"דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ"! / הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א*

דבר איום ונורא קרה בתוך ביתנו, בית מדרשנו, אתמול בבוקר. אנחנו כולנו עומדים אבלים והמומים. ההלם הוא הלם רגשי וקיומי. הוא בא לידי ביטוי בתחושות קשות שעוטפות אותנו, בסוגים ומינים שונים של קושי.

הרבה דברים כבר נאמרו במעמדים שונים של הציבור. הרבה מאוד עוד יאמר ויעשה הן מצד הציבור של תלמידי הישיבה, והן מצד הר"מים, המשגיחים ואנשי הצוות. לא יתכן אחרת.

הבוקר העברתי שני שיעורים. לפני השיעור הראשון בא בחור ושאל אותי אם השיעור יתקיים היום כרגיל. השבתי לו שהשיעור אכן יתקיים כרגיל. כך היה גם לגבי השיעור השני. בראשו של אותו בחור לא עלתה האפשרות שיתכן שהכל ימשיך כרגיל. מאידך, גם לא יעלה על דעתנו שהכל ימשיך שלא כרגיל, ללא נופך של "תמיד", ללא דבקות בערך ומשמעות "וקרא בו כל ימי חייו", האמור לאפיין את לימודנו היום, כרגיל ולא כרגיל.

הגמרא במסכת מגילה כותבת:

"כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה – ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן, תלמוד תורה לא כל שכן?! ועבודה חמורה מתלמוד תורה? והכתיב: 'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו)' (יהושע ה', יג). והיכי עביד הכי? והאמר רבי יהושע בן לוי: 'אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא'. שאני התם דאמר ליה: 'כי אני שר צבא ה'' ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. אמר לו: 'אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה'"(ג.)

המלאך בא ליהושע בתביעה וטענה שהם ביטלו תורה, וזאת גם במציאות של מאמץ צבאי!

בהמשך, הגמרא דנה בחשיבות של לימוד תורה אל מול מקרא מגילה, ומחלקת בין לימוד תורה פרטי ללימוד תורה של ציבור. תלמוד תורה לרבים, שאופיו אינו אוסף של עוד אחד ועוד אחד שיושב ולומד, אלא מסגרת ציבורית שנושאת אחריות של למידה – יש לו חשיבות ומשמעות עצומה.

אין בדבקות הזאת, כתמיד של בין הערביים של עולם הלימוד התורני והרוחני, שמץ של היסח הדעת מהצער והיגון והאחריות למשימות הנובעות מהם, חס וחלילה שתהיה בה, השתקפות של אדישות או של חוסר רגישות. אני מקווה כי ברור שניתוק קיומי הוא בלתי אפשרי, מבחינה מוסרית ורגשית גם יחד.

אנחנו נכנסים לבית המדרש, שומעים שיעורים. אופפת אותנו תחושה כבדה ומורכבת. היא נובעת מרגישות אנושית, חברית ומעמיקה. היא קיימת גם אצל כאלה שלא היו בקשר שוטף או קרוב. מצד שני, אנו מרגישים את העוגן האישי של עבודת ה' בלימודינו. אנו חשים גם את הצורך הציבורי על כל רבדיו. כפי שאמרתי בתחילה, גם הבוקר הזה העברתי שני שיעורים.

אני רוצה לעמוד על כמה נקודות, לומר כמה מילים על מידה אחת. לדון בכמה היבטים של מונח אחד. מונח שיש לו משמעויות שונות שברמה זו או אחרת מצטברות, על אף שמבחינה לקסיקו-וגרפית מדובר במשמעויות שאינן קשורות, ובאמצעות מילון או קונקורדנציה אפשר לחדד את ההבדלים ביניהן. המילה היא דרישה; או הפועל 'לדרוש', אם תרצו, על היבטיו השונים.

כמה וכמה היבטים ותחומים מהווייתנו הרוחנית, המוסרית והתורנית כרוכים במילה הזאת. זאת מילה כל כך מרכזית, כל כך רבגונית ורב-כיוונית.

