אמת מה נהדר / בנימין פרנקל

"כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד – מַרְאֵה כֹהֵן"

אמת, מה נהדר מראה הרב ליכטנשטיין, כשהוא אוחז ספרי תורה בידיו, וכולו קורן אור שבעת הימים. והוא נטוע בתוך גינת בייני"שים, כל חד וחד פניו בורקות ושפתותיו שושנים (נוטפות מור עובר, על פי רוב) מזמרות "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי".

אשרי עין ראתה כזאת.

לא מרבים היו בשירה. עשרה שירים היו בליל התקדש שמחת תורה. פשטות המתחדשים בכל יום צצים ועולים גם ודווקא בפעם המאה ואחת של "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ / שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".

עומדים צפופים במבואה. ג' מאות בני אדם נדחקים לשמוע דברי א-להים חיים מפי מורנו הרב אהרן. והוא, מרכין ראשו, ממתין קמעא ומתחיל: "יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתא ותשלים משאלין דלבאי". ידיו פרושות בצידי גופו והוא מרתת. עיניו מלחכות ופיו ממלמל את ההברות אט אט. השיר מתפשט והולך אצל הקהל הקדוש, עד שהמילים מוצאות לעצמן מנוחה. אולם אנו לא מצאנו לנו מנוחה: מה נדבר ומה נצטדק? אם ארזי הלבנון מצאו בעצמם שחסר בהם פתיחות הלב בתורה, מה נענה אחריהם?

וקולו מתחיל להשמע, בוקע לעצמו דרך עד שכולם מרכינים ראשם. קשה לכאורה, מדוע מצינו בברכת החודש לשון "לטובה" והכא לא? ומבאר, שכן לא כל אשר יבקש האדם, ראוי לו שיתקיים, וכן בברכת החודש. אולם לא בכך עוסק יהי רעוא דידן. כל אדם הלמד תורה, מתחיל מנקודה שונה, ואנו פוסעים ומתקדמים. משאלת לבנו היא השלמת חשקנו בתורה כך שיהא פרה ורבה מאליו. מבקש שיפתח לבו בתורה, חפץ בהתערבות של מעלה. הקדוש ברוך הוא מעניק לנו חפצנו, אולם מעין יותרת הכבד משאיר לעבודתנו העצמית, ועל כן שייכת כאן בקשת ההשלמה. בשונה מברכת החודש שם אנו מבקשים שימלא ה'. ודוק.

משמעות חדשה זולגת לתוך המילים הצומחות עם טללי הרב. ההברות יוצאות אחת אחת, ואתה מנסה לתפוס את האותיות טרם יברחו. מושיט ידיך כמבקש. יהא. רעוא. קדמך.

מי שלא ראה את הרב משה מרקד לפני אביו, לא ראה פשט פסוק מימיו, "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד".

כל עצמותיו אומרות שירה ולא ניכרת בו לא חולשה ולא עיפוי. ידיו מושטות לשמים ולארץ חליפות ומפיו נמשך והולך. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. ואביו שב ומחלק בין גורל לחלק, בין דברים שברצון לדברים שבאונס. ושוזר את חוט השני לשיר נוסף, "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף". מקימים קומה נוספת מעל כפיית הר כגיגית.

רבי יעקב מדן חוזר על הדברים בקול לטובת הכלל. הקב"ה לא רוצה את הלימוד מכפייה, אלא את כמיהתנו אליו. והרב, מחוייך, מבקש לתקן, "לא רוצה רק את הלימוד מכפייה". הן מתלמידי הר"מ במז"ל הוא.

שפתיי מרננות "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי". כולל יחד את רבינו שלמה בן יצחק מכאן והרב ברויאר מכאן, האוניברסיטה העברית והמקראות-גדולות, כולם מתאחדים בך ונמוגים מול אותיותיה של תורת השם תמימה משיבת נפש. עולות האותיות בראשי, קוצו של יו"ד, זייני"ן שבשי"ן, הטיה שברי"ש, דל"ת הפוכה שבתחתית אל"ף ודילוגה של למ"ד.

הרב עזרא ביק, מקבל את שרביט ההכרזה מיד הרב ליכטנשטיין ובקול מרתת, בניגון של ימים נוראים הנוקב את אוטם הלב, מכריז: "אשרי איש שלא ישכחך". וקולו נסדק קמעא, כשופרו ביום תרועה, ואז נשבר "ובן אדם אוי, ובן אדם יתאמץ בך".

ביקשו להמשיך, קפץ עליהם רוגזו של הרב גורדין הממונה על השעון, לקצץ בנטיעות הזמן. ויפה עשה, שהזמן יסוד הוא בחיי הליטאי. אלא שצד יש גם להקל. ואלמלא שכינה מסייעתו לרב עמיטל מי יודע מה היו תמימים שבאותו דור מפסידים.

עולה ומבצבצת לה דמותו של מורנו הרב יהודה. רגליו דורכות מתון מתון על רצפת בהט ושש והוא עולה על מדרגת ההיכל לישא דברים. ועתה בנים שירו למלך. ולאחר השירה מניף ידו והנלבבים עומדים בקול דממה דקה. פניו מאירות משמחה וזיו פניו כגלי הים בשעה שהלבנה בטהרתה זורחת עליהם. שופר צרוד וצלול כאחת יוצא מגרונו. הבה נספר במעלת ישראל:

"מעלה ראשונה, אוֹם אֲנִי חוֹמָה / ועוד מעלה, בָּרָה כַּחַמָּה / ואף על פי שגֹּלָה וְסוּרָה / עם כל זה, דָּמְתָה לְתָמָר"

"אבער א מעלה, ווידער א מעלה, הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ / אבער א מעלה, ווידער א מעלה, וְנֶחֱשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה / חאטש חאטש, חאטש זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ / דאך, דאך, דאך, חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ"

לשון הקוידש והאידיש יוצרות ערבול של אלפי שנים, והתפילה נוסקת ביחס הפוך לדמעותיו של הרב עמיטל. והרב עמיטל ממשיך "האדרת והאמונה", ולניגון שנטמע בלבותינו – "שבענו מטובך ושמחנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת". חוזר שוב ושוב, כגלים המתדפקים ומתרפקים על חוף מנוחה.

יתר על הפסוקים דלעיל, בעת קריאת התורה קיבל פסוק נוסף משמעות. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. שמע מינה, כראשי הישיבה, שמע מינה. ומאליה ומעצמה נתעטפה עלי נפשי ועמדתי והתפללתי כעטופי טליתות ובעלי קיטלים. ואף נשמתי שנתנמנמה חזרה מתוך שנתה על כל תפילה ותפילה בניגונים ערבים שלא שמעתה כל אוזן מעולם.

איני מפריז ואיני מגזים.[*]