| קישורים |
|
| ||
|
תפילה מול השתקפות אדם / משה כהן הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תפילה כותב כי ישנם חמישה דברים המעכבים את התפילה ומוסיף כי ישנם שמונה דברים שיש להיזהר בהם במהלך התפילה: "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן. ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין. ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה" (ה"א) ברצוני לבחון את ההגדרה של תיקון המקום שלגביה קובע הרמב"ם כי יש להזהר בה. בהמשך הפרק הוא קובע: "תקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן שנאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה וגו'... ואסור לישב בצד העומד בתפלה או לעבור לפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות" (ה"ו) דברים אלו של הרמב"ם מבוססים על דברי הגמרא: "תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. על תפלתי שתהא לפני מטתי מאי לפני מטתי? אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב''ל: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל? לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי" (ברכות ה:) הראשונים נחלקו מה מיוחד בקיר שנתייחדה התפילה בסמוך לו והאם ניתן לדמות תכונה זו למצבים אחרים. התוספות (ד"ה "שלא") חילקו בין דבר המיטלטל לדבר הקבוע. דבר הקבוע אינו מטריד את העין והמחשבה כיון שרגילות הוא שמונח באותו המקום ולכן אין מהרהרים בדבר הסיבה לקיומו באותו המקום. האבודרהם (עמ' צא) מחלק בין דבר חשוב לבין דבר שאינו חשוב. הסיבה לחילוק היא כנראה שדבר חשוב הוא יוצא דופן באותו המקום ולכן הוא טורד את הדעת, משא"כ דבר שאינו חשוב שאין שמים אליו לב. הרמב"ם (שו"ת ס' כ) מחלק בין דבר המבלבל את הדעת לדבר שאינו מבלבל את הדעת. בין השאר הוא כולל צורות בקיר או מין בדים מאויירים. אמנם הרמב"ם קובע שאם נזדמן לו להתפלל כנגד דברים מעין אלו הוא מעלים את עיניו מהם, כלומר, עוצם את עיניו ובכך פותר את בעיית היסח הדעת. המרדכי (סי' ח) כתב שבע"ח חוצצים, אך אדם אינו חוצץ. הוא הוכיח זאת מההלכה שקובעת שאין להתפלל אחר רבו ומכוח שאחַר אדם אחֶר שרי. נראה שגם כאן ההסבר נובע מהיסח הדעת. בני אדם הם שכיחים במקומותינו ולכן תפילה בחברתם אינה מסיחה את הדעת ואף מתקבלת ביתר רצון כתפילת הציבור, אך הימצאות בע"ח בסביבתנו הינה דבר חריג ועל כן היא גורמת להסחת הדעת ומהווה בעיה לכוונה בתפילה. אמנם הב"י ציטט בשם ספר הפליאה שצריך להיזהר מלהתפלל אחר שום אדם. אשר לראייתו של המרדכי להתיר, יש לומר שישנה בעיה נוספת להתפלל אחרי רבו שהיא יותר חמורה ואולי אף מעכבת את התפילה. הראשונים על הסוגיה שם (ברכות כז:) הביאו מספר סיבות: רש"י (ד"ה "אחורי") כתב שיש בזה משום יוהרא. ר' יונה (ד"ה "אל") כתב שזה משום שחוששים שמא רבו ירצה לפסוע לאחורנית ולא יוכל מפני שמפסיק בפניו. תוספות (ד"ה "ולא") כתבו שזה אסור מפני שנראה כמשתחוה לרבו. נדמה