ברמה אחת, ישנה כמובן המשמעות של "תביעה". במקרה הזה, תביעה עקיפה. התביעה הזאת היא מצדו של הקב"ה כלפינו. מצד החברה כלפינו. מצד הציבורים השונים כלפינו. זו תוכנית העבודה של הקב"ה כלפינו.

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לוֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח)

בפסוק זה מתגלם מה שנדרש מאיתנו מהקב"ה, מהו היחס שהקב"ה דורש מאיתנו כלפיו – יחס המשקף את אישיותנו ואת יחסנו כלפי הקב"ה.

מאידך, המסכת המוסרית כרוכה גם בחברות, בערבות הדדית; הן בתפקידים פורמלים והן במציאות הפרסונלית היומיומית.

"עשות משפט" – אפשר לעשות משפט בבית משפט, ואפשר לעשות משפט על כל צעד ושעל.

זוהי תוכנית כוללת, אך יש גם דרישות מסוג אחר, תביעות יותר ממוקדות, הנחלקות לשתי רמות: לעיתים המעורות במאורע או אירוע ספציפי, ולעיתים בקביעת נורמות מוסריות והלכתיות שאמורות להדריך אותנו באורחות חיינו, במגזר מסוים, באופן כללי.

שני פסוקים בספר בראשית עוסקים בפירושים האלה. במישור הקונקרטי, כאשר אחי יוסף יורדים למצרים ויוסף דורש מהם למסור לו את הקטן שבאחים, אומרים האחים:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת'; וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר: 'אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ'" (בראשית מ"ב, כא-כב)

כאשר האחים נקלעים לצרה צרורה, הם נזכרים ברעה אשר עשו ליוסף, ויש לשער כי לזכרון הזה שני מרכיבים: עיקר ותוספת. שעת המשבר במלוא עיצומו, "דמו" והמעטפת שליוותה ומן הסתם אף קדמה לה. רש"י, בעקבות חז"ל, דורש שהמילה "וגם" באה לרבות משהו נוסף. נראה שהיא באה לרבות משהו מהעבר, משהו שמתעורר כאשר האחים נמצאים כעת בצרה קשה. המילה "וגם" באה לחבר בין העבר להווה. האחים נזכרים ביוסף שמתחנן אליהם וזועק אליהם כשהוא נמצא על סף הזריקה לבור, על סף כיליון והשמדה. מאז אותן שעות בודדות וקריטיות של הזריקה לבור והמכירה שבאה בעקבותיה עברו חודשים של מתח, של התרוצצות ושל ויכוחים. זמנים קשים של יאוש, אובדן בטחון ושחיקה באמונה. והנה כעת, כאשר האחים נמצאים בצרה – "גם דמו הנה נדרש". יש כאן תביעה אחת – מהאחים, מהחבורה, מהחברה בכללותה.

יש כאמור גם דרישות נורמטיביות יותר כלליות. כאשר נח יצא מן התיבה הוא רואה עולם חָרֵב, עולם שבאותן שעות קריטיות נבנה מחדש. אז מגיעה דרישה של האדם כלפי עצמו, כלפי החברה, כלפי הקב"ה. לא דרישה שמתייחסת לדברים זעירים ומוגבלים, למרות החשיבות הרבה שיש גם להם, אלא דרישה המתייחסת לעניינים היסודיים ביותר. בן אדם אחראי בראש ובראשונה לא רק על העולם שניתן בידו – "לעבדה ולשמרה", אלא על הפקדון הנשגב והמשמעותי ביותר שניתן בידיו: האדם עצמו. אין פקדון יותר קדוש ויותר טהור מאשר נפש האדם שהופקדה בידו. וכאן מגיעה דרישה אוניברסלית, שרבים עמדו עליה:

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט', ה)

יש כאן דרישה כפולה: "מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ... אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם". חוט שזור של דרישה שזור לכל אורך הפסוק. יש דרישה של האדם כלפי הזולת: "מיד כל חיה אדרשנו". ויש גם דרישה מהאדם שיהיה זהיר ורגיש כלפי עצמו ברמה הכוללת: "אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ".

