים של ישיבה[5]. לכן שיעור האכילה המדובר איננו כזית, כמו בכל התורה כולה, אלא יותר מזה, כפי שנידון בסוגיה כו.-כז., שכן יש צורך באכילת קבע, שרק בביצוע שלה מחוץ לסוכה יש פגם בחובת הדירה בסוכה[6].

כאמור, הכלל הבסיסי הוא שאין חובה לאכול בסוכה. במאמר זה נעיין בלילה הראשון, המהווה חריג לכלל זה, וננסה לבחון את מעמדו לאור העקרונות שראינו.

מעמד הלילה הראשון

"רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד... מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה - אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה - אחת ביום ואחת בלילה. - ורבנן: כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. - אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי! - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות - והתם מנלן? - אמר קרא: 'בערב תאכלו מצת' - הכתוב קבעו חובה".

ראשונים רבים הוטרדו משאלה הנוגעת לשיטת רבנן. בגמרא בברכות מט: משתמע שיש חובת סעודות פת ביום טוב:

"טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה - מחזירין אותו, בברכת המזון - אין מחזירין אותו. אמר ליה רב אבין לרב עמרם: מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון? - אמר ליה: אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב נחמן, ואמר לי: מיניה דמר שמואל לא שמיע לי, אלא נחזי אנן, תפלה דחובה היא - מחזירין אותו; ברכת מזונא, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל - אין מחזירין אותו. - אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל, הכי נמי דאי טעי הדר! - אמר ליה: אין".

הראשונים ציינו שגם בראש חודש אסור להתענות, ועל כורחנו נאמר שהרף הנדרש לעניין חיוב חזרה בברכת המזון הוא חובה לאכול פת, וממילא לברך ברהמ"ז, ואם כן יוצא מהגמרא שיש חובת סעודות פת ביו"ט. דבר זה, כאמור, עורר את הראשונים להקשות על דעת רבנן, כאשר הקושיה נשאלה בניסוחים שונים המכוונים לנקודה אחת:

א. מה פשר הקביעה "אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל" - הלוא יש חובה לאכול מדין סעודות יו"ט?

ב. מדוע יש צורך בלימוד מיוחד לחובת אכילה בליל ראשון של סוכות? הלוא יש חובה לאכול מדין סעודת ליל יו"ט, וממילא יש חובה לעשות זאת בסוכה, במסגרת המצווה הקיומית הרגילה של ישיבה בסוכה כל ז'?

ביישוב העניין קיימות מספר גישות בראשונים, המחדשות הבנות משמעותיות בתחומים רבים.

שיטת התוספות בסוכה

נפתח בתשובה שהעלו התוס' אצלנו (ד"ה אי), שחידשו חידוש משמעותי ביותר, לא לגבי מצוות סוכה, אלא לגבי הנושא הכללי של חובת סעודה ביום טוב:

"אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל - כלל, דאי אכיל חייב לאכול בסוכה כדאמרינן לעיל. ומשמע הכא דביום טוב לא הוי חובה, ואי בעי לא אכיל כלל חוץ מליל יו"ט הראשון. ולפי זה אם טעה ולא הזכיר של יו"ט בברכת המזון אינו צריך לחזור. והא דאמרי' פ' שלשה שאכלו (ברכות מט:) שבתות וי"ט דלא סגי ליה דלא אכיל אם טעה חוזר, לא מיתוקמא אלא בלילי י"ט הראשון של פסח ובלילי י"ט הראשון של חג".

לפי התוספות, אין כל חובה לאכול סעודת פת ביו"ט, ויש לצמצם את דברי הגמרא בברכות לליל א' של פסח ושל סוכות בלבד. מנין נובע הבדל זה בין שבת, שחייבת בסעודות פת, לבין יום טוב, שפטור מהן? הרשב"א בברכות, ששותף אף הוא לתפיסת התוס' אצלנו, התייחס לשאלה זו, וכתב:

"כלהו שאר עונות די"ט, ואפילו די"ט ראשון, אין מחזירין אותו (=בברכת המזון), דאי בעי לא אכיל פת, וכדאיתא נמי במסכת סוכה... ומינה נמי שמעינן דבשבת על כרחיה אכיל פת, ומשום דכתיב ביה 'עונג', ואין עונג בלא אכילת פת".

