הרמאי ושונא המתנות / שילה כהן

מסֶר ומוסָר ב'האומר לחבירו'

פשט ודרש

המשנה במסכת קידושין, בראש הפרק השלישי, פותחת בקביעה ההלכתית הבאה:

"האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקדשה לעצמו – מקודשת".

קביעה זו נראית הגיונית ביותר מבחינה הלכתית צרופה, כיוון שבסופו של דבר חבירו קדשה, ולא הוא, אך קשה להתעלם מהבעיה המוסרית שבמעשהו.

ואכן, בעוד ובמשנה איננו מוצאים לבעיה המוסרית שום הד, והיא נותנת לנו רק מסקנה הלכתית יבשה, הגמרא שאחריה מתחילה לדון בבעיה דוקא מהצד המוסרי שלה:

"תנא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות".

הגמרא מביאה ברייתא הטוענת שמעשהו של ה'חבר' לא היה הגון, והוא נחשב למנהג רמאות.

אם כן, כיצד מסבירים את המשנה, הקובעת כי האשה מקודשת? הגמרא ממשיכה ואומרת:

"ותנא דידן, 'הלך' נמי דקתני – הלך ברמאות".

כלומר, המשנה שלנו דברה רק על מה קורה בדיעבד, וה'הלך' שמדובר עליו במשנה, הוא כאשר הלך ועשה את מעשהו ברמאות, ואף על פי כן הדין הוא שהיא מקודשת, למרות שלא היה בסדר מצדו לעשות זאת מלכתחילה.

יש לשים לב לעובדה שהגמרא לא מדייקת מהמשנה שמדובר על רמאות[1], אלא קובעת זאת בתור עובדה. אין בכך כדי להפתיע, שהרי אין במשנה שום רמז לכך שהשליח לא היה בסדר[2].

לאור עובדה זו המשך הגמרא נראה קצת תמוה:

"הכא רבותא קמ"ל, דאי תנא 'שלוחו', הוה אמינא שלוחו הוא דהוי רמאי, דסמכה דעתיה, סבר: עבד לי שליחותי; אבל חבירו, דלא סמכה דעתיה - אימא לא ליהוי רמאי".

התהפכו היוצרות! לא רק שעכשיו ברור לנו שהמשנה מדברת על מקרה של רמאות, אלא שהחידוש שבה הוא שאפילו מקרה כזה, בו האדם שלח חבר ולא שליח, הוא בגדר רמאות!

דומה שהגמרא 'דורשת' את המשנה, ולא מחפשת כאן דווקא את הפשט שלה[3]. הגמרא רוצה להעביר מסר מסויים – כאשר מישהו שולח אותך לקדש אשה, אל תקדש אותה לעצמך! בין אם שלח אותך ממש, ובין אם סתם בקש ממך טובה – זה מעשה מכוער ומגונה. בשביל להגיד את המסר הגמרא מוכנה אפילו 'לדרוש' קצת את המשנה.

לאחר שהגמרא מסבירה מה הרבותא בכל אחד מהמקרים, היא עוברת לספר שלושה סיפורים.

א. קידשה לנפשיה

"רבין חסידא אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה, קידשה לנפשיה. והתניא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! לא יהבוה ניהליה. איבעי ליה לאודועי! סבר, אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה".

סיפור זה, והדיון הקצר שמובא בעקבותיו, מצמצם מעט את המסר שהגמרא העבירה לנו אך לפני רגע. אמנם סתם כך שליח הבוגד במי ששלחו, ומחליט לקדש את האשה לעצמו נוהג מנהג רמאות, אך במקרה שבו השליח ניסה ולא הצליח ("לא יהבוה ניהליה"), זה בסדר.

אמנם, הגמרא טוענת שלכאורה היה על השליח להודיע למשלחו, ופה היא מכניסה פרמטר נוסף ל'מנהג רמאות' – לא די שבאמת לא תבגוד במשלח, אין זה ראוי לפעול מאחורי גבו; גם אם באופן אובייקטיבי לא גרמת שום נזק.

