מנהגי מחיית המן (עמלק)

משה וילינגר*

מדי שנה, עם התקרב פורים, נזכרים אנו במצוות מחיית עמלק הסמוכה לו. במצווה זו נצטוינו, מן התורה, לפעול בשני מישורים: הראשון, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בעת יצאנו ממצרים; השני, למחות את זכרו מתחת לשמים[1].

הרמב"ם עומד על שני מישורים אלה, ומונה בספר המצוות שתי מצוות עשה: הראשונה עיקרה להכרית את זרע עמלק (מ"ע קפ"ח) והשניה לזכור את אשר עשה לנו (מ"ע קפ"ט).

בבואנו לבחון את מצוות זכירת עמלק ברמב"ם, מבחינים אנו בדרישה מוגזמת מהמצופה:

והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. ולשון סיפרי: 'זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב' [על"ת נט]. כלומר, אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות.

הרמב"ם מפרט ומסביר את תוכן הזכירה המצופה, תדירותה ואופייה. בנוגע לתוכן הזכירה הוא מסביר שעלינו לזכור שעמלק הוא הראשון שבא להילחם נגדנו בנסענו במדבר, כלשונו "מהקדימו להרע לנו". בעומדו על תדירות הזכירה ואופייה, הרמב"ם כותב שזכירה זו אמורה להיות בכל עת ועת, ומוסיף "שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו... עם אורך הזמן". כפי שציינו, מדובר בתדירות גבוהה ביותר, מה שמקשה מאוד לקיים זכירה זו; וגם אם ניתן לומר 'זכור את אשר עשה לך' כל יום, האם בכך יש התעוררות של הנפשות?

בהמשך דבריו הוא מביא את הספרי והספרא, המסבירים שזכירה זו תתקיים בפועל בפה, באמצעות קריאה, ומיניה וביה תשפיע על הלב.

כפי שפתחנו, כיום זכירת עמלק כמעט ולא באה לידי ביטוי במהלך השנה, אלא עם התקרב פורים. לענ"ד, החשיבות הרבה והדגש המיוחד אותו שמו הפוסקים במנהגי מחיית המן בפורים, בהם נעסוק במאמר זה, אמורים היו להנחיל ולהשריש בלבנו את השנאה לה התכוונה התורה, ובעקבותיה הרמב"ם. כלומר, מכיון שזכירת מעשה עמלק לא באה לידי ביטוי במהלך השנה אלא במספר פעמים בודדות, ראו הפוסקים לנכון לעמול על עניין הזכירה דווקא בפורים, בתקווה שזכירה זו תלווה אותנו במהלך השנה.

יש להדגיש כי, כפי שנראה, הפוסקים ראו במעשי הזכירה המופנים להמן – זכירה קולקטיבית לעמלק. בתנ"ך עולה קשר בין המן האגגי לאגג מלך עמלק. קישור זה בא לידי ביטוי גם במדרשי חז"ל במספר מקומות. חכמי ישראל מצאו רמזים, מן התורה, שמחיית שמו של המן כלולה במצוות מחיית זכר עמלק; לדוגמא, בעל 'מטה משה' מציין, כי "מחה אמחה" בגימטריה שווה "זה המן" (107).

להלן נביא מספר מנהגים, המחולקים לקטגוריות, אשר הוזכרו בראשונים ובאחרונים, אותם נהגו לעשות בפורים, ולאחר מכן נעמוד על משמעותם.

מנהגים הקשורים לביזוי

ניתן להבחין כבר בתקופת הגמרא במנהג שנהג העם. היקפו ומיקומו המדויק של המנהג לא ברור, אבל הוא מוזכר פעם אחת בגמרא, בסוגיה העוסקת בתיאור דרך עבודת המולך:

אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי? אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא, רבא אמר: כמשוורתא דפוריא. תניא כוותיה דרבא: אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה, העבירה ברגל - פטור. ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו.

(סנהדרין סד ע"ב)

סוגיה זו דנה באופי ההעברה למולך. בנוגע לאופי העבודה מצאנו בראשונים שלוש גישות מרכזיות. הגאונים הסבירו שדרך ההעברה למולך הייתה כרוכה בשריפת העובר למוות. לעומתם, רש"י טען שהמועברים לא היו נפגעים כלל. כגישה שלישית ואמצעית ניתן לראות את ר' יהונתן, שהסביר כי 'פעמים מת ופעמים ניצל' – כלומר היה סיכון למוות בעבודה זו, אבל סיכון זה לא היה מחייב.

על אופי מנהג 'משוורתא דפוריא' ניתן למצוא התייחסות בגאונים ובראשונים. רש"י על הסוגיה כתב: "קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה". אם כן, לאור תפיסתו את עבודת המולך, מדובר היה במנהג חמור ביותר שגבל באיסור ע"ז.

בניגוד להסברו של רש"י, הגאונים מספרים על מנהג שהיה נהוג בבבל בימי הפורים. קודם פורים הנערים היו עושים בובה מסמרטוטים בתבנית המן, ובפורים שורפים אותה במדורה[2]. בנוסף, מעל המדורה היו תולים טבעת ובה היו נאחזים וקופצים מצד לצד לשם השעשוע והשמחה. הרב פרופ' דניאל שפרבר מביא בספרו 'מנהגי ישראל' (חלק ג', עמ' קנו-קנט) מקור נוסף להסבר זה, מספר הערוך בערך 'שוור', שם נכתב: "עושים צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' או ה' ימים וכו' ". בהמשך הוא מציין, כי מנהג זה מוכר היה גם בא"י, ומביא ראיה מחקיקה נוצרית (שנת 408 לסה"נ) האוסרת על יהודים להעלות באש את המן בשל חילול הקודש וביזוי הדת הנוצרית. בפסיקה מצוין כי היהודים בנו את המן ושרפו אותו בצורת צלב.

יום טוב ליפמן, בספרו 'אלה מועדי ישראל' (עמ' 140-143), מזכיר שהיו נוהגים להלביש את הגוי של שבת בגדים גסים ועשאוהו לרצונו להמן ליום אחד, וילדי ישראל היו מרביצים לו כאשר הזכירו את המן.

מנהגים הקשורים למחייה באמצעות רעש

רבי אברהם בן רבי נתן מזכיר מנהג אותו נהגו במקומו, בו לקחו חלוקי נחל וכתבו עליהם 'המן', ובזמן שהקורא היה מזכיר את המן נהגו להקיש באבנים זו על גבי זו. בספר שבלי הלקט מוזכר המנהג להכות ברגלים או אבן על אבן, ובנוסף הוא מזכיר שנהגו לשבור קדרות כששמעו 'המן' בקריאת המגילה. רבי חיים פאלאג'י מציין מנהג בו נהגו לכתוב את השם 'המן' על פטיש ולהכות. קהילות שלא השתמשו באביזרים מיוחדים למחיית שם המן נהגו, בעת הזכרת שם המן, לצעוק בקולי קולות 'ארור המן', 'שם רשעים ירקב' ו'ימח שמו וזכרו'.

מנהגים הקשורים למחיית שם הרשעים

בהמשך למנהג שאותו הזכיר רבי אברהם בן רבי נתן, הסביר בעל סידור אבודרהם כי מטרת המנהג למחוק את שמו של המן, הכתוב באבן, ובכך לקיים את הפסוק "שם רשעים ירקב".

במספר קהילות נהוג היה לרשום את המילה 'המן' על הנעלים ובכך שמו נמחק ומתבזה בכל עת. מנהג נוסף שרווח בבבל היה לרשום על גבי נייר את השמות 'המן', ו'ויזתא' ולמחוק אותם בשכר, ע"פ האמור במשלי: "תנו שכר לאובד" (ל"ט, ו).

דרך נוספת בה נוהגים עד עצם היום הזה, היא אכילת אוזני המן[3].

אופיים ומשמעותם של המנהגים

ראינו מספר דרכים למחיית שמו של המן בפורים. בכל דרך נקטו באמצעים שונים, אבל תכלית כל הדרכים אחת היא – מחיית זכר המן, בעוד שמתחת לפני השטח מבצבצת מחיית זכר עמלק.

למנהגים אלו קו בולט ומנחה והוא פומביותם, לעיתים אף פומביות מוגזמת. הן מנהגי הרעש והן מחיית שם הרשעים מקבלים תוקף פומבי וציבורי כאחד. מנהגים אלה נעשים קבל עם ועדה בבתי הכנסת וברחובות העיר, והם נעשים ע"י גברים, נשים וטף.

לעשיית מנהגים אלו הובאו מספר נימוקים. בראש ובראשונה, מטרתם להכניס למודעות הציבור את מעשהו הנבזה של המן, הממשיך את מעשה עמלק במדבר. מטרה נוספת, היא להביא את הרואה את המנהג או שומעו, לצרוב בתודעתו ובזיכרונו את מאורע המחייה וחשיבותו. צריבה זו מלווה את האדם במשך השנה, וכך כל שנה בפורים, האדם מקבל מעין חיזוק תודעתי למחיית זכר עמלק.

סיומת

לסיום נזכיר קטע מדבריו של ה'מליץ יושר' (אמשטרדם תקס"ט, ז ע"ב), המביא ממנהגי אמסטרדם:

המנהג להכות המן באבנים ועצים משום "מחה תמחה", נראה כמה איסורים יש בזה: א. שחוק וקלות ראש; ב. הבנים אינם שומעים לקול אביהם; ג. רוב העולם אינם יוצאים בקריאת המגילה, כי אינם שומעים חלק ממנה; ד. סכנת נפשות למתענים, להמתין עוד יותר מחמת עיכוב ההכאה; ה. הרעש והמהומה מזיק לחלשים ויכול לבוא לידי סכנת נפשות בקול.

בעל ה'מליץ יושר' מביא חמישה טעמים לאסור מנהג מסוים, ובדבריו עולים נימוקים הרלוונטיים למנהגים עליהם עמדנו לעיל. טעמיו לוקחים בחשבון את אופי המנהג, מיקומו וזמנו. עלינו לשים לב כי בקיום המנהגים השונים לא נכשיל בדרכים שונות אנשים אחרים, ושלא נגיע ח"ו לידי חילול השם[4]. רק מנהג הנעשה בטוב טעם, במקום מתאים ובאווירה נכונה יתקבל בברכה.

מי ייתן ונזכה לפורים פורה, שקט ושמח.