כלומר, חובת עונג היא חובה ייחודית לשבת, ומכוחה אנו חייבים בסעודות פת. כנגד דברים אלו ניצבים דברי הרמב"ם בהל' יום טוב:

"כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר 'לקדוש ה' מכובד', וכל ימים טובים נאמר בהן 'מקרא קדש', וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת" (פ"ו הט"ז)[7].

יש לציין שגישתם של התוספות אצלנו והרשב"א בברכות היא חריגה יחסית מבין הראשונים, ואף מבין בעלי התוספות (השווה לדוגמה לדבריהם בברכות מט: ד"ה אי), שבדרך כלל הניחו שודאי שיש חובת סעודות פת ביום טוב. המאירי בסוגייתנו ובברכות מט: מעלה מספר ניסוחים מתונים יותר לגישת התוספות:

א. חובת הסעודה מלבד ליל א' של סוכות ושל פסח היא מדברי סופרים בלבד.

ב. "שמא לא נתחייב מתורת יום טוב אלא כדי שלא יעבור יום טוב בתענית, ואם נזדמן שאכל ערב יום טוב בכדי שהוא שבע אין עליו חובה לאכל בליל כניסת יום טוב עד למחרתו, ומתורת סוכה ומצה חייב בלילה".

ג. "יש מפרשים בזו ששבת ויום טוב דיו בפירות, ואע"פ שאין בהם ברכת המזון, אפשר בפירות של ז' המינים שהן במעין ג', ולדעת תלמוד המערב שמטעין להזכיר בה מעין המאורע, ובראש חודש אינו צריך אף לפירות שלא נאסר בו אלא תענית הבא מצד אבל וצער, ובשבת מיהא לדברי הכל טעון פת, דעונג כתיב ביה ואין עונג בלא פת".

שיטת בעל המאור

בעל המאור בפסחים העלה כיוון שונה מתוספות:

"אם רצה אינו אוכל כלל ביום, לפי שמשונה הוא יום טוב של סוכה משאר ימים טובים, דהא אקשיה רחמנא לדירה: אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל; וכשם שהיה ר' אליעזר משנה בו להחמיר, כך חכמים משנים ביה להקל"

(יח: באלפס ד"ה ורבי).

דברים אלו מניחים שתפיסתם הכללית של תוס' ביחס ליום טוב שגויה היא - ודאי שיום טוב מחייב בשתי סעודות פת. אולם, הדברים נכונים באופן נקודתי באשר לחג סוכות, שיש גזירת כתוב ייחודית שפוטרת אותו מחובה הכללית של סעודות יום טוב[8].

גזירת הכתוב, כפי שהוא מבין אותה, מעניינת ביותר. הוא עורך השוואה מסוימת בין רבי אליעזר, שלומד מ"תשבו כעין תדורו" את חובת י"ד סעודות בשבעת ימי החג - לכאורה חובה מובהקת של מעשה ישיבה בסוכה, לבין רבנן, שמכוח אותו לימוד לומדים לפטור מסעודת יום טוב. כלומר, על מנת לתת למצוות סוכה את האופי הראוי לה להבנת רבנן, יש להגדיר את האכילות כרשות, שכן רק כך יהיה לכך מאפיין מובהק של בית, והצורך לתת למצוות סוכה את האופי הראוי לה גובר על החובה הכללית של יום טוב. כעת יש לשאול, היעלה על הדעת שלדעתו גם בשבת של סוכות אין חובת ג' סעודות? אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, עלינו להבין שעל אף שיש כאן התנגשות, מצוות סוכה גוברת על חיובי יום טוב ושבת. אך בהנחה שמסקנה זו ביחס לשבת איננה סבירה, ובדברי בעל המאור אין רמז לחידוש הלכתי זה ביחס לשבת אלא רק ביחס ליום טוב של סוכות, עלינו לומר אחת משתי אפשרויות:

א. מצוות סוכה חזקה דיה על מנת לבטל דיני יום טוב, אך דיני שבת חשובים יותר ואינם מתבטלים. הבנה זו נראית קשה - מנין לנו לחלק כך?