ההסבר לכך יכול להיות או משום חשד (גם אם אתה יודע שאתה בסדר, הצדק צריך להראות ולא רק להעשות[4]), או משום שכל עוד לא הודיע לו השליח, עדיין יש לו חובה מוסרית כלפי המשלח, מאחר ופעל מכוחו ועבורו. בכל מקרה, הגמרא טוענת שהואיל ויש חשש שעד שיודיע למשלח, השליח יפספס את ההזדמנות לקדשה לעצמו, אין בעיה בכך שיחליט לקדש אותה לעצמו. זה אולי לא נראה יפה, אך החשש 'שמא יקדמנו אחר', גובר במקרה זה.

ב. זבנה לנפשיה

"רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב, אמר: זבנה ניהלי להאי ארעא. אזל, זבנה לנפשיה. והתניא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! באגא דאלימי הוה ליה, לרב נהגי ביה כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד. איבעי ליה לאודועי! סבר, אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה".

הדמיון בין שני המקרים בולט, הן בתוכן, הן בצורה הלשונית בה הסיפור מסופר, והן בדיון הקצר שמתפתח לאחר כל סיפור. למעשה, שני הסיפורים מסופרים כמעט מילה במילה:

בשני הסיפורים אדם אחד הולך לעשות טובה למשנהו, אך לבסוף עושה את אותו הדבר עבור עצמו; בשני המקרים הגמרא שואלת את השאלה "והתניא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות!"; ובשני המקרים הגמרא עונה תשובה דומה: כיוון שלא היה אפשרי לעשות את מה שבאו בשבילו, וכיוון שאם היו משתהים הם היו עלולים להפסיד, אז זה בסדר שלקחו את האשה או השדה, לעצמם. לאור הדמיון הרב, יש לשאול האם הסיפור הזה מוסיף לנו עוד משהו, מעבר לסיפור הקודם, או שהוא מובא לחיזוק את המסר על ידי סיפור נוסף על עוד אמורא שנהג בדיוק באותה צורה.

נראה, שלמרות הדמיון בין הסיפורים, יש גם כמה הבדלים ביניהם:

כבר בשלב הפתיחה, ניתן לראות הבדל בין הסיפורים – הסיפור הראשון מתחיל בכך שרבין חסידא הלך לקדש את בנו, בעוד הסיפור השני אינו מתחיל בכך שרב הולך לקנות שדה לרבה בר בר חנה, אלא בשלב אחד קודם, כאשר רבה בר בר חנה נותן לרב מעות וממנה אותו להיות שלוחו.

הבדל שני מופיע בדיון – בעוד שבסיפור הראשון מתרצים את רבין חסידא בכך שלא נתנו לו, לגבי רב רק אומרים שהבריונים שגרו שם לא נוהגים כבוד ברבה בר בר חנה, וכמו שגם נראה מרש"י[5]: "בקעה של בעלי זרוע היתה, ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם". לא ברור כלל אם רב ניסה לקנות בשביל רבה בר בר חנה, או שהוא התייאש מראש.

דומני שהסיפור השני ממשיך את הקו שהתחיל הסיפור הראשון, ומוסיף עליו נדבך נוסף:

בדרך-כלל, כאשר האב הולך לעשות משהו לטובת בנו, הוא לא בדיוק 'שליח'. היטיבו לבטא זאת התוס' –

"לקדושי איתתא לבריה - ומיירי דארצויי ארצי קמיה ושתיק, דלשוייה שליח אמר לעיל (דף מה:) דלא חציף איניש דמשוי אביו שליח; אבל הכא דארצויי ארצי ושתיק, איכא למימר דסמיך עליו".

כמו שהגמרא ציינה קודם, יש מקום לחשוב שלשליח יש יותר מחוייבות מאשר לסתם אדם שנתבקש לעשות טובה.

