| קישורים |
|
|
||
|
בהר, י"ב אייר תשס"ח, גליון 1136 יום קטנות, הנה זה בא שוב עונת מעבר. רוחות מנשבות בין הגבעות החשופות, חמה יוצאת מנרתקה ומלהיטה את ראש הזית הבודד שעל פני ירושלים. 'איך הם חושבים בכלל להקים מחדש את מקדש שלמה? אנחנו בסך הכל פחווה קטנה באימפריה הפרסית הגדולה. מלכי יהודה הראשונים יכלו לעשות דברים גדולים. היום אפשר רק להיזכר בערגה, להתפלל שיבוא יום ונחדש ימינו כקדם...'. נטייה ידועה היא להתענג על זכרון העבר ולשקוע בנוסטלגיות. במבט לאחור תמיד העבר נראה נוצץ יותר, ובצבעים עזים וזוהרים; ההווה מצטייר כאפרורי ומשעמם, והאפשרות לתקן ולשנות נשמעת רחוקה ורלוונטית לאחרים. לאדם עצמו תמיד יש אינספור סיבות טובות להימנע מפעולה; כמעט תמיד זה קשה מדי, מעבר לכוחותיו, לא אפקטיבי וסותר מחוייבויות קודמות. אם נטייה זו הייתה נחלת הכל בימי בית שני, מי יודע אם אי פעם הוא היה נבנה? "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור! ... ידי זרובבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה, וידעת כי ה' צב-אות שלחני אליכם. כי מי בז ליום קטנות? ..." (זכריה ד' ז-י).
~ ~ ~ שוב עונת מעבר. רוחות של סוף תשרי מנשבות בין בתי העיר, עבים קלים מסתירים את החמה בימים שמתחילים להתקצר. 'איך בכלל חשבתי שאצליח לפתוח דף חדש השנה? אני בסך הכל עוד יהודי בינוני, נופל וקם לפי המצב. יום כיפור נועד לצדיקים גדולים, שיכולים ממש לכפר על עצמם ועל אחרים, ולעשות דברים גדולים. אני יכול רק להשתדל פה ושם, לקוות שבבא העת יהיה לי חלק לעולם הבא...'. אחרי השיא האדיר של יום כיפור, מתנגבת אצל רבים תחושה חזקה של נפילת מתח. יישומן של כל אותן הכרזות גדולות, ושל כל אותן קבלות שקיבל האדם על עצמו, במציאות מתברר כקשה יותר מהצפוי. הימים חולפים, ולא מורגש שינוי משמעותי מהשנה שעברה. המסקנה, שאולי מתבקשת מתחושה זו, היא שאין לאדם יכולת של ממש להשתנות, להשתפר ולתקן את מעשיו מזמן לזמן. הוא יכול לכל היותר להוסיף לעצמו עוד כמה נקודות זכות, אך לא להתקדם באופן משמעותי. אם מסקנה זו הייתה נחלת הכלל, מי יודע אם לעולם הייתה זכות קיום? "כדדרש רבי יהודה: ~ ~ ~ שני פנים המה בקטנות: ישנה הקטנות עליה מדברים בעלי המוסר כ"ענוה פסולה", מה שמכונה בצבא "הקטנת ראש", ובצדק. ישנה גם הקטנות עליה מצביעים בעלי המחשבה, בהתכוונם לפשטות ותודעה בהירה; קטנות הנובעת בדרך כלל מהרצון לברוח מכל אותן תסבוכות ותסביכים הכרוכים בעודף תחכום וחיפושי עומק. למרות ההבדל שבין שני המושגים הללו, דומה שניתן להצביע על נקודת השקה ביניהם. ישנה תופעה רחבה, של חוסר קטנות המוביל לקטנות; כלומר: הסרת אחריות במסווה של חוסר יכולת, מתוך תפיסה (או שכנוע עצמי) של "הכל או כלום" – אם זה לא הכי גבוה, הכי טוב, הכי ממוקצע ושיטתי, זה לא שווה כלום. דווקא הפן של הקטנות הקיומית, זו שמחפשת אמת ופשטות, מוביל לעתים להכרה בכוחו של האדם וביכולתו לעשות. ניתן לתפוס עונות מעבר כזמן בעייתי – לא פה ולא שם – אך ניתן גם לראות אותן כהזדמנות לפתוח דף חדש, לשנות כיוון או להתנסות בדברים מסוג שונה. חילוף של עורכים, למשל, יכול להוות זמן טוב להתרעננות המערכת, זמן לשאול את השאלה: האם אני חף מאותה התופעה? "והיינו דאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב 'כי מי
בז ליום קטנות'? שבת שלום, צֳרי וידר בשולי הדברים: רציתי לנצל במה זו, ולהודות לחברי היקר דוד קלר, שהכניסני בסוד העריכה. לוואי ואצליח להיכנס לנעליו בהצלחה, ותהי משכורתו שלמה מעם ה', בעבור כל הזמן והכוחות שהשקיע בצרכי ציבור.
לאליק מושקוביץ, לאירוסיו עם יעל רוזנבאום.
עוד בגליון: כפיית גיטין ואנחנו / הרב שלמה דיכובסקי כי את אשר יאהב ה' יוכיח / מתניה באיר ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת / אריאל ג'יאן איסור טומאה ללא טומאה / הרב שמואל שמעוני "תערוך לפני שולחן..." / נתנאל אפק מילה, שופר וחצי שבת? / חיים מאיר פינסון החיוב להפקיר את שדהו בשנה השביעית ואיסור פירות שמורים / דוד רוט |
||
