<
קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
מן המערה ולחוץ /  הרב ברוך גיגי
מן הכולל העליון  ועד לבית המשפט העליון / יוסף קלמנוביץ'
"ביד חזקה – שתים,  ובזרוע נטויה – שתים..." / זאב אדלמן
בת קול כגורם מכריע  - בהלכה ומעבר לה / שלמה צוקר
זכותה של ארץ ישראל  / קובי גיגי
היתר נישואין /  אריאל גי'אן
סוטה שנפלה לייבום  / הרב שמואל שמעוני
כל השבוע מרגיש כמו  שבת?! / חיים שרגא רוזנר
גאווה או הכשרה? /  יעקב (קובי) פלדמן
בני חורין (העובדים  את ה') או עבדי ה'? / ישי נחליאל
שירה חדשה - לא יופי  לה ולא תואר / אורי יעקב בירן
שאין לו שיעור /  יונתן אוריך
צימוקים - אין  עשן בלי אש
להדפסה


בני חורין (העובדים את ה') או עבדי ה'? / ישי נחליאל

עיון במאמר 'הר כגיגית' של הרב קוק, ומחשבה על לימוד התורה מבחירה

אין סוף נהרות דיו נשפכו על המדרש הידוע:

"א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח:).

ברצוני להוסיף לנהרות אלה את חלקי הצנוע.

הראי"ה קוק זצ"ל[1], בגישה לא ממש אופיינית, מלמד את המדרש הזה מזווית חינוכית מיוחדת:

"ביום מתן תורתנו, שאנו חוגגים אותו בשמחה של קדושה כל כך עמוקה, צריכים אנו לזכור כי לא ברצון חופשי קבלנו עלינו עולה של תורה, אלא בכפיית הר כגיגית עלה הדבר... ועתה, כאשר הננו צריכים לשוב ימי עלומינו וצעדי התחייה הלאומית נשמעים בהד קולם הפועם, עוד פעם אנו שבים למעמד רציני כזה. עוד הפעם הננו עומדים סוף כל סוף לקבל את התורה מתוך כפיית הר כגיגית..."

לכאורה, משונה הדבר. מדוע דוקא בעת תחיית עם ישראל, בעת שובו לארצו, עלינו לזכור כי קיבלנו את התורה בכפיה? הרי נהוג לחשוב כי הכפיה לגיטימית רק כאשר מושא הכפיה לא יודע מה טוב בשבילו, ועל האחר לכפות את דעתו עליו לטובתו – כמו הורה וילד. לפי אותו קו מחשבה, הבחירה נחשבת נעלה יותר – שהרי היא מבטאת רצון בוגר ונחוש ללכת בדרך מסוימת, ולא מתוך הכרח; ממילא גם העשיה שנובעת מהבחירה נעלה יותר, שהרי היא תהיה מלווה ברצון מעשי חי וכן. ודאי שבחירה חופשית כזו עדיפה על כפיה.

אולם נראה שפני הדברים אחרת. ממקורות רבים נראה שיש להתיחס אחרת אל הכפיה, לפחות מבחינת ההנהגה המעשית – כך ניתן להבין את המימרה "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"[2], או "בטל רצונך מפני רצונו[3]".

מה פירושן של אמירות מסוג זה? הרי הדבר לכאורה סותר את המשוואה שאנו מכירים: כפיה < בחירה! האם היהדות אומרת כי עדיף לעשות דבר בכפיה מאשר מתוך רצון?

התוס' בע"ז (ג. ד"ה "גדול המצווה ועושה") הסבירו את הכלל "גדול המצווה ועושה..." כך: "מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו". כלומר: יש יתרון בעשיה הנובעת ממחויבות על פני זו הנובעת מבחירה – הכפיה יוצרת אצל האדם מחויבות. המסגרת והכפיה של התורה מאפשרים לנו הספק ועשיה רבים יותר.

האם ניתן לומר את אותם הדברים גם במישור הרוחני? האם הרצון הכפוי נעלה יותר מזה הבחירי?

אכן, כך כותב הרב קוק בהמשך המאמר:

"הולך ומפעם בתוך מחננו הקול החלש של האידיאליות והרצון החופשי, אשר אומנם ברק לו ויפעה, אבל רק פרחים יתן לנו ולא פרי. זעזועי רוח וצלצולי מילים, ולא אור החיים וגבורת נשמה... אמנם יודעים אנו, כי סוף כל סוף מדת הגבורה בא תבא, אבל דווקא מתוך הגזירה והחוקה, דווקא מתוך ההכרח הגדול והעצום, מתוך גבורה של מעלה, מתוך קול ה' בכח..."