כאשר, לעומת זאת, רבה בר חנה נותן כסף לרב ואומר לו מה לעשות בכסף, זה חידוש גדול יותר שמותר לרב לקנות את הקרקע לעצמו, שהרי הוא הגיע לשם בשליחותו של רבה בר בר חנה! יתירה מזו, רב אפילו לא מנסה לקנות בשביל רבה בר בר חנה, הוא מבין שלא יתנו לו, ומוותר מראש.

זאת ועוד: הסיבה לכך שלדעתו לא יתנו לו, היא שלהערכתו ברבה בר בר חנה לא ינהגו כבוד. היה אולי ניתן לצפות שבתור מחאה על כך, הוא גם לא יקנה, ואם לא בתור מחאה – לפחות שלא ירוויח מבזיונו של רבה בר בר חנה, שהוא הוא מי ששלח אותו לקנות שם קרקע!

למרות כל הסבות הנ"ל רב מחליט לקנות את השדה בלי להודיע, כדי שלא יפסיד את השדה. מכאן שהמקרה פה עוד יותר חריף וקיצוני מזה שלפניו.

כמו שכתבתי, הסיפור השני ממשיך את מגמתו של הראשון, והיא: לצמצם את העקרון המוסרי שהגמרא פתחה בו, שאל לשליח לנצל את ההזדמנות לטובת עצמו.

ג. ארעא דרבנן

"רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנה. אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל.

כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע.

ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? אמר ליה: לא הוה ידענא.

השתא נמי ניתבה ניהליה מר! אמר ליה: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי- במתנה נישקליה".

הסיפור השלישי שונה לחלוטין מקודמיו, הן סגנונית והן תוכנית. ובכל זאת – מבנה הסיפורים דומה: אדם קונה משהו שמישהו אחר התכוון לקנות; הגמרא מקשה– הרי זה לא בסדר; ניתנת תשובה; ולסיום קושיה על התשובה ותשובה נוספת. מהשוואת הסיפורים[6] רואים שהסיפור בא לשבור את הרושם העולה מתוך שני הסיפורים הקודמים, ולהכריז – על האדם להתחשב באחר, גם אם זה בא על חשבונו!

יתכן וסוגיה זו ערוכה במבנה הקרוי 'שניים ושלושה', כלומר: פעמיים כותבים דברים דומים, שנראים שהולכים לכיוון מסוים, אך בפעם השלישית מביאים דבר הפוך לחלוטין, כדי להדגיש את המסר המובא בסוף.

הגמרא היתה יכולה להסתפק בזה, ולהשאיר אותנו עם אותו המסר – לא ראוי להרוס לאחר את תכניותיו הכלכליות, אף כשיש בכך מחיר – אך היא מוסיפה עוד 'אחרית דבר' לסיפור:

"רב גידל לא נחית לה, דכתיב (משלי טו כ"ז): 'ושונא מתנות יחיה', רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל...".

הן רב גידל והן רב לא יורדים לשדה. רב גידל מנמק זאת בגלל הפסוק "שונא מתנות יחיה". מה הבעיה בלקבל מתנה?

הפסוק המלא הוא: "עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות יחיה" – וכנראה ש'שונא מתנות' הוא ההפך מ'בוצע בצע', כלומר, מהגוזל[7].

רבי אבא ורב גידל מרחיבים למעשה את ההבנה הרגילה של מושג ה'גזל', ומחילים אותו גם על מקרים שלכאורה אין בהם טענה, לפחות מבחינה משפטית. המסר העולה משניהם גם יחד הוא: אל תיגע במה שאינו שלך, זה הורס את המוסריות שלך, וזה פוגע באחרים.

אף אחד לא יורד לשדה, היא נשארת שוממה ומשמשת כאנדרטה, וכל הרואה אותה ושומע את הסיפור, נדהם מהמוסריות של חכמים, ואומר בהתפעלות: 'זוהי הקרקע של רבנן':

"לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן[8]".