<
קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
חטאו של קין / מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין
בענין פסיק רישיה / איתי מושקוביץ
או חברותא או מיתותא / הלל רוזנצוויג
"צהר תעשה לתיבה" / סמי שטיינר
העורב והיונה: בין נח לאליהו / אביהוד שורץ
עליה לארץ / ג'ין מטנקי
מלח מים...מלח מים... / משה וילינגר ורועי שמיר
"ובעד כל קהל ישראל" / משה אוסטר
"גדולה תשובה שזדונות נעשות לזכויות" / מתניה בארי
להדפסה


או חברותא או מיתותא / הלל רוזנצוויג

כשלמדתי במדרשיה ניסיתי כמה פעמים ללמוד בחברותא גמרות שונות. מסיבות שונות ומשונות לא הצלחתי להחזיק מעמד עם חברותא נורמאלית - תמיד היה יוצא שאני הייתי התלמיד, או שהייתי הרב - אף פעם לא שווה בין שווים. אחת המשוכות שלקח לי זמן לעבור בכניסתי לישיבה זה ללמוד איך ללמוד בחברותא. חשבתי לעצמי שלימוד מספק יהיה לי רק אם אני אכתיב לעצמי את הקצב, הסגנון והתוכן של הלימוד. דעתי בנושא הזה השתנתה במהלך השנים, והייתי רוצה לפרוש בפניכם מספר רעיונות שלדעתי עומדים בבסיס האמרה הקובע ש: "או חברותא או מיתותא".

חברי דאיוב

בשני מקומות מופיעה האמרה "או חברותא או מיתותא". פעם אחת היא מופיעה בקשר לאיוב:

"וישמעו שלשת רעי איוב וגו' ויועדו, א"ר יהודה אמר רב: מלמד שנכנסו כלם בשער אחד. תנא: בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסה, מנא ידעי? איכא דאמרי כלילא הוא דאית להו, ואיכא דאמרי אילני הוא דאית להו כיון דכמישי הוו ידעי, אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא כחברי דאיוב או מיתותא" (ילקוט שמעוני על איוב, רמז תתצג).

המדרש מספר לנו על רעי איוב שבאים ממרחקים כדי לייעץ לאיוב בעת צרה. באורח קסם הם רואים את העצים שבסביבתם כמשים, והם יודעים - איוב צריך אותם. כמו חבר שחש איכשהו שחבירו זקוק לו, הם באו לעזור, גם כשהמסע עצמו היה קשה. המדרש מסיק לאור דוגמא זאת ש"או חברותא כחברי דאיוב, או מיתותא". אנו רגילים להבין שהמשפט בא לומר שמי שלא לומד עם חברותא בכלל ינחל קשיים רבים - 'מיתותא', אבל למען האמת יכול להיות שהמדרש מדבר על חברותא כ'חבר' ולא כעזר לימודי. אעפ"כ, יש מאפיין אחד אולי שמייחד את התפקיד של חברי איוב מעבר ל'חברות' רגילה: הם לא רק חברים שבאו לתמוך, אלא בני שיח. הם לא באו כדי להסכים לכל מילה שאיוב אמר אלא התווכחו. במובן הזה יכול להיות שחברי איוב הם לא רק חברים, אלא 'חברותא'.

המדרש מלמד אותנו על שתי תכונות חשובות שצריכות לאפיין חברות:

1. נאמנות לחבר.

2. נכונות להתווכח ואולי גם לשמוע טענות מאחרים.

מיתותא

האמנם 'או חברותא או מיתותא'? כן. יש מקרה מפורסם שבו העדר החברותא הוביל ל'מיתותא' - מיתתו של ר' יוחנן:

"יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים" (ב"מ פד.).

