קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
חרות ואחריות - שיחה ליום העצמאות ה-59 / הרב מדן
דחיית ההתעטפות בטלית עד לאחר החתונה / צרי וידר
אבן האזל / אושר טביבי
מנהגי אבלות בספירת העומר / גיא צבירן
המקום ממנו אני בא, או: גבולותיה של פתיחות / מוטי גוטמן
בשולי הדברים... / ישי גזונדהייט
שבתות בישיבה / צביאל גנץ
על צבא וישיבה / אלי כפיר
יהיו לעדרים... / גילעד רוזנברג
קובץ pdf


דחיית ההתעטפות בטלית עד לאחר החתונה

צֳרי וידר

א. פתיחה

בפרשת כי-תצא רבים מדרשי הסמיכות. הידוע שבהם הוא זה הפותח את הפרשה, המקשר לקיחת אשת יפת תואר עם היות לאיש אשה שנואה ואהובה בביתו, עם בן סורר ומורה ועם תליית הרוגי בית-דין על עץ. פרשה זו כה מרובה בפרשיות שונות ונבדלות, עד שלא רק חז"ל נדרשו לסמיכויות, אלא גם פרשנים שונים לאורך הדורות.

אחת מהדוגמאות לכך, היא דרישת הסמיכות "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה – כי יקח איש אשה..." שבפרשה (דברים כ"ב, יב-יג). דרש זה מופיע בספר המנהיג (ח"ב, הלכות נישואין, עמ' תקלט), כמקור למנהג בני אשכנז להתעטף בטלית גדול רק מיום חתונתם. המשנ"ב תמה על מנהג זה:

"עד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?![1]" (י"ז, י).

אך עדיין הדברים קשים. מה משמעות הדבר, שנסמכה פרשת גדילים לפרשת מוציא שם רע? אין כאן סתם "כי יקח איש אשה", אלא "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה, ושם לה עלילות דברים" האם מסמיכות לפרשה כזאת, המתארת מצב שלילי – שלא אמור לקרות במציאות נורמלית – ניתן ללמוד מנהג קבוע הכולל דחיית מצוות עשה במשך שנים כה רבות!

במאמר זה ננסה להתחקות אחר משמעויות שונות בעטיפת הטלית, כאשר ההנחה היא שהמנהג מקורו בהן, והסמיכות היא בגדר רמז או אסמכתא בעלמא.

ב. הכניסני תחת כנפך

הקישור היחידי שבין פרשת גדילים לפרשת מוציא שם רע, הוא הבגד – "ופרשו את השמלה לעיני זקני העיר". אם נלך בדרכו של אונקלוס, נמצא הקבלה מעניינת: אונקלוס תרגם את השמלה שבפסוק זה כ"שושיפא". הפעם הנוספת בה הוא משתמש בלשון זו היא בפרשת יהודה ותמר (בראשית ל"ח) – "חותמך ופתיליך, ומטך אשר בידך" מתורגם "עזקתך, ושושיפך, וחטרך דבידך"; וכן ב"הכר נא למי החותמת, והפתילים והמטה האלה", פתילים הם "שושיפא". רש"י מביא את התרגום, ומסביר: "טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה".

אין הדבר מקרי. בשתי הפרשיות – פרשת יהודה ותמר ופרשת מוציא שם רע – מדובר על איש שמועל בתפקידו כאחראי על אשה, ובמעשיו שולח אותה אל עבר מיתת בית דין. בשני המקרים האשה ניצלת מאותה מיתה משונה על ידי נפנוף בשמלה, בבגד, וטענת "הכר נא!" או "ואלה בתולי בתי!"[2].

הדוגמה ההפוכה למקרים אלו נמצאת במגילת רות. כמו תמר, גם רות התאלמנה וציפתה לייבום, אלא שבועז הזדרז לטפל בדבר מייד באותו יום ("כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום") לעומת יהודה שדחה עוד ועוד על מנת להרוויח זמן. הביטוי שבה משתמשת רות (ג', ט) מוביל אותנו צעד אחד קדימה: "ופרשת כנפך על אמתך, כי גואל אתה!". האיש המוציא שם רע, וכן יהודה בשעתו, מעלו בתפקידם בהפקירם אשה חסרת ישע אל מותה. בפרשן את השמלה לעיני זקני המקום, מזכירות הנשים הכואבות את תפקידו המקורי של האיש; אותה כסות, שמסמלת את אחריותו של האיש כלפי אשתו, משמשת גם כתוכחה במקרה של חוסר לקיחת אחריות. אין הדברים אמורים דווקא לגבי לקיחת אשה; כבר ישעיהו קשר את הדברים:

"כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם" (נ"ח, ז).

בועז, וכן אמור לעשות כל איש, פרש כנפו על רות החלשה ועשה עמה חסד ואמת. פרישת הכנף כאן, משמעה הגנה וחסות.

מנהג ההתעטפות בטלית החל מיום החתונה יובן כאן, כך שבסיסו בהדגשת הביטוי "אשר תכסה בה": לא תתכסה, אלא תכסה אחרים, תגונן על הבאה לחסות בצל כנפך. התעטפות בטלית שייכת רק כאשר יש לאדם את מי לכסות.

דבר זה משתלב עם המנהג לפרוש טלית על ראש החתן והכלה תחת חופתם, וכן את מנהג האבות לכסות ראשי בניהם בטלית בשעת ברכת כהנים.

ג. שמלה לך, קצין תהיה לנו

דא עקא, הבנה זו מתאימה רק למציאות בה האשה זקוקה לתמיכה ולהגנה, כבדוגמאות שהובאו לעיל. העובדה שמדובר במנהג כללי, מעידה על כך שהוא אינו תלוי במציאות זו או אחרת, ולכן ננסה למצוא רובד נוסף של משמעות.

נראה ששלושת החפצים שביקשה תמר מיהודה, ובהם השתמשה בסופו של דבר כסימני היכר מובהקים, לא היו מקריים. אדם שעולה לבקר את גוזזי צאנו, מן הסתם נחשב בעל עדרים גדול, ולכן להיותו מחזיק מטה משמעות מעמדית ברורה. כך גם חותם – כידוע ממקומות רבים במקרא ובהיסטוריה – מהווה סמל למעמד וסמכות. כנראה שגם הפתילים, או השמלה ע"פ דרכו של אונקלוס, הוו סמל מעמדי מובהק במקום ובזמן ההם. שמלה כסמל למעמד ניתן למצוא בבירור בפרשה בראש ספר ישעיה – "שמלה לכה, קצין תהיה לנו!" (ג', ו); וכן בפרשת משפטים – "היא שמלתו לעורו, במה ישכב?". היותו של האדם בעל בגד ללבוש, בנוסף להיות ברשותו לחם לאכול, מגדירה אותו כבעל מעמד עצמאי. רק עבדים או פליטי מלחמה יוצאים "בעירום ובחוסר כל", שכן היות האדם לבוש מעידה על היותו ישות כלכלית ומעמדית. מן הסתם יש הבדל גדול בין פתיליו של יהודה לשמלתו של העני, כהבדלי המעמדות ביניהם, אך עדיין רב המשותף על המבדיל – לשניהם לחם ושמלה[3].

נמצאנו למדים, שכל איש מישראל, שהינו בעל זהות מעמדית עצמאית, מאופיין על ידי כסותו, שהיא הדבר הכי קרוב לגופו. שמלתו מסמלת את היותו יחידה בעם ישראל (מבחינה כלכלית חברתית, ומבחינת עמידתו לפני הקב"ה), תא של איש אחד.

הדבר משתנה ברגע שאיש נושא אשה. מהרגע ההוא הוא עובר מיחידה אישית ליחידה משפחתית, ועליו לצאת מפרטיותו ולהרחיב את זהותו. על פי דרכנו, הדבר יתרחש במישור הסמלי על ידי פרישת הכסות על האשה הבאה עמו בברית. מיום חתונתו, האדם מרחיב את זהותו וכולל בה אחרים; הוא כבר לא תא בודד, כי אם תא זוגי ולאחר מכן משפחתי. לכן לקיחת אשת האב נקראת גילוי כנפו; והדברים מחוורים כשמלה.

ייתכן וזה הרעיון שביקש המנהג להדגיש בדחיית ההתעטפות בטלית עד ליום חתונתו של כל אדם. בנוסף לכך נהגו גם לברך "שהחיינו" על הטלית החדשה תחת החופה, ועל פי הסברנו יש בכך שמחה כפולה ומכופלת.

הנוהגים להתעטף כבר מגיל הנעורים מן הסתם מכינים עצמם להתגשמות חזון זכריה:

"בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם; וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר, נֵלְכָה עִמָּכֶם--כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם" (ח', כג).

פסוק דומה לפסוק זה, ניתן למצוא בהמשך אותה נבואה בתחילת ספר ישעיה שהוזכרה לעיל; אלא ששם יש מעין שילוב של שתי ההבנות (פרישת חסות והרחבת זהות) – לאחר שינשל הקב"ה את בנות ציון נטויות הגרון מכל תכשיטיהן וסמלי המעמד החיצוניים, השלב הבא יהיה:

"וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר – לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ, אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ!" (ד', א).

ד. עוטה אור כשלמה

רובד נוסף של משמעות בפרישת ועטיפת הטלית, ניתן למצוא ברמה הא-לקית. הפסוק בשירת האזינו מתאר את הקב"ה "כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו...". פרישת הכנף בהקשר של לקיחה ושל ריחוף, נאמרה לא רק לגבי יציאת מצרים, אלא גם בפרשת הבריאה: "ורוח א-להים מרחפת על פני המים – כיונה המרחפת על הקן[4]". לגבי בריאת שמים וארץ, מתואר ריבונו של עולם כ"עוטה אור כשלמה".

נראה שהכוונה בכל הדוגמאות הללו, אינה לקיחת חסות על הנזקקים וודאי לא הרחבת זהותו הבלעדית של הקב"ה, דבר שלא יעלה כלל על הדעת. מדובר על ירידת ה' ממרומי נשגבותו אל התערבות של ממש בעולם המעשה – הן בעצם בריאת העולם והן בהתערבות ובהשגחה על יושבי תבל ומלואה. כך הוא הדבר בגאולת מצרים, שם "וארד להצילו" ולבסוף "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואקח אתכם אלי". השלב הבא הוא מעמד הר סיני, בו ה' יורד ומתגלה על הר סיני בענני כבודו, ונותן לעם הנבחר את תורתו.

במעמד נקרת הצור, הקב"ה מתגלה למשה כא-ל בעל מידות הרחמים. לא בכדי הדימוי בתורה הוא "ושכותי כפי עליך עד עברי5",[5]ובחז"ל: "נתעטף כשליח ציבור" (ראש השנה יז ע"ב).

כאשר אנו מתעטפים בטלית, אנו באופן סמלי אוחזים במידותיו של הקב"ה, הפורש חסדו ואמונתו על עולמו ועמו, משרה שכינתו עליהם ומגן עליהם[6]. ייתכן אם כן, שהמנהג לדחות את עטיפת הטלית עד לחתונה, משמעו על דרך "והלכת בדרכיו": עד שהאדם לא יוצא מפרטיותו אל עבר האחר, ולא לוקח אחריות כלפי זולתו – אין לו לעטות את הלבוש המיוחד ולהדמות לבוראו. כך שבנו אל שתי ההבנות שהוזכרו לעיל, בשינוי אדרת: היותו של האדם עטוי בכסות מעידה על היותו בעל זהות עצמאית; אך היותה של כסותו טלית מצוייצת דווקא, מעידה על הידמות לבורא עולם. פרישת הכנף על הזקוקים לסיוע הינה תנאי הכרחי לעם ה', המנסים לאחוז במידותיו של היורד משמי שמיו ע"מ לברוא עולם, לתת את תורתו או להושיע את עמו.

ונחתום בנחמה, בחתימתה של אותה נבואה בישעיה, שצוטטה במאמר זה כמה פעמים:

"וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ד', ה-ו).



[1] מנהגנו פותר את הבעיה, שכן עד לחתונה אנו יוצאים ידי חובה בטלית קטן.

[2] אמנם בפרשת מוציא שם רע אבי האשה טוען בשמה, אך זאת רק מפני שהוא מייצגה המשפטי, בהעדר הבעל. דבר זה בא לידי ביטוי גם בפרשת מטות, לגבי התרת נדרים.

[3] ביטוי זה מופיע בהקשר של מעמד עצמאי – הן אצל הגרים ("ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"); והן בפרשה שהוזכרה מישעיהו, "שמלה לכה, קצין תהיה לנו", שם התשובה היא "ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם".

[4] רש"י בראשית א', ב; הוא ככל הנראה רומז לדעת בן זומא במסכת חגיגה (ט"ו.) ובמדרש בבראשית רבה – "כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות" (פרשה ב').

[5] הביטוי מקביל לנאמר בתהלים קל"ט "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה", ובתחילת סיפורו של איוב "החינם ירא איוב א-להים? הלא אתה שַׂכתָ בעדו!". הדימוי הוא של הקב"ה כסוכך בכנפיו על האדם, במשמעות של מגן ומשגיח, וברגע שיסיר הסיכוך יהיה האדם "עזוב ומשולח אל המקרים".

[6] כפי שבא לידי ביטוי בתפילות שונות: "ובצל כנפיך תסתירנו"; "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה".