כפיית גיטין ואנחנו / הרב שלמה דיכובסקי[1]

תלמוד שמביא לידי מעשה

אחת הנקודות המרכזיות בעיני בעולם התורה, היא החיבור שבין עולם המעשה לעולם ההלכה. הלימוד בישיבות הוא מטבעו לימוד הלכתי, לימוד שעוסק בבירור ובליבון הסוגיות, ותכליתו להגדיל תורה ולהאדירה.

אלא שלימוד זה מנותק מהדרכים שבהם מתבטאת ההלכה בחיי המעשה. דוגמה טובה לכך ניתן לראות בתחום הגיטין: יכול תלמיד, ר"מ או אפילו ראש ישיבה, לעסוק במסכת גיטין במשך שנים רבות; ללמוד, ללמד, או לכתוב בנושא – כל זה בלי לדעת איך נראה גט וכיצד מסדרים גירושין. כשיבוא גט לידיו של אותו למדן, לא ידע מה לעשות אתו! הצעתי פעם, כשלב בבחינה לדיינות, לתת לנבחנים גט מנוקד בשגיאות רבות, ובכך לבדוק את בקיאות הנבחנים בטיב גיטין. נעניתי כי מבחן כזה קשה מדאי!

דבר דומה קורה בתחום הקידושין: ישנם רבים שלומדים ומתעמקים במסכת קידושין במשך זמן רב, אך כשמגיעים לחופה חושבים שמדובר בעניין לחזנים או בעלי יכולת ארגון! בפעמים הרבות שראיתי, הדבר הוביל לבעיות קשות, הן בתחום הכתובה והן בתחום החופה והקידושין עצמם.

מאחר ואני אדם פרקטי, אני רוצה לספר כיצד הדברים נראים מהזווית שלי. אקדים ואומר, כי גם בבתי הדין הרבניים לא הכל נראה באור אחד, ישנם מאבקים קשים ורציניים ביותר! אני מוביל אסכולה מסויימת – השונה ואף מנוגדת לאסכולה שמובילים חברי – ובמסגרת זו אפרוש את נקודת מבטי בלבד, בנושא כפיית גיטין.

גט מעושה

בעיית גט מעושה מתעוררת לפני שלב סידור הגט – בדיון על עצם ההסכמה לתת או לקבל גט. כששני הצדדים מסכימים, אין בכך שום בעייה; למרות שיש בתי דין המנסים גם במקרים כאלה לשלוח את הצדדים לשלום בית. לדעתי מדובר ב'ברכה לבטלה', בהקשר זה אני נוהג לומר ש'שלום בית עושים בבית', ולא בבית הדין!

כשאחד הצדדים מסרב לסידור הגט, והמקרה המצוי הוא שהאשה מבקשת להתגרש ובעלה מסרב, אז מתעוררת הבעייה. כאן יש מדרגות שונות בפסיקת הדין:

האפשרות הנמוכה ביותר היא דחיית התביעה לגירושין. כשבית דין פוסק כך, הוא למעשה קובע שהצדדים ימשיכו להתדיין בינם לבין עצמם, עד שאחד מהם יוותר.

כשבית הדין מחליט שעל הבעל לגרש את אשתו, לפעמים המסקנה היא שאי אפשר לחייב גט, ואז רק 'ממליצים לתת גט'. ברור שמדובר בפסק כמעט חסר שיניים לחלוטין, שכן מה תקפה של המלצה זו? רבים מעדיפים לא לקבל את ההמלצה, ולהשאר בסרבנותם העיקשת.

הדרגה הבאה היא 'חיוב גט' – פה מדובר בפסק בעל שיניים, יש לו משמעות כלכלית, למשל לגבי חיוב מזונות או צווי הגבלה.

הדרגה החמורה ביותר היא 'כפיית גט'. בעבר היו 'כופין בשוטים', בימינו רק מכניסים למאסר (ואולי חבל שכן). עד שמגיעים לשלב זה שני הצדדים כבר מרוטים, סחוטים ומותשים; ובית הדין נוקט בצעד החריף ביותר שברשותו, כדי לשבור את עקשנותו וקשי ערפו של הסרבן, בתקווה שהמאסר יועיל.

ברוב המקרים לא מגיעים לדרגה האחרונה, אלא נשארים באמצע.

השו"ע (אבה"ע קנ"ד כא) הביא את מחלוקת הראשונים, אם ניתן לכפות גט במקומות בהם הגמרא לא כתבה בפירוש שכופים, אלא רק 'יוציא'. הרמ"א מסיק, שמאחר ויש מחלוקת בין רבותינו, אין לכפות בשוטים, אך ניתן לגזור על הציבור שלא ישאו ויתנו עמו. כלומר – כפייה עקיפה מותרת, מדובר במניעה של החברה לסייע לאותו עברין, ולא בפגיעה ישירה בו.

הלכה זו הייתה במשך שנים רבות ללא יישום מעשי, שכן איך נוכל לגזור על כל הציבור, וגם אם נגזור – מי ישמע לנו? אך בחמש-עשרה השנים האחרונות המצב השתנה, שכן נחקק החוק ליישום פסקי דין רבניים, הקובע סנקציות רבות כנגד סרבני גט, ברוח הכפייה העקיפה שהרמ"א התיר: חסימת חשבון בנק, שלילת רישיון נהיגה, או שלילת רישיון עסק (למי שצריך רישיון כדי לעבוד, כגון רופאים, עורכי דין, וכדומה). באופן זה ניתן, לכאורה, לכפות גט בלי לחשוש לגט מעושה, כשהוחלט שהבעל חייב לתת גט לאשתו.

אלא שברבים מהמקרים הגבלות אלו לא יעילות: יש אנשים שלא מחזיקים חשבון בנק, או שמנהלים את ענייניהם הכספיים על-ידי אדם אחר; על-פי-רוב נהגים הנוהגים ללא רישיון נהיגה (מכל סיבה שהיא) לא נתפסים; ברוב המקצועות אין צורך ברישיון עסק; וממילא אין בהגבלות אלו כדי להכריחו לגרש.

בעייה נוספת, הקיימת ברבים מתיקי הגירושין, היא בעיית 'מאיס עלי'. מדובר בסוגייה שלמה בהלכה, השייכת בכל מקרה בו הצד התובע גט הגיע למסקנה שאינו מסוגל לחיות יותר עם השני, ללא בעייה אובייקטיבית שניתן לשים עליה את האצבע. בנושא זה קיימת מחלוקת בראשונים – הרמב"ם (אישות י"ד ח) פסק שכופים את הבעל להוציא אם האשה מאסה בו, שכן 'אינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה'; אך רוב הראשונים דחו דין זה על הסף, וכדברי המגיד-משנה שם:

"וכל מי שראיתי דבריו כתב שבדין הגמרא אין כופין את האיש להוציא, אף באומרת מאיס עלי; ועל זה הרבו בראיות ברורות, וקראו תגר על כל הנוטה מדבריהם, והם סבורים שאפילו נישאת בגט שנתן מחמת כפייה זו – תצא. וכבר פשטה הוראה הזו בכל ארצותינו...".

ואכן, הן לשו"ע והן לרמ"א, אין לכפות על טענת 'מאיס עלי', אלא רק על המקרים המפורשים בגמרא (מומים, ניאוף וכד'). ברוב המקרים היום, הטענה היא בדיוק זו – הצד התובע חש מאיסה נפשית, בחילה נפשית וכדומה. לכאורה מדובר במקרים ללא פתרון, כיוון שכאמור אי אפשר לכפות באופן ישיר, וגם הכפייה העקיפה לא יעילה ברבים מהמקרים. הצדדים ממשיכים להתכתש, בבחינת 'ירעו עד שיסתאבו'.

כאן ניסיתי להוביל מהלך של 'כפייה ללא כפייה'. פרסמתי את דברי ב'תחומין' ט"ו, תחת הכותרת 'מידתיות בכפיית גט'.

טענתי התבססה על דעות באחרונים, שאונס ממון לא נחשב אונס גמור, וברגע שאדם מוכן לגרש את אשתו כדי להיפטר מתשלומים, מסתבר שאכן הקשר ביניהם רופף ונפשו לא קשורה בנפשה. הרב הרצוג התייחס למקרה זה, כשישב כדיין בבית הדין הגבוה לערעורים, ודייק מהרמ"א שאונס ממון לא נחשב אונס. גם הסברה מובאת בדבריו (ב'היכל יצחק'), שכמו שאדם עשיר יעדיף לשלם סכום סמלי ולא לגרש את אשתו, כך גם כל אדם; 'גט מעושה' שייך דווקא בפגיעה שאי-אפשר לסבלה, כמו ייסורי גוף או עונש ממוני כבד ש'מהרס אותו' וממוטט אותו לגמרי.

מכאן שקנס שלא ממוטט את הבעל – אף אם מדובר בסכומים גבוהים דיים – לא נחשב כאונס לגבי כתיבת גט, והגט אינו מעושה!

דברים דומים מצאתי ב'תורת גיטין' (קל"ד ד) וכן ב'אגרות-משה', לגבי אדם שהסכים לגרש על דעת שיתן סכום מסויים, ולבסוף הצריכוהו הערכאות לשלם יותר. הגדיל לעשות ה'צמח צדק' בתשובתו, שאפילו אם יש הפרש עצום בסכום המדובר, אין בכך כדי להפוך את נתינת הגט לנתינה פגומה ('קט"ו לעומת תקט"ו לא מחשיב אונס'). אדם שאוהב את אשתו וחפץ בה, יסכים אף לקבל מספר סתירות לחי (או קנס) ולא לגרשה. לגבי אדם שמוכן לגרש את אשתו כדי להימנע מקנס כזה (במידה ולא מדובר בהקרבה עצומה, זה לא קנס שהורס אותו!), מסתבר לומר שממילא לא חפץ באשתו ונכון לגרשה מרצונו.

ניתן לצעוד אף צעד נוסף – הרב ישראלי, ב'עמוד הימיני', טען שבימינו מאסר הוא רק הגבלת חופש התנועה ולא הרבה מעבר לכך. אמנם, ברור שלא מדובר בחוויה נעימה, אך גם ברור שלא מדובר בסכנת חיים כבעבר (ואפשר שאכן היוצא מבית האסורים כיום, פטור מברכת הגומל). כשם שברגע שנפתח תיק גירושין מוגבלת יכולת היציאה מהארץ של שני הצדדים, כך גם מאסר (לזמן מוגבל!) יכול להחשב להגבלה גרידא. לכן לדעתי ניתן להציע לסרבן לא רק קנס, אלא גם עונש מאסר לשלושים יום, ובכך ייבחן: אם חפץ באשתו באמת ובתמים, יסכים לקבל על עצמו מגבלה זו; ואם הוא מוכן לגרשה על-מנת להימנע מישיבת בית הסוהר, כנראה שמלכתחילה רצונו היה לגרשה, וסירב רק כי רצה לצערה או לסחוט ממנה סכומים אלו או אחרים.

דברי אלו עוררו התנגדות אצל חברי. כשהרציתי את הדברים בכנס לאחרונה, ניגש אלי דיין צעיר ואמר לי שלדעתו כל הנחת היסוד שלי שגויה – ברבים מן הבתים, כך טען, מלכתחילה לא קיימת תחושת דבקות חזקה בין האיש והאשה, וממילא כל צער קטן יכול להחשב כאונס גמור! במקום תגובה, סיפרתי את דבריו לאשתו; הנחתי שהיא כבר תסגור איתו את החשבון...

גט מותנה וגט מוטעה

יש מצבים בהם בית הדין מחייבים, או אפילו כופים, בעל לתת גט לאשתו, אך הלה תולה את הסכמתו בתנאי זה או אחר. בדרך-כלל מדובר בתנאי שקשור למזונות הילדים או שעות ביקור שלהם.

לכאורה, היה צריך לדחות דרישות אלו על הסף – אתה מחוייב או כפוי לגרש את אשתך, מי שמך להתנות תנאים?!

אלא שהמהרשד"ם (אבה"ע מ"א, מובא ב'באר היטב' קנ"ד), שפוסק שגם מי שמחויב בדבר יכול להתנותו. הוא לא התיחס בפירוש לגיטין, אלא לחליצה על תנאי (שם החולץ חשש שהאשה תינשא לבעל דודתו ובעקבות כך יגרשה).

דבריו של המהרשד"ם ברורים בנושא:

"ואמרתי אני בלבי, שגם אותם שאמרו חכמים לגרש... בזה וודאי שלא אמרו שיגרש בלא תנאי, ומי שיכפה בדרך זו קרוב אני לומר שנפל במלכודת הכפייה!".

יש חוששים לדעת המהרשד"ם, אך לדעתי אין סיבה לעשות כך. דברי המהרשד"ם דחויים (הרשב"א, הרשב"ש, והתשב"ץ חולקים על דבריו); ומעבר לזאת – ברור לי שאין לו מנדט להתנות תנאים שמקפחים זכויות של אחרים! במקרים הללו הילדים נפגעים בדרך-כלל מהתנאי, וברור שאין לו את היכולת הזו.

אחד התנאים הפופולריים במקרים כאלו הוא שהאשה תבטל למפרע את כל מה שהשיגה בבית-המשפט, ותעביר את כל התיקים לבית-הדין הרבני – מתוך הנחה שבית-הדין ינטה יותר לכיוונו, הן בחלוקת הרכוש והן בחיוב מזונות. הנחה זו מבוססת לעתים על התכנון להשתמש בסעיפים של 'עוברת על דת' בסוגייה בכתובות (עב:), כך שאם האשה 'יוצאת וראשה פרוע', או 'מראה זרועותיה לבני-אדם' יוכל להוציאה בלא כלום.

לגבי דבר זה, כבר כתבו הדיינים שלפני – בתקופת קום המדינה – שדין 'עוברת על דת' לא יכול להתקיים כשהבעל עצמו עובר על דת! לאדם כזה, שבעצמו לא מקפיד על דין תורה, אין כל זכות לתבוע דבר דומה מאשתו! גם אני התבטאתי בעבר בהקשר לתופעה זו, ולשמחתי גם חברי הסכימו עמי: 'התורה היא לא מפלטם של הפושעים והנבלים. אלו שאינם מקיימים דין תורה, ובאים לבית-הדין הרבני כשהדבר נוח להם – הקב"ה נותן יד לפושעים, אני לא!'.

לעתים האשה, בתמורה להסכמת הבעל לגרשה, מסכימה למזונות נמוכים; ואחד הסעיפים בהסכם הגירושין הוא שהיא נותנת סמכות מלאה לבית-הדין ולא לבית-המשפט. לאחרונה קרה מקרה מהסוג הזה, ולאחר שבוע הלכה האם לבית-המשפט ותבעה – בשם ילדיה – תוספת מזונות. בית-הדין טען שהגט פה הוא בגדר 'גט מוטעה' למפרע, כי הבעל גירש מתוך הנחה שישלם סכום מסויים, ולא יותר.

אני טענתי בתוקף, נגד דעות רוב חברי, שבימינו לא שייך גט מוטעה! זאת מכיוון שכשמסדרים גט בימינו – ואני רגיל בדבר משחר נעורי בבתי הדין – מודיעים לבעל שהגט הוא סופי, וכל תביעה משפטית בין בני הזוג תתנהל ללא קשר להסכמתו לגרשה. בעקבות מאבק ארוך וממושך עם חבריי, ומאחר והיה בכך עינוי דין חמור (התיק שכב שנה וחצי ללא הכרעה), החלטנו שייתן לה גט שני, עם פירוט המזונות שבית-המשפט חייב.

יתגבר כארי

בפרשת יתרו יש מתח בין הפסוקים – מצד אחד יתרו אומר למשה

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם..." (שמות יח כא)";

אך בפועל אנחנו שומעים דבר אחר: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם..." (שם כה).

הרשב"ם הסביר שמשה חיפש אנשים עם כל המעלות הללו, ולא מצא. הרמב"ן חולק: ב'אנשי חיל' יש את כל המעלות!

גם הרמב"ם (הלכות סנהדרין ב ח) דורש מהדיינים להיות 'אנשי חיל', "ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל..."; אך מאידך – באותה הלכה ממש – הוא דורש מהם להיות ענוים: "ומה משה רבנו עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו".

איך ניתן להיות גם תקיף וגם עניו בנשימה אחת?

לדעתי אין סתירה בין הדברים. ענוה היא מידה בין אדם לעצמו, הממוקמת ב'מסילת ישרים' בין מידת החסידות לבין יראת החטא. כשיושבים בדין, לעומת זאת, אין מקום לחסידות או ליראת חטא – הדיין צריך להיות תקיף, ולראות את עצמו 'כאילו גהינם פתוחה תחתיו'. דיין צריך לקחת אחריות ציבורית, אפילו תוך לקיחת סיכון אישי; המהרש"ל כתב שחכמים נלחמו בתופעה של הוצאת שם רע על משפחות מסויימות, למרות שאיימו על חייהם. הם היו מוכנים למסור את נפשם כפשוטו!

בסוף הסיפור על קמצא ובר קמצא, כידוע, מביא בר קמצא את קרבנו של הקיסר למקדש, ומטיל בו מום. את שתי האפשרויות שעמדו בפני הציבור – להקריב את הקרבן למרות מומו, או להרוג את בר קמצא כדי שלא ידווח לקיסר – דחה ר' זכריה בן אבקולס. על כך אמר ר' יוחנן: "ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו.). גם כאן ניתן לשאול – מה הקשר לענוה?

דומה כי אותה תשובה שייכת גם פה: כשאדם נמצא במדרגה של ענוה, ופסיקתו נובעת ממידה זו, הוא יכול חלילה להביא לחורבן המקדש והארץ. כשאדם עוסק בחיי אחרים, הוא לא יכול רק להחמיר. רובצת פה אחריות כבדה, ואין לזלזל בה. בינו לבין עצמו האדם צריך להתבטל – 'ואנכי עפר ואפר'. אך כשאדם לוקח על עצמו משימות ציבוריות – 'החלש יאמר גיבור אני'!