"תערוך לפני שולחן..." / נתנאל אפק

הוקפצנו להרי אילת לשבת. שוב. הפעם לא היתה אותה התרגשות של "וואו הקפצה, במקום-תרגילים-סביב-הבסיס-נעשה-מארבים-על-גבול-מצרים", אלא בעסה של יציאת שבת שהוחלפה ביציאה לשמירות לאילת. טוב...

"וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה, מתוך עושר וכבוד, ומתוך מיעוט עוונות..."

לא נדבר על ערב שבת. לא רחבה היריעה מספיק. היה זה דווקא יום שבת עצמו, בו עשינו מארב בן שתים-עשרה שעות אי-שם בהרי אילת, שנחרט בזכרוני.

לאחר מניין חפוז ביותר בעלות השחר של השבת, עלינו על טיולית שלקחה אותנו למקום המארב. תיקון: לקחה אותנו עד קרוב למקום המארב... שהיה הרבה מחוץ לתחום העיר. מה עושים? מה לוקחים איתנו? הסכמנו שניקח רק דברים הכרחיים (סידור, אוכל) אך בזה הבעיה הייתה רחוקה מלהיפתר – הרי לקחנו איתנו גם אפוד בכוננות, שק שינה, וביגוד חם – איך נטלטל את כל הדברים האלה?

הגענו. ברגע שירדנו מהטיולית לא פסקו רגלי מלזוז. הילכתי במעגלים שוב ושוב, עד שכל השאר ירדו עם כל הציוד – כדי שלא אהיה כמניח ושב ועוקר – וברגע שכולם ירדו התחלנו לצעוד לכיוון ההר המיועד. חשש כבד היה בליבנו: האם זאת פעילות מבצעית דיה שראויה שיחללו עליה את השבת? ולא היתה זו הדאגה היחידה; ידענו שברגע שנגיע למקום המארב לא נוכל לזוז בכלל, שהרי הוא נמצא מחוץ לתחום. איך נסתדר?

התחלנו לטפס על ההר, שהיווה חלק גבוה מרכס שנע מצפון לדרום ובסופו של דבר הגיע לחוף אילת. רק כשהגענו לראש ההר, והתמקמנו, עם פנים בקרקע ולב משווע לריבונו של עולם, נזכר תומר, אחד החברים, במשהו מעניין: אנו עולים למקום שהוא יותר מארבעה על ארבעה טפחים, וגובהו יותר מעשרה טפחים!

עשרה טפחים?! היינו לפחות ארבעים אמות בגובה! כמובן, זהו תל המתלקט! השמחה עלתה על גדותיה בעוד אנחנו קופצים, רוקדים, ומהללים לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. ניצלנו...

שארית השבת עברה בנעימים. ממצב של מיצר רוחני והלכתי, עננו ה' במרחב – ועוד איזה מרחב! רכס שלם היה לפנינו. ממזרח היו עוד רכסים, והר לבן בצורת חרוט קטום (שמאוחר יותר התברר ששמו "הר לבן". איזו מקוריות). מטיילים הגיעו לאורך היום, עברו בנחל שמתחת להר, ועלו אלינו להגיד שלום – ולמה לא? ממערב השתרע חצי האי סיני: מראה מרהיב של נחלים, גאיות, וואדיות, מצוקים, הרים, גבעות, פלטות ורכסים; כל אלו שיוו למקום תחושה ברורה של ארץ בראשית.

"מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה..."

הגיעה השעה לאכול סעודה שלישית. לאחר שבת עמוסה אך טובה, הגיעו הדקות האחרונות בהן יכולנו להתייחד עם השבת, לנסות להפציר בה שלא תעזוב. ישבנו בנקודה המשקיפה על מקום המארב, הבאנו אוכל ביד ודברי תורה בראש, והתחלנו לשיר.

"מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" – זה אולי לא נאות דשא, ומים יש רק במימיות, אבל עדיין... "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו" – אכן, במעגלים הנחני ה', וזה היה למען שמו..."גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני" – אם ה' לא היה בעזרנו מוקדם יותר, היינו עדיין במצב הלכתי של מעין 'גיא צלמוות'... ניחמתנו ה', ניחמתנו. ההקפצה בשבת לא היתה סוף העולם אחרי הכל... 'תערוך לפני שולחן נגד צוררי...'

ואז קלטתי. ישבנו שם – מול גבול מצרים – נגד צוררי כפשוטו. כל היום סעדנו את ליבנו, ועכשיו שוב, בכדי להדר במצוות שלוש סעודות – וכל זה תוך כדי שאנו מביטים אל תוך מצרים! פתאום כל הפעמים האחרות ששרתי "מזמור לדוד" בסעודה שלישית התגמדו לפני – והרי מה חוץ מפשוטו של מקרא יש לנו כאן? ה' ערך לנו שולחן, ממש נגד צוררנו! הרגשת החיבור לטבע, שהביאה עמה את התחושה שאת הסעודה הזאת ערך לנו הקב"ה, התמזגה עם תחושת השליחות שבפעילותנו בצבא; לא היה זה סתם טיול מחד, או עוד מארב מאידך, אלא מיזוג מדהים של שני עולמות – עולם התורה בצבא, הוא עולם הבני"שים. שם, על ההר ההוא ליד אילת, בשקיעת החמה של יום שבת קודש, החלטתי שאתרום עוד קצת למיזוג הזה – שאצא לקורס מ"כים. ומאז, לאורך כל שאר שירותי הצבאי, כל פעם שערכתי סעודה שלישית 'על מדים', נזכרתי באותה שבת מרוממת שהפכה לנו מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ושרתי.