שהטעם הזה שייך רק ברבו שיש חשש שמפני ההערצה אליו והיראה מפניו השתחויה לעומתו תהווה כעין השתחויה בהקשר של ע"ז, משא"כ בשאר בני אדם. המהר"י אבוהב כתב בשם המאורות שאיסור זה קיים רק בתפילת יחיד, אך בציבור, אם כך הוא סדר ישיבתן אין כאן חשש שמקבל אותו כא-לוה. נראה שדברים אלו הם שהביאו את המשנה ברורה לכתוב: "אסור להתפלל כנגד מראה דמחזי כמשתחווה לבבואה שלו והיינו אף בעינים עצומות דבפתוחות בלאו הכי אסור משום ביטול כוונה" (סי' צ' ס"ק ע"א) אמנם, ישנו דין שאותו הביא הרמב"ם שציטטנו לעיל והוא שיש להתפלל כנגד חלונות, כפי שמביאה הגמרא בברכות (לד:). ניתן היה להוכיח מכאן שאף שישנה השתקפות של הדמות דרך החלונות בכל אופן התירו זאת משום הענין בתפילה כנגד חלונות. אך נדמה שאין מכאן כל ראיה. הראשונים מבארים שהסיבה לתפילה כנגד החלונות קיימת רק בשעות היום. רש"י (ד"ה "חלונות") כתב שעל ידי שרואה את השמים לבו נכנע. ר' יונה (ד"ה "בבית") כותב שעל ידי שהבית מתמלא אור מתיישבת דעתו יותר ויכול לכוין יותר. הרמב"ם שצוין לעיל כתב שהחלונות יהיו פתוחים לכיוון ירושלים. רוב הסיבות שצוינו לעיל מתאימות לשעות היום. בזמן זה ההשתקפות בחלונות היא השתקפות מאוד חלשה ובהירה וממילא לא מהווה בעיה כלל. יתר על כן, לא ברור שהכוונה להתפלל בסמוך לחלונות אלא שיהיו לבית הכנסת חלונות ובאופן כללי יכוון פניו אליהם. כלפי מה הדברים אמורים? מחיצת עזרת הנשים שבבית מדרשנו עשויה זכוכית כהה. בשעות הערב, כאשר האורות נדלקים, משמשות זכוכיות אלו כמין מראה ונמצא שבבואת הנשים שמתפללות כנגדן משתקפת לעומתן בצורה ברורה ונמצא שלפי מה שנתבאר לעיל הדבר מהווה בעיה משני פנים: האחד – דבר זה גורם להיסח הדעת מן התפילה. השני – יש בזה משום הבעיה שנראה כמשתחוה לעצמו. לגבי הבעיה הראשונה העלנו שניתן לפתור אותה באמצעות עצימת העיניים או הסתכלות בסידור, אך לגבי הבעיה השניה אין בזה פיתרון. בספר פסקי תשובות (עמ' תשט"ו) הביא בשם הגר"י קנייבסקי שהיה נזהר ומזהיר אחרים על כך. בדרכי תשובה (יו"ד סי' יא ס"ק ל"ה) כתב שאסור לשחוט לתוך מים שלא יאמרו "לצורה הנראית במים הוא שוחט" ונראה שזה שייך גם לכאן. אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' כא) התיר בדוחק בטענה שגם הצורה משתחוה כנגדו, ונמצא שאין בזה איסור. אפשר היה גם לחלק בין דבר ממשי לבין השתקפות, אך נראה שהפוסקים נטו להחמיר כיוון שיש בזה מעין אביזריי הו דעבודה זרה. לענ"ד כדאי לעורר ולשאול האם לא ראוי שהנשים תתפללנה בריחוק מן המחיצה אם הדבר אפשרי כדי שפניהן לא יראו בזכוכית, או, לחילופין, כדאי היה לצַפּוֹת בטפט 'מט' את הזכוכיות מצד פנים כדי למנוע את ההשתקפות. נסיים בדברי הגמרא במסכת ברכות: "'וחייבין בתפלה': דרחמי נינהו" (כ:) נשים גם הן זקוקות לרחמי שמיים, וידוע שתפילת נשים צדקניות חשובה היא עד מאוד שהלוא בזכותן נגאלו ישראל ממצרים.
לתגובתו של ברוך וינטרוב - "תפילה אל מול הזכוכית בעזרת הנשים שבישיבה" בגיליון 1211 |
||