מדוע אומר זאת הרב קוק? מה היתרון הרוחני של הכפיה על פני הבחירה?

ניתן להציע, כי כל בחירה שהיא, מורה על נקודת מוצא של ריחוק מהדבר שאותו בוחרים, ובעקבות הבחירה מקרבים אותו אלינו. כפיה, לעומת זאת, מורה כי הדבר הנכפה רק נדמה בעינינו כזר, אולם למעשה הוא הדבר שבאמת מתאים לנו, הוא חובתנו האמיתית.

כך גם התורה. נאמנות לתורה הנובעת מבחירה היא בעייתית, הן בפן המעשי והן בפן הרוחני. בפן המעשי – גם אם יש ערך בעצם הבחירה, כשמגיעים לעשיה המחויבות יורדת, וההתמסרות קטנה. בפן הרוחני קימת בעיית הזרות – לימוד תורה מתוך בחירה מבטא זרות מסוימת אל התורה, כביכול הקשר בינינו לבין הקב"ה הוא קשר שניתן לסגת ממנו בכל רגע נתון.

הכפיה, לעומת זאת, תובעת ומחייבת, ומורה שהתורה איננה זרה לנו, והיא היא מקור חיינו. הכפיה דורשת מאיתנו להתמסר, לבטל את עצמנו בפני הקב"ה ולעשות את רצונו. כפיה זו היא המהוה את עוצמתה של האומה הישראלית, ובלשונו של הרב קוק:

"מתוך אמר סלה של 'אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם', נחרתה התורה במעמקי נשמתנו".

כלומר: אם נביט על הכפיה של התורה בסיני במבט מעמיק, נגלה כי לא נפגענו מתהליך זה, אלא להפך: בזכות הכפיה והטביעה העמוקה נקשרה נפשנו בתורה בקשר שאין להפרידו.

את ענין הבחירה והכפיה ניתן, אולי, למצוא כבר בשעת נתינתה. כשאבותנו עמדו בסיני, הם הכריזו "נעשה ונשמע"; וניתן לקחת הכרזה זו גם לכיוון שלנו: 'נעשה' – נתחייב, 'נשמע' – נחשוב, נחליט. ההתחייבות שעם ישראל קיבל על עצמו קדמה לבחירה, ואולי אפילו קדמה לרציונל, וביטאה התאמה רוחנית עליונה, המפעמת בליבנו גם היום.

כמובן, הבחירה החופשית איננה שלילית ביהדות, והיחס בין כפיה לבחירה במציאות מורכב הרבה יותר. ודאי שאין לראות את הרצון החופשי כדבר רע, ודאי שיש בבחירה החופשית דבר גדול, אך יש להעמידה על מקומה: הבחירה היא תוספת, מקור ההתחייבות הוא דוקא הכפיה. הבחירה מספקת נדבך נוסף לבנין הרוחני של כל אחד, אולם אסור לשכוח שהיסודות כפוים הם, שאחרת עלול להתמוטט הבניין כולו.

כיום, כשתרבות הרגש והחשק היא המגדירה את החיוב כלפי דברים, והגישה הרווחת היא, שמה שלא נעים ונוח לאדם לא מחייב בעשיה, נראה שדברים אלה חשובים מתמיד. עלינו לזכור כי הפן הדתי ביסודו הוא כפוי, ואין אנו חופשיים לבחור. החובה נעלה יותר מהרצון ומהבחירה, והיא קוראת לנו להיות מחויבים לאידיאל נעלה וקדוש[4]. אין אנו מכוונים את חיינו על פי צרכינו האגואיסטים בלבד, אלא תמיד מביטים מעלה, שומעים את הקריאה הא-לוקית ונענים לה, מתוך כפיית הר כגיגית ומתוך ציווי עז שנישא מקדם עד ימינו אנו.



[1] במאמר 'הר כגיגית', מאמרי הראיה א, עמ' 166. הקטע נלמד בחבורה עם זאבי לוין נ"י.

[2] ע"ז ג. ועוד.

[3] אבות ב, ד.

[4] אחד מחברי לשיעור הגדיר זאת יפה: היום נפוצה מידי התפיסה שאנו בני חורין העובדים את הקב"ה, במקום להיות עבדיו של הקב"ה.