הדרישה הזאת מתקשרת אל הדרישה מהאחים מצד יוסף. כל אחד מהאחים בא בהאשמה כלפי האחרים: "ויאמרו איש אל אחיו: 'אבל אשמים אנחנו'". יש בניסוח הזה, קבוצתי ואישי כאחד, משום צמצום ודילול.

אך האחריות הראשונה בה הפסוק בפרשת נח מתחיל, היא אחריותו של האדם לעצמו: "אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ". בזה הפסוק פותח – חיובו של האדם לקיומו הרוחני והפיסי.

הדרישה הזאת קיימת גם כאשר נפש האדם נקלעת למצוקה. גם כשהוא חש ייאוש, ניכור וניתוק מסביבתו ומעולמו. דרישה זאת היא מיסודי היסודות של עולמנו. אפשר להבין את קושי ההתמודדות ברמה האנושית. להרגיש ברמה של "איש אל אחיו", את צרת נפשו של האדם. אך אין בכך דילול או צמצום באחריות היסודית והשורשית ביותר. דווקא אחרי חורבן העולם, כאשר הדם נשפך כמים נדרשת אחריות – "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ".

ויש מאיתנו עוד סוג של דרישה – דרישה לערכים, לאמת, למשפט:

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לוֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח)

בהקשר הזה מדובר בראש ובראשונה בדרישה מאת הקב"ה, בעולמו של הקב"ה. יש בית מדרש שבו דורשים, ואנחנו יושבים בתוכו, מוקפים הימנו. מסורת הדורות מקיפה אותנו מכל עבר, מכל קיר, מכל ספר. אנו דורשים את האמת, אמיתה של תורה, אמיתה של מורשת ישראל, אותה האמת שאמורה ללוות אותנו ולתת לנו את הכלים לחיות חיים של משמעות, של טעם. הציווי לדרוש הוא גם במובן של לפרש, או לתור ולחפש – "דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה" (ויקרא י', טז) – כפי שדרש משה רבנו, כפי שדרשו אבותינו לאורך כל הדורות. אנו נדרשים להמשיך את השושלת הנפלאה של תורת אמת.

כפי שהיו רגליו של דוד המלך בשעתו מוליכות אותו לבית המדרש, כך גם רגלינו אמורות להוליך אותנו למפגש הנפלא של ליבון האמת, חיזור אחרי האמת, ודרישת האמת במובנים שונים.

הדרישה הזאת יש בה פן נוסף. נאמר לגבי רבקה:

"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כ"ה, כב)

הרמב"ן מסביר שרבקה הלכה "לדרוש" במובן של "להתפלל", לשמוע את דבר הנבואה, את אותה בשורה שיש בה כדי לרומם ולהרנין את חיינו, ולעזור לנו להתגבר על היאוש.

אך לפני זה אומרת רבקה "אם כן למה זה אנכי". רש"י, כדרכו, מסביר שאין פה רעיונות של אובדן וכיו"ב, אלא שרבקה שאלה מדוע היא מתאווה ומתפללת על ההריון אם הוא גורם לה צער כל כך גדול. אך ראשונים אחרים פרשו את הדברים כפשוטם: "ויתרוצצו הבנים וקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי" – רבקה חששה לשלומו של העובר שבבטנה, ולכן שאלה: אם חס וחלילה העובר יפגע והיא לא תלד – איזה טעם יש לחייה?

התשובה שרבקה מקבלת היא כפולה: ראשית, היא תזכה ללדת. "שני גויים בבטנך", והיא תלד את שניהם. אך היא מקבלת גם תשובה נוספת: יש לה לרבקה עולם גדול ועשיר, עולמו של הקב"ה, שבו אפשר לבנות וליצור. לפניה חיים ארוכים ושלמים, מלאי משמעות ויצירה. "למה זה אנוכי" – חס וחלילה שתכנס לדכדוך ויאוש. זו התשובה שקיבלה רבקה, וזו גם התשובה שאנו מקבלים.

"ותלך לדרוש את ה'" – לדרוש במובן להתפלל. גם אנחנו מתפללים אל הקב"ה. האם מותר לנו לבוא אליו בדרישות? במקרה של רבקה מדובר אמנם במאורע חד פעמי ונדיר, אך אנחנו מתפללים אל הקב"ה בכל יום ויום, ונכנסים לבית המדרש ללמוד ולהתפלל. האם מותר לנו לדרוש מהקב"ה? גדולי עולם התחבטו בשאלה זו.

ברם, ישנה עוד דרישה, שאיננה נתונה לספק ולשאלה, והיא הדרישה מאיתנו כלפי צרת הזולת. נאמנים עלינו דברי רב כי דרישה זו כוללת תביעה מאיתנו שנפנה בבקשה לקב"ה שיגאל אותו זולת ממצוקתו:

"כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא" (ברכות יב:)

לא רק כמפספס מצווה, אלא נגוע בחטא. אך אל לנו להסתפק בכך. כלפינו, יושבי בית המדרש, מופנית דרישה נוספת: התבוננות שחלקה לימודית וחלקה כללית. נשאל את עצמנו: האם נלמד כרגיל היום? ונענה: כרגיל ושלא כרגיל!

מצד אחד, נלמד למחרת כאילו שום דבר לא קרה. נתייצב בתפילה באותה רמה של כוונה. תפילתנו ולימודנו אמורים להיות מנוף לזיקתנו ורגישותנו האנושית. מצד שני, מי שרגיש מבין אחרת את המילים "חזרו אחר האמת" ומבין עד כמה החיזור הזה מוביל אותו לבית המדרש. תפילתו רגילה ולא רגילה. שישאל כל אדם את עצמו, כל חבורה את עצמה, ותשאל הישיבה את עצמה. באותו בית מדרש בו אנחנו לומדים ומתפללים, חוזרים ומחפשים את האמת. מתמודדים עם שאלות קיומיות. נוגעים במאזן שבין תקווה לאובדנה. אותו בית מדרש בו אנחנו מחפשים את משענות החיים וטעמם.

ויש עוד דרישה. בספר עמוס אומר הקב"ה לנביא מה להגיד לעם ישראל:

"כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ" (עמוס ה', ד)

שתי מילים מצווה הקב"ה את הנביא להגיד לדור שנדמה שאיבד את זיקתו לחיים: "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ"! חיים אתם מחפשים? דרשוני! תקווה אתם מחפשים? דרשוני! משמעות לחיים? דרשוני!

שם הכל מתחיל ושם, בסופו של דבר, הכל מסתיים. יש פה דרישה לאחריות. דרישה ותביעה של "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לוֹהֶיךָ".

כל אדם מישראל צריך להיות עם שמחה ותקווה. אנחנו מודים לקב"ה ששם חלקנו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות. לא מאלו שמחפשים בחושך ומגששים באפלה. אנחנו, יושבי בית המדרש, אשרינו וטוב חלקנו שיש לנו אפשרות לדרוש ולחיות. זכינו שיש לנו היכולת להגשים את תפיסתו של עמוס ברמה אינטנסיבית.

"דרש ר' אלעזר בן עזריה: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו' (ויקרא ט"ז, ל) – עבירות שבין אדם למקום יוה''כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יוה''כ מכפר עד שירצה את חבירו" (יומא פה:)

עבירות שבין אדם לחברו לא מתכפרות עד שירצה את חברו. ישנה דרישה להגשמת הצרכים של הזולת ושל החברה. זוהי אמיתה של תורה.

נסיים בדרישה אחרונה של רבי עקיבא:

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' (יחזקאל ל"ו, כה') ואומר: 'מקוה ישראל (ה')' (ירמיה י"ז, יג) – מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב''ה מטהר את ישראל" (שם)