ב. איננו עוסקים בהתגברות של תחום הלכתי אחד על משנהו. לשבת של סוכות יש קדושת יום משל עצמה, וקדושה זו מחייבת דינים מסוימים שאין להם כל זיקה עם קדושת חג הסוכות. יום טוב של סוכות, לעומת זאת, הוא יום שכל קדושתו היא קדושת חג סוכות, ועל כן דיניו נקבעים, בין השאר, לאור מהותה של מצוות סוכה, ויש מקום לומר שדיניו יהיו שונים מאלו של שאר ימים טובים. כמובן, ייתכן שהראשונים החולקים על בעל המאור דוחים הבנה זו, ומבינים שקדושת יום טוב מהווה גורם עצמאי, ובמקרה זה מדובר ביום טוב של סוכות, אך קדושת היום אינה נשענת על כך.

שיטת הר"ן ועוד ראשונים

הגישה הרווחת בראשונים מניחה שיש חובת סעודה בפת בליל יום טוב וביומו, ובכלל זה ליל סוכות; האמירה "אי בעי לא אכיל" אינה מתייחסת לחובות הלכתיות אחרות כגון חיוב סעודת יום טוב; וכאשר התורה מצווה על אכילה בליל א' של סוכות, יש לכך נפקא מינות מעבר לחובה לאכול סעודת יום טוב בצירוף ההלכה שאכילת קבע בסוכות מחייבת ישיבה בסוכה.

נפקא מינות אלו מצריכות עיון מעמיק, אך לפני שנפתח בכך נציין שאלה, וליתר דיוק שתי שאלות, המתעוררות באשר לאופייה הבסיסי של חובת הסעודה בלילה הראשון. כפי שראינו, לשיטת התוספות, הרשב"א ובעל המאור עצם קיומה של חובת סעודה בלילה זה הנו חידוש. דבר זה מאפשר להעלות הצעה שכלל לא מדובר בחובה הנובעת ממצוות סוכה, אלא שהתורה הטילה חיוב סעודה, שכיוון שהיא נעשית בחג סוכות יש לבצעה בסוכה. על פי הבנה שכזו, לו יצויר שהאדם יאכל מחוץ לסוכה, כגון שהיה מצטער, ולאחר מכן פסק הגורם המצער, אין עליו חובה לחזור ולאכול בסוכה. ככל שהבנה זו נראית מפתיעה, יש לה ביסוס מסוים בראשונים ובאחרונים בהקשרים שונים בסוגיה.

גם אם נניח שמדובר בחיוב הנובע ממצוות סוכה, יש מקום להתלבט בין שתי הבנות שונות לגביו:

א. כפי שהדגשנו בראשית דברינו, המצווה בז' ימי החג אינה לאכול ולישון בסוכה, אלא לשבת בסוכה, דהיינו לדור בה, כאשר הביטויים המעשיים המרכזיים לכך הם ישיבה ושינה. סביר, אם כן, להבין שגם כאשר אנו נתקלים במצווה חיובית לאכול בלילה הראשון, אין זו בעצם חובה של אכילה כמו במצה, אלא חובה לקיים באופן מעשי את אחד הביטויים המרכזיים של ישיבה - אכילת סעודת קבע בסוכה.

ב. חיוב האכילה בלילה הראשון שונה במהותו, ולא רק ברמת החיוב בו, מחיוב האכילה בשאר הימים - לא מדובר בחיוב של ישיבה, אלא בגזירה שווה מ'מצה', המטילה חיוב מיוחד של אכילה בלילה הראשון בסוכה.

