דברי זכרון

מתן בנימין

בויכוחים הליליים של חדר 95, הייתי מוצא את עצמי פעמים רבות בעמדת ביניים. פרנקל מצד אחד, לא מפסיק לצטט את רש"י עגנון והשאר. אתה, רועי, במיטה מתחתי, יורה בחזרה עם קירקגור, הרב קוק, או כל מי שדיבר בשם האמת. חוש ההומור שאפיין את הויכוחים האלו, גרם לי לעתים לשמוח על חלקי במיטה העליונה, רחוק מממטרי המים והיתושים שעזרו לך לנצח באותם ויכוחים.

באחד הלילות, מיד לאחר סדר ערב, חגרת את הקיטבג, המכנסיים הצבאיות ואקדח פלסטיק, "בשביל הכלבים המפחידים". מוקדם בבוקר, כשחזרת עם אף מוכתם בבוץ ורימון הלם ישן שמצאת, הצלחת להסיר דאגה מטרידה ולמתוח כמה חיוכים. יותר מאוחר הבנו שעלינו להתרגל לדאגה הזו ולהתחיל לסמוך עליך בעינינו העצומות. עם תחילתה של השנה הזו, המעבר מהמגורים איתך חשף בפניי רועי אחר, האיר כמה נקודות. אמנם השיחות המעמיקות עברו מהמיטה בחדר למקומות אחרים, ומישהו אחר פסע מאז על קצות האצבעות כשהפכת את החדר לקראת ערב שבת, אך למדתי להכיר אותך מזווית שונה לגמרי.

אני בטוח שאתה מצפה לאיזושהי מקוריות כשאתה מקשיב לזכרונות האלה. סלח לי, רועי, אם אחזור על הקלישאה, זו שנגעה במי שאתה יותר מכל: המרווח הבלתי קיים בין האמת שיודעים לאמת שעושים, החתירה לאמת אבסולוטית ויחידה, שרק צריך לגלות ולפעול על פיה.

לא רציתי להגיד כמה עזרת לזולת, כמה עניו היית, ואיך צווית לנו את החיים במותך. כן, כן, היית כל אלה, בדרכך שלך. אך מאסתי בדיבורים הקרירים עליך, אודותיך. מה עשית, כמה טיילת, איך אהבת את כולם. לא אדבר עליך כעל נסתר, כי אתה אינך כזה. אתה רק מתמהמה כרגיל, ולא תאחר.

מתי תחזור מהטיול הזה, כשסימני התאבקות מכתימים את כולך? מתי תשוב עם פנים מפויחות ועצמות יבשות שליקטת? זו רק שאלה של זמן, מתי נכנסת שבת.

נחכה עד הרגע האחרון. גם הפעם, רועי, אל תאחר.

מורדי מילר

הלילה צעק אבא ברחוב: 'רוני רוני', ואני שמעתי 'רועי רועי' וצעקתי איתו. אך כשהאבא מצא את בתו הקטנה, אתה עוד לא באת.

רועי, מאז יום שני בבוקר, חיי בטלטלה. כל יום אני מבחין בך, בדמות מרוחקת, וכל לילה אתה פוקד אותי בשנתי. מאז יום שני בבוקר אני מתעורר לכאב נורא ולבכי. לעתים נשמע הוא כתקיעה גדולה, לעתים כשברים או כיבבות התרועה, ולעתים אצור הוא פנימה, ממלא את כולי ומכביד את הליכתי; מונע ממני לדבר או להביט בשמש.

רועי, אתה רועי החבר, ורועי של החדר, רועי של החברותא, ושל השיחות אל תוך הלילה והטיולים. תמיד חוזר לחדר מאובק, רגע לפני שבת, מאיזה טיול שאני לא מעז לשאול לאן, תמיד מביא איתו איזה קרן או שלד של משהו מפעם. רועי של מד"א באמצע הלילה, שקופץ מהמטה, לפעמים שלוש וארבע פעמים, כי מישהו באזור זקוק לעזרה. רועי שלי ושל כולנו.

אני מספיד אותך. מי היה חושב שאני אספיד אותך? האם בשבוע שעבר האמין מישהו שהשבוע לא תשב כאן? האם ידע מי שלחש לך בעייפות 'לילה טוב' שיהיו אלו המילים האחרונות שתשמע?

רועי היה האיש שלא ידע מנוח. אדם שלא מוצא. רועי היה מחפש, ובכל חיפוש לעומק היה חופר ומוציא עוד חול ובוץ ואבנים, לפעמים אבנים גדולות מדי שאולי קשות היו לנשיאה. רועי היה מטייל כי לא ידע לעצור במקום, והיה צריך ללכת מהר להר ומחורבה לחברתה, כי בשום מקום לא ידע שקט ושלווה.

רועי היה מי שלא מרפה, ומי שמקשיב ומבין. רועי היה החבר עם החיוך הגדול והעמוק ושמחת החיים שהיתה פורצת לפתע בלי התראה. רועי היה מי שדואג כל כך לאחרים. "אני רוצה שיהיה לאחרים טוב", אמר לי בפשטות פעם, "שכל אחד יחיה בשמחה". עכשיו, רועי, לא טוב לנו, עכשיו כואב.

להתראות, רועי, להתראות חבר, להתראות אור גדול שחסר פתאום, להתראות עומק נורא, חיוך גדול, שירים של ארץ ישראל. להתראות בגדים מרושלים של אחרי טיול, כובע טמבל כזה וחגורה שמאיפה הבאת בכלל? להתראות מי שנראה כל כך שגרתי מבחוץ, אבל כל כך סוער מבפנים.

וכעת אליכם חבריי בישיבה: מתהלכים בינינו מעגלים שונים החגים סביב רועי. מהם מעגל ראשון ומהם כמעט אחרון. יש מי שיסתובב עם מחנק כבד עוד שבוע ושבועיים, ויש מי שכבר כמעט וחזר לעצמו. כל אחד ותגובתו הוא, והתמודדותו. נהיה רגישים אחד לשני, נדע לצחוק, אך גם להקשיב, ובעיקר לשאול אחד את השני האם צריך משהו, והאם הוא לא שוקע ולא יודע איך יוצאים. כל אחד מאתנו עוטה קליפה חיצונית, שריון עבה. מבחוץ דברים נראים כרגיל, אך לב מר מי ידע, וסערת נפש מי יכיר? זהו זמן לרגישות יתירה, לאהבה גדולה ולהכלה. זהו זמן בו המעגלים כולם מנסים לחזור לנהר החיים הגדול. אמנם מצולקים, אמנם שרוטים, אך בדרך לחזור. אם נתמוך וניתן לתהליכים לקרות בהדרגתיות, הפצע יוכל להגליד ולפתוח דלת אל חיים חדשים.

בנימין פרנקל

רועי,

מה אני יכול לכתוב? אתה בטח רוצה שנדע עליך רק דברים שלא יפריעו לאושר שלנו; בסרט "Into the wild", כל כך