יונדב בן שמעה* / יקיר לוינשטרן

פתיחה

נכתב רבות - בתנ"ך, בחז"ל ובמאמרים בני זמננו על היחסים הבעיתיים בתוך משפחת דוד המלך. השמות אמנון, תמר, אבשלום, אדוניהו ושלמה מעוררים אסוציאציות של סיפורים רבים בספר שמואל (וקצת ממלכים א) בהם משתקפת תמונה של משפחה, איך לומר, קצת דיספונקציונלית.

במאמר זה אני רוצה לדון במעגל חיצוני יותר - אחיינו הפחות מוכר של דוד. [1]

הצגת יונדב

את יונדב, בנו של שמעה אחי דוד, אנו פוגשים פעמיים, בתחילת מעשה אמנון ותמר, ובסופו[2]. בתחילת הסיפור הוא מוצג כ'רֵעַ אמנון' וכ'איש חכם מאוד', הנותן לבן דודו עצה כיצד להתייחד עם תמר (שמואל ב יג ג-ה); ובסוף – כמי שמרגיע את דוד ומנחמו בכך שרק אמנון נהרג על-ידי אבשלום, ולא כל בני המלך (שם לב-לה). מהפך זה בנאמנותו של יונדב כלפי אמנון (ולחילופין – כלפי דוד) פותח פתח למחלוקת בין פרשני המקרא לגבי דמותו.

א. הדורשים לגנאי:

הגמרא (סנהדרין כא.) דורשת על יונדב: 'איש חכם' - לרשעה. כמו כן, רוב פרשני המקרא (רש"י, רד"ק, רלב"ג והמצודות) הולכים בקו זה, ומרבים לפרש בגנותו של יונדב. ה'כלי יקר', אליבא דפירוש זה, רואה לדייק 'איש חכם' - לא בתורה, אלא בענייני אישות. לשיטה זו, יונדב השיא לאמנון עצה מתוך ידיעה מוחלטת (או לכל הפחות, חשד ניכר) שאמנון יאנוס את תמר, ושיתף עמו פעולה. אמנון, שהיה קצת פחות פיקח מבן דודו, לא הצליח לחשוב על אפשרות למלא את תאוותו, ויונדב ה'חכם' גלגל לידו שעת כושר.

אם מסבירים שיונדב הוא רשע, העוזר לבן דודו לאנוס את בת דודתו, ממילא יש לדרוש גם את הופעתו בסוף הסיפור לגנאי[3]. לאחר שאבשלום שמע על האונס האכזרי, יונדב הבין שאמנון הסתבך עם חזק ממנו, ועדיף לו שיתרחק מחברו – פן ירע אבשלום גם לו, במדה ויגלה את מעורבותו בסיפור. מתוך אינטרסים אישיים, יונדב לא מגלה לאמנון מה מעולל לו אבשלום, אע"פ שידע מה כוונותיו (שם לב). נאמנותו וחברותו של יונדב לאמנון נעלמים כהרף עין, והוא עובר לצדם של אבשלום (משתף פעולה פאסיבי עם רצח אמנון) ודוד. אם נרצה, נמצא גם ביונדב את מידת הגאווה (שם לה) ואדישות וקרירות מוחלטת לרצח אמנון.

ב. המלמדים זכות:

המלבי"ם וה'כלי יקר' סבורים שלא עלה בדעתו של יונדב שאמנון יאנוס את אחותו[4]. לדברי המלבי"ם, בקשתו המוזרה של אמנון (בעצת יונדב) נועדה לרמוז לדוד שהוא מאוהב בתמר ומעוניין להנשא לה[5], ולאפשר לאמנון לדבר על לבה של תמר ולהביע את אהבתו, בתקווה שתסכים להנשא לו.

ה'כלי יקר' מסביר שיונדב סבר שתאוותו של אמנון לתמר תשכך בכך שתקרב אליו ותספר עמו - כדברי הגמרא (סנהדרין עה.) הסבורה שאדם החושק באשה יכול להתרפא ע"י קרבה, ללא ביאה. לפי הסברו זה, ניתן לטעון לשיטת 'תמר בת יפת תואר היתה' (שם כא.) - יתכן שהדבר מותר ע"פ דין, שהרי הכרעת הגמרא שם לאסור הוא מדין 'שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות', ויפת תואר אינה ממש 'בת ישראל'. ממילא מובן מדוע יונדב לא הציע שאמנון יבקש מדוד לישא את תמר - הוא הבין בחכמתו שזה לא יועיל, שהרי 'מים גנובים ימתקו' (כדברי הגמרא שם). ה'כלי יקר' דן באריכות במשמעות שמו של יונדב, ומדייק מכך שדוקא בפסוק ה, שם משיא יונדב את עצתו, שמו נכתב בתוספת אות - יהונדב. הנביא בא להודיענו שבדבר עצתו - נתכוון לטוב, ולכן נוסף לו אות זו (בדומה לאברהם, שרה וכדומה).