כמובן, אם נבין שכלל לא מדובר בחיוב הנובע ממצוות סוכה, אלא בחיוב סעודה שבמקרה יש לבצעו בסוכה, ברור שבאופיו הוא אינו חיוב של ישיבה אלא של אכילה.

כעת נעיין בכיוון הראשון שמעלה הר"ן בהסבר תרומתו של הלימוד המחייב אותנו בסעודה בליל א' של סוכות:

"וביו"ט הראשון של סוכות גמרינן נמי דמיחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה, דאילו מדין יו"ט סגי ליה לאכול כביצה עראי חוץ לסוכה, וגמרינן מחג המצות דמיחייב לאכול שיעור המחויב לאכול בסוכה. ולפיכך נראה שהוא חייב לאכול יותר מכביצה"

(יב: באלפס ד"ה מתני').

על פי כיוון זה, מסתבר שבליל ראשון של חג יש לנו מצוה חיובית לשבת בסוכה על ידי אכילה. על מנת לקיים מצוות אכילה מספיק לאכול כזית, כמו במצה, משום שאכילת כזית שמה אכילה. אך כיוון שהמצווה היא לשבת בסוכה, יש צורך באכילת קבע, ולכך צריך יותר מביצה (הכמות המדויקת נידונה לעיל כו.-כז.).

בהמשך מביא הר"ן כיוון שונה:

"אלא שיש אומרים כך: דכיון דגמרינן מחג המצות, לגמרי גמרינן מיניה: מה התם בכזית אף הכא בכזית, ואע"ג דבשאר ימות החג כזית ארעי הוא, ורשאי לאוכלו חוץ לסוכה, אפילו הכי בלילה הראשון, כיון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה עשאו אכילת קבע".

לכאורה, ניתן להבין ששיטה זו חולקת באופן קיצוני על זו הקודמת. אין חובה לאכול שיעור אכילת קבע, ועל כן זו חובה של ישיבה אלא של אכילה. יתר על כן, אין זו חובה של מצוות סוכה, אלא של סעודה בליל ט"ו בתשרי, אלא שכיוון שהכתוב קבעו חובה נחשב לאכילת קבע, וממילא יש לבצע אותה בסוכה, מתוקף המצווה הקיומית של אכילה בסוכה כל' ז' ימי החג.

אולם, אם נדייק במילים נראה שהחיוב הוא לאכול בסוכה דווקא: "שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה". אם כן, מדובר בחיוב הנובע ממצוות סוכה; ואין זו מצווה של אכילה, אלא של ישיבה, שכן יש צורך לציין שעל ידי זה שהכתוב קבעו חובה הוא הפך אכילה זו לאכילת קבע; ואם כן נראה שגם לשיטה זו מדובר במצוה חיובית של ישיבה בסוכה. אמנם, נותרה כאן עמימות מסוימת - אם הכתוב קבעו חובה לאוכלו בסוכה, מדוע נצרכים לגדר המיוחד שעל ידי כן זה נעשה לאכילת קבע, הלוא הכתוב דרש לבצע זאת בסוכה בין כה וכה?

למעשה, הגישה הרווחת היא שדי בכזית[9], וכך גם פוסק הרמב"ם: "אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה חובה, אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו, מכאן ואילך רשות" (פ"ו ה"ז). אולם, הדבר עדיין משאיר שאלה פתוחה. מלשון הרמב"ם משמע שכשם שבשאר ימי החג מותר לאכול כזית מחוץ לסוכה, הוא הדין בלילה הראשון, אלא שבלילה זה יש חובה לאכול כזית בסוכה. אולם, לא כך הם פני הדברים בטור:

"משאכל בה כזית דגן יצא, אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה, שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי, ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה, הלכך יוצא בו נמי ידי חובת סוכה" (סי' תרל"ט).

הטור מחדש חידוש כפול:

א. מלבד המצוה החיובית של הלילה הראשון, גם גדרי המצוה הקיומית שונים בו מבשאר ימי החג, ואסור לאכול אפילו כזית פת מחוץ לסוכה.

ב. דבר זה מחשיב את אכילת כזית בלילה זה כאכילה קבועה, ועל כן ניתן לצאת בה ידי המצוה החיובית. ברור שגם לפי הטור המצוה היא בישיבה, אלא שגדרי הישיבה שונים בלילה זה מאשר בשאר ימות החג, הן באשר למצוה הקיומית והן באשר למצוה החיובית.

הר"ן בהמשך דבריו מביא שיטה נוספת:

"ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי יו"ט הראשון של חג מחג המצות, לומר שאפילו ירדו גשמים חייב לאכול בסוכה, אע"ג דמפטר בה בשאר יומי".

כאן נראה שיש ביטוי מובהק לתפיסה שהחיוב בלילה הראשון אינו של ישיבה אלא של אכילה. הפטור של מצטער מן הסוכה נלמד מ"תשבו כעין תדורו", שלא זו הישיבה עליה התורה ציוותה, ובמקרה של הלילה הראשון יש חיוב של אכילה ולא של ישיבה, וחיוב זה אינו נפגם אם הוא מלווה בצער. כמובן, הנחת הדברים היא שהסוכה היא סוכת מצווה לכל דבר, וכל החיסרון בדין מצטער הוא במעשה הישיבה, ואם לא במעשה ישיבה עסקינן אלא במעשה אכילה, החיוב עומד בעינו.

שיטה מתונה יותר בהקשר זה נמצאת בתוספות בסוגיה בברכות:

"וא"ת, מאי נפקא מינה אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכות? ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה, דהשתא אם לכבוד יו"ט שפיר, אבל אם בשביל סוכה ביו"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך" (מט: ד"ה אי).

לפי שיטה זו, אין טעם לאכול בסוכה בזמן שיורד גשם, שכן אין זה בגדר ישיבה בסוכה; אך הפטור של מצטער ביחס למאמץ המוגזם שאין להשקיע על מנת להגיע לסוכה אינו שייך בלילה הראשון. לפי שיטה זו ברור שמדובר בגדר של ישיבה עם הפחתה של חלק מהקולות הקיימות בז' ימי החג.

הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' ע"ח) חלק על שתי הגישות הנ"ל, וסבר שמדובר בגדר של ישיבה הזהה לזה של שאר ימות החג, מלבד העובדה שכאן הוא בגדר חובה ולא בגדר רשות:

"נראים לי הדברים שאין המצטער ואשר ירדו עליו גשמים חייבים עד כדי שתסרח המקפה לאכול בסוכה. דמלת 'תשבו' כעין תדורו אמרינן, ולעולם לא חייבה התורה לאכול בסוכה אלא כדרך שעושה אדם בביתו. דאם איתא, לא אפשר דלא לימרו הכי בגמ'. והא דילפי' רבנן ט"ו ט"ו מחג המצות, לאו למימרא שיהא חייב עכ"פ לאכול בסוכה לילה הראשון, אפי' במקום צערא, דמצטער פטור הוא, אלא דהיכא דלא מצטער, חייב לאכול בלילה הראשון, ותו לא מיחייב. ודלא כרבי אליעזר. ותדע לך: דהא לר' אליעזר, חייב אדם לאכול י"ד סעודת בסוכה. ובין לדידיה ובין לרבנן, הולכי מדברות ביום פטורים ביום, ובלילה פטורים בלילה. ולא שמענו שחלקו בין לילה ראשון לשאר הימי' והלילות. ואם איתא, לא סגיא דלא לימרו: במה דברים אמורים בשאר הימי', אבל לילה ראשון חייב, שהכתוב קבעו חובה. אלא ודאי אינו חייב כלל. שהכתוב פטרו, מדכתיב תשבו, ומיניה דרשינן: תשבו כעין תדורו. ואפי' שומרי גנות ופרדסים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה. ומי שמחייב, עליו הראיה. ואנו לא שמענוה ולא ראינוה".

שיטה משמעותית נוספת בהקשר זה מובאת בריטב"א. הגישה הרווחת היא שהחובה המיוחדת ללילה זה מתייחסת לאכילה דווקא, ובהקשר זה הסתפקנו אם מדובר באכילה כאכילה או כביטוי של ישיבה, אך מכל מקום ברור שאין דין מיוחד בלילה הראשון בנוגע להיבטים האחרים של ישיבה. אולם, הריטב"א הביא מחלוקת מעניינת בהקשר זה:

"שמעתי בשם גדול מגדולי הדור אשר בצרפת שהיה מחייב לישן בסוכה בלילה הראשון של סוכות, ואפילו ירדו גשמים שינת עראי מיהת, ולא התירו לו לירד מן הסוכה אלא בשאר ימים שהם רשות, אבל בלילה הראשונה הכתוב קבעו חובה מגזירה שוה דט"ו ט"ו מחג המצות. והא ליתא כלל לפום האי דכתיבנא שאין חיוב ליל הראשון אלא באכילה דומיא דליל ראשון של פסח, דחיוב שינה לא אתי מהתם דלא מחייב בשינה".

ברור שלפי אותו גדול מגדולי הדור המצוה החיובית של ליל ט"ו מתייחסת למצוות הישיבה בסוכה בכללותה, עד כדי כך שניתן ליישם אותה גם בתחומים שאין להם מקבילה בליל פסח.

נסיים בהתייחסות למנהגם של חסידים רבים, אנשי חב"ד וחסידויות אחרות, להמשיך לאכול בסוכה בזמן גשמים כל ז' ימי החג, וננסה ללמד עליהם סנגוריה, וזאת באמצעות מהלך שפותח בשו"ת ארץ צבי (סי' צ"ח). כפי שראינו, באכילה בזמן גשמים אין קיום של ישיבה אך יש מקום לדבר על קיום של אכילה, ועל כן יש המחייבים לעשות כן בלילה הראשון. כעת ניזכר שנית בגמרא שבה פתחנו:

"רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד... מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה - אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה - אחת ביום ואחת בלילה. - ורבנן: כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. - אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי! - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות - והתם מנלן? - אמר קרא: 'בערב תאכלו מצת' - הכתוב קבעו חובה".

ישנה כפילות מסוימת במקורות המובאים לדעת רבנן לאופי מצוות הסוכה כל ז': "תשבו כעין תדורו", והיקש למצה. ניתן להציע, שישנם שני מחייבים שונים במהלך ז' ימי החג. מחייב אחד נלמד מ"תשבו כעין תדורו", ופירושו הוא שאדם צריך לעשות את הסוכה לבית שבו הוא יושב, והביטוי המעשי לכך הוא שאם הוא אוכל הוא עושה זאת בסוכה. מחייב שני נלמד בגזירה שווה ממצה, והוא מחייב של אכילה, בדומה למצה. מחייב זה הוא ברמה של מצוה חיובית בלילה הראשון, וניתן להציע שבדומה למצה - על פי שיטתם הידועה של בעל המאור והגר"א - הוא קיים גם בשאר ימי החג ברמה של מצוה קיומית. לפי הסבר זה, כאשר אדם אוכל בסוכה בזמן גשמים בחול המועד סוכות, הוא אמנם אינו מקיים בכך את מצוות ישיבה בסוכה, שכן אין זה "כעין תדורו", אך הוא מקיים בכך את המצוה הקיומית של אכילה. בהקשר זה כדאי לצטט את דברי המשנה ברורה:

"נסתפקתי לפי מה שידוע דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי פסח, כפשטיה דקרא: שבעת ימים תאכלו מצות, אלא דמ"ע הוא רק בערב, משא"כ אח"כ הוא רק מצוה בעלמא; אפשר דה"ה הכא מצוה לכתחלה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב בסוכה"

(סי' תרל"ט סקכ"ד).

מדבריו משתמע שהוא אינו דן במידה החיוב לכתחילה לרדוף אחר קיום של מצוות ישיבה בסוכה, אלא מעלה אפשרות שיש מצוה קיומית של אכילה בדומה למצה.