בגמ' מסופר על ויכוח שהתנהל בין רבי יוחנן לריש לקיש. הויכוח דן בטומאת כלים: מתי כלי נשק נחשב גמור; ממתי הוא מקבל טומאת כלים? רבי יוחנן הלך בכיוון המקובל, שמרגע הצירוף בכבשן, כשאין עוד דבר שפוגע ביעילות של הכלי, הכלי נחשב מוכן. ריש לקיש חלק עליו משום שעל פי רוב, מי שמחזיק בכלי נשק מעונין שהוא יבריק, ולכן הכלי לא יחשב גמור עד שהוא יבריק אותו במים. מכאן רבי יוחנן מתחיל בויכוח חמור:

" - אמר ליה [ר' יוחנן]: לסטאה בלסטיותיה ידע! (לסטים מבין בעניני לסטים)

- אמר ליה: [ריש לקיש] ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. (ומה הנאה יצאה לי? שם קראו לי רבי, וכאן קוראים לי רבי)

- אמר ליה: [ר' יוחנן] אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה" (ההנאה שיצאה לך היא שאתה קרוב יותר לכנפי השכינה)".

רש"י מסביר שרבי יוחנן ענה לטיעון ההלכתי של ריש לקיש ואמר שברור שריש לקיש צודק מאחר וליסטים מבין בכלי נשק: "לסטאה בלסטיותיה ידע". כידוע, ריש לקיש היה ליסטים לפני שהוא פגש את רבי יוחנן, ובדבריו של רבי יוחנן מובלעת עקיצה המכוונת כלפי ריש לקיש - פעם גנב תמיד גנב. ריש לקיש מגיב לרבי יוחנן ושואל אותו: אם כך אתה מדבר, מה ההנאה שיצאה לי מהתשובה שלי, הרי גם הגנבים היו קוראים לי רבי! במילים אחרות, אם אחרי הכל ר' יוחנן עדיין מזכיר לו את עברו, מה שווה לו כל החזרה בתשובה? רבי יוחנן מגיב שיש יתרון אחד בחזרה של ריש לקיש: הוא מסתופף בכנפי השכינה.

הגמ' מספרת שריש לקיש נהיה חולה, ולבסוף נפטר:

"נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה - ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא; ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה."

אנשים חיפשו מי שיחליף את ריש לקיש כחברותתו של רבי יוחנן, והציעו לו ללמוד עם רבי אלעזר בן פדת. רבי אלעזר, על אף גדלותו, לא איתגר מספיק את רבי יוחנן. רבי יוחנן התחיל לקרוא לריש לקיש, על אף שהוא כבר לא היה בין החיים, ולבסוף חכמים ביקשו על רבי יוחנן רחמים - והוא נפטר. בנקודה הזאת נעיר הערה חשובה, שתשמש אותנו בהמשך: ר' יוחנן נפטר אחרי שלא מצאו לו חברותא, אבל במידה רבה ריש לקיש נפטר בגלל החברותא.

מי הרג את רבי יוחנן

מה הרג את רבי יוחנן? במבט ראשון אפשר לומר שרבי יוחנן היה צריך חברותא חריפה יותר. הבעיה עם רבי אלעזר בן פדת היא שהוא לא ידע איך להקשות מספיק, ושמה שכאב לרבי יוחנן זה הכאב של התורה שלא מובנת. הסיפור מלמד אותנו על החשיבות של האיפכא מסתברא. אבל מבט מפוכח יותר יראה לנו שיש עוד צד של כאב בסיפור הזה.

נחלקו המפרשים בהבנת מריבתם של רבי יוחנן וריש לקיש. יש שאומרים שרבי יוחנן וריש לקיש לא הבינו אחד את השני כיאות, ולא התכוונו כלל לפגוע אחד בשני. רבי יוחנן ניסה לומר שהוא באמת ובתמים מסכים עם ריש לקיש משום שהוא מבין יותר בכלי נשק. הלשון של רבי יוחנן לא הייתה ברורה וריש לקיש חשב שרבי יוחנן מנסה להקניט אותו. בתגובה ר"ל אמר לרבי יוחנן שהוא לא מבין איזה הנאה מגיעה לו מחזרתו בתשובה, לא משום שהוא באמת תהה על הראשונות, אלא משום שהוא ניסה להדגיש לרבי יוחנן שהדברים פגעו בו קשות. אם רבי יוחנן, רבו וחברותתו של ריש לקיש לא יכול לראות את השינוי שחל בו ועדיין רואה בו ליסטים פשוט - מה שווה כל המאמץ שלו?