לפי המלמדים זכות על יונדב, ניתן להסביר את פעולתו בהמשך בצורה חיובית יותר. לאחר שגילה מה עשה אמנון לתמר, נגעל קשות מרעו לשעבר, וניתק את הקשר עמו. על אף שידע שאבשלום מתכנן את נקמתו, יונדב לא מזהיר את אמנון, שהרי מגיע לו למות על הנבלה שעשה. אם לדוד חסר כח נפשי או הצדקה מוסרית (לאור חטאו בבת שבע[6]) להעניש את אמנון, אבשלום יעשה זאת, ויונדב לא יתערב. בשיתוף פעולה פאסיבי עם הנוקם והמעניש, יונדב 'מכפר' על שיתוף הפעולה שלו בפשע; לא מתוך אינטרס אישי, אלא כמהלך מוסרי ומתבקש.

לאור זאת, נסביר את דברי הגמרא 'חכם – לרשעה', במשמעות אחרת: איש חכם שחכמתו נוצלה, נגד רצונו, לרשעה. ואולי (חצי על דרך המליצה) יונדב הוא חכם, אך לא נבון - אינו מבין דבר מתוך דבר ואינו רואה את הנולד. [7]

בן שמעה אחי דוד

בשתי הפעמים שמוזכר יונדב (על אף היותן באותו פרק) הוא מתואר כ'בן שמעה אחי דוד'. נראה שהנביא בא להדגיש את חלקו בסיפור, מתוקף היותו לא רק רֵעַ לאמנון, אלא גם ממשפחת דוד. כמעט מפורש שיונדב הוא היחיד ממשפחת דוד, כולל דוד בעצמו, שידע מה מעולל אבשלום לאמנון. מסתבר שרק אמנון (ונעריו?), תמר, אבשלום, יונדב ודוד ידעו מהאונס, שהרי אבשלום השתיק את תמר מזעקותיה ביציאתה מבית אמנון[8], ואמר לה לא לספר לאיש את אשר קרה. אבשלום נמנע בינתיים מלדבר עם אמנון 'מטוב ועד רע', במשך שנתיים. רק יונדב, מתוקף חכמתו, מעורבותו וקרבתו למשפחה, מבין את שעומד להתרחש. האם דוד חשד? לאור השיחה בין אבשלום לדוד (פסוקים כד-כו), קשה לי לקבל שדוד לא ידע מה מתכנן אבשלום. הפרשנים הביאו הסברים שונים לעיוורונו של דוד (יעוין במצודות ובאחרים), ועדיין זה נראה קשה. ניתן להציע, שדוד חשד שאבשלום הולך להרוג את אמנון, ובסתר לבו הודה לו[9]. דוד עצמו לא יכל להעניש את אמנון[10], אך הבין שעל אמנון למות: אם כעונש על מעשהו, אם כחלק מהעונש של דוד על חטאו שלו (ולדעת רוב הפרשנים אכן מות אמנון הוא חלק מכפרתו ועונשו של דוד[11]), ואם כשילוב של השניים. בכל זאת, היה קשה לדוד לשלוח את בנו אל מותו ללא שום סיכוי להינצל, ולכן שלח גם את שאר בניו, שאולי יגנו על אמנון ויסכלו את עצת אבשלום. על-אף שהם לאו דווקא ידעו על קיום המזימה, יש סיכוי מסויים שאבשלום יחשוש להרוג את אמנון כשכל שאר בני המלך נמצאים, ואולי אפילו ינקמו בו.

לפי זה יובן מדוע דוד פחד כל כך כשהגיעה השמועה שהרג אבשלום את כל בניו – דוד חשב שאכן בניו עמדו להגנת אמנון, ונפלו כולם בחרב אבשלום. גם בשלב זה יונדב מוכיח את היותו 'איש חכם' – הוא ידע שאבשלום אורב לאמנון, אך ידע גם שלא יהרוג את כל בני המלך כדי להשיג את מבוקשו.