ויצא גליון מספר 1072 | שבת פרשת יא' כסלו ה'תשס"ז | 11.9.3318

פתיחה

[א] הפיזיקה האריסטוטלית, תפסה את העולם שסביבנו בקטגוריות של 'חומר' ו'צורה'. החומר הוא מה שנותן את האפשרות הגולמית, המצע, והצורה היא מה שמתרחש בפועל, האופן בו החומר קיים בעולם. ההפרדה בין השניים היא בשכל בלבד, שכן למעשה לעולם איננו פוגשים חומר בלי צורה – הצורה היא האופן בו אנו פוגשים את החומר, המהות של ההופעה הספציפית הזאת שלו.

שולחן, למשל, חומר וצורה לו. כיצד אנו מזהים שולחן כשאנו רואים אותו? הרי כל כך הרבה שולחנות שונים יש – יש שולחן בחדר האוכל, יש בבית המדרש, יש שולחן קפה קטן ויש שולחן גדול של חדר ישיבות – חומרים שונים ולהם מאפיינים מקריים שונים, כולם נקראים שולחן, שכן יש בהם משהו 'שולחני' – 'צורת' השולחן.

[ב] כמעט כולם כבר התאספו במבואה. רבע לתשע, קבענו, שזה עוד דקה. האחרון מגיח, ואנו מתחילים בהליכה. דלת ביתו של הרב סגורה, וראשוני הבאים עדיה מתלחששים האם לנקוש על הדלת, אך הבאים אחריהם פותחים אותה בלי חשש.

נכנסים בצעדים שקטים לחדר האורחים, תופסים מקומות סביב השולחן.

שתיקה.

שבת שלום, שבת שלום.

הממ. מישהו מתחיל ניגון, ומייד מצטרפים אליו שאר המסובים. הניגון נגמר, אחריו בא שיר.

השיר נגמר.

שתיקה.

דבר תורה, ואחריו עוד אחד. עוסקים בדברי התורה. פופקורן.

שאלה, תשובת הרב.

ניגון, נגמר, הולכים.

[ג] שתיקה.

כשהיה פעם אחת, בהזדמנות אחת, עם הרב הקדוש הר' אלעזר מקאזניץ ז"ל, ישבו ביחידות שעה שלימה בשתיקה ולא דברו, ואחר כך אמר כל אחד שכבר גמרו ודיברו מכל הדברים.

פעם ישב עם חסידיו לילה שלם מבלי להשמיע הגה, אולם כשקם אמר: אשרי יהודי היודע ש'אחד' הוא 'אחד'.

ילדים שואלים לפעמים שאלות טובות, שאף אחד כבר לא שואל. אם היה ילד נכנס לטיש המתואר בציטוט האחרון, היה ודאי שואל אחר כמה דקות, 'מה אנחנו עושים פה?!'. החסידים, לעומת זאת, יודעים מה הם עושים שם. בטיש של האות ב', הילד מן הסתם לא היה שואל דבר.

[ד] התרבות האנושית נוהגת, מאז ומעולם, ליצוק את תכניה לתוך מפגשים מרובי משתתפים הנערכים על גבי מצעים שונים. ישיבה במעגל (בהסיבה?) ואכילה, למשל, הם מצע רווח והגיוני, עליו מבוסס גם המפגש המודרני בבית הקפה.

הביטוי 'ליצוק את תכניה' הוא שעלינו לברר כאן. מהם ה'תכנים' הניצוקים, מה תפקידו של המפגש?

[ה] שמעתי מי שאמר, שהגושניקים הם חבר'ה טובים אחד-אחד. אבל רק כשהם אחד-אחד, לא ממש כשהם בקבוצה. מפגש קבוצתי שלהם, פשוט לא 'עובר מסך'. אני מסכים עם האמירה הזאת, אם כי מסתייג מן ההכללה, וגם מרגיש שעם השנים היו שינויים בדבר, לכאן ולכאן.

[ו] טיש הוא משימה, הוא לא עולם תכנים שבא מן המוכן. הוא מצריך רצון להגיע. הוא דורש הקשבה. הוא מזמין לדיבור אחר, של עומק ושל כנות.

אז איזו צורה יש לטיש?

שבת שלום,

גיא צבירן ומאיר בוחניק