הסבר אחר הוא שבאמת רבי יוחנן וריש לקיש התכוונו לפגוע אחד בשני, אבל הדברים יצאו מכלל שליטה. רבי יוחנן ניסה לגונן על שיטתו בהלכה משום שהיא היתה מעוגנת במסורת, וצחק על מסורתו של ריש לקיש - מסורת הליסטים. ריש לקיש טען שיש לגיטימציה לסברא שלו גם אם אין לה מסורת. הוא טען שאם לא נותנים שום חשיבות לסברות שלו - מדוע הוא בכלל טורח ללמוד עם רבי יוחנן?! בשביל הכבוד?

בכל מקרה, מה שברור הוא שהויכוח יצא מכלל שליטה. אולי הכוונה המקורית של כל אחד מהחברים היתה טהורה, אבל הכלים בהם השתמשו היו חזקים מדי, קשים מדי. רבי יוחנן השתמש בביטוי קשה שברור שיעליב את ריש לקיש. ריש לקיש בתורו דחה את כל חזרתו למוטב, ובעצם את כל ההשקעה של רבי יוחנן בו.

הסיפור הזה מלמד אותנו הן על היתרונות של החברות הקרובה והן על החסרונות שלה. אחרי מות ריש לקיש, חייו של רבי יוחנן נהיו בלתי נסבלים. רק ריש לקיש יכל להשלים אצלו את מה שהיה חסר בלימוד שלו. מאידך גיסא, דווקא הקרבה שביניהם גרמה להם להיפרד. החברים הכי קרובים שלנו הם אלה שמכירים את החסרונות שלנו הכי טוב, והאכזבה מהם קשה פי כמה מהאכזבה שחשים כשאחרים פוגעים בנו ובכל היקר לנו.

הסיבה שלחברותא יש את הכוח הזה היא משום שהחברותא בעצם מכיר אותך הכי טוב. מדובר בבן אדם איתו אתה חולק את רעיונותיך, איתו אתה יכול להתווכח מבלי לפחד ממה הוא יחשוב. אין פלא אם כן שכשריש לקיש נפטר, רבי יוחנן לא יכל להשלים עם החיסרון. ריש לקיש ידע איך להקשות על רבי יוחנן. הוא ראה את חסרונותיו של רבי יוחנן. הוא הכיר אותו, ולמד איתו בכל זאת, ובכך הפיג את בדידותו של ר' יוחנן. הם הפכו את החסרונות אחד של השני ליתרונות ובנו כך אחד את השני. החברותא יכולה להיות קשר עמוק שנבנה על ההבנה שאין לאף אחד את כל התשובות, ומהכנות לקרוא תיגר אחד על השני מבלי לפחד מכך שאתה חושף את עצמך.

נראה שיש נדבך אחד אחרון שיש להוסיף לבנין החשוב הזה. אמרנו כבר שלחברותא יש את כל התכונות של החברות הרגילה: הנאמנות והמוכנות לבקר. הסברנו שהתהליך הזה הוא תהליך רב עוצמה, תהליך שבו כל אחד מבני החברותא מקבל ביקורת מחברו ומבין את חסרונותיו, ובעת ובאותה שעה הוא בונה את עצמו, משלים את עצמו ביתרונות של חבירו. אבל נראה שיש גורם משמעותי שלישי אשר מיסד את החברותא, ושאיננו קיים בתחומים אחרים: נושא הלימוד. החברותא איננה רק אוסף של אנשים שמתווכחים על נושא כלשהו - הם מתווכחים על תורה. הדבר שסביבו נבנית מערכת היחסים, הדבר שלמטרתו נבנית מערכת היחסים, הוא הבנת הסוגיה. אחת הסיבות אולי שיש באפשרותנו לקבל שגם לנו יש חסרונות זה משום שאנו מבינים שקבלה זאת היא עוד שלב בדרך להבנה של התורה. התורה היא לא רק הנושא של החברותא, היא גם מה שמניע את החברותא.

חוני המעגל

כפי שהערנו בתחילה, יש מקום שלישי שבו מופיע הביטוי 'או חברותא או מיתותא':

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא ... אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. ... אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא" (תענית כג.)

הגמ' מספרת לנו את סיפורו המפורסם של חוני המעגל שנרדם במשך שבעים שנה והתעורר לעולם זר לחלוטין. בסוף הסיפור חוני מגיע לבית המדרש, וכשהוא מגלה שלא מכירים אותו, הוא מבקש למות ובקשתו מתקבלת. הסיפור הזה הוא לכאורה הכרחי כדי להבין את החוליה השניה שבאמרה דלעיל. מדוע בלי חברותא מגיעה 'מיתותא'? - הגמ' מספרת לנו שעובדה היא שחוני המעגל, במצב שבו הוא עמד, העדיף את המוות מאשר את החיים.

קצת לא ברור מה הקשר אבל ל'חברותא'? המדרש מספר שכאב לחוני המעגל משום שלא נתנו לו 'יקרא' - כבוד - ולא מזה שלא היה לו עם מי לדבר ולשוחח. כפי שכבר ראינו, חשיבות החברותא היא לא רק זה שיש מי שיברר איתך את הסברא הנכונה, אלא בעצם העובדה שיש מישהו שמתמודד איתך באופן קבוע, שיש מי שמכיר אותך. לחוני המעגל אין את זה. הוא נמצא שבעים שנה בעתיד. הוא מנותק מהסביבה אליה היה רגיל, מהמשפחה שלו, ומבית מדרשו. אין מי שיכיר אותו ובעצם אין לו כל כך מקום בעולם.

תקוות

אין לי איך לדעת, ולמען האמת יכול מאוד להיות שאני טועה, אבל אני תמיד דמיינתי שהמוות של חוני המעגל היה רק תחילת הרחמים של הקב"ה עליו. אולי אחרי מותו הוא הרגיש סוף סוף מחובר, קשור - שלם. הוא יושב בעולם הבא ועטרת בראשו. אני רוצה להאמין שאי שם, רבי יוחנן וריש לקיש נפגשו, ומצאו את עצמם אחד אצל השני. אש התורה ניצתה בלב שניהם ושוב הם רצים במחוזותיה, מחכים לראות מה תביא הסוגיה הבאה[1].



[1] כאן המקום להודות סוף סוף לחברותות השונות שהיו לי בישיבה במהלך השנים. בראש ובראשונה לאבי מורי, שהיה והינו עדיין חברותת העיון הקבועה שלי. הייתי רוצה להודות באופן מיוחד לחברותות הבוגרות שלי - יוני קוסלובסקי ורונן כץ, שבעצם עזרו לי להיכנס לישיבה וביקרו ופיתחו את דרך הלימוד שלי בשיעור א', ולחברותות הצעירות שלי - יאיר שרדני, יעקבי הלינגר ואריה ויידס - שלימדו אותי שאני לא יודע הכל. כמובן, עליי להודות לחברותות העיון שלי במהלך השנים - ברונו בלסיאנו, הלל מן, צחי ביטון, אורי מנוביץ' וחיים שוורץ ובכלל לכל בני שיעורי. לשאולי ברט על המחשבה, לחיים רוזנר (עירובין), יוני וייץ (מכות), ספי אפל ואיתן שחק (בקיאות אלול), דוד דיוויס (מסלי"ש), אלי כפיר, נריה קליין ואה כן... אורי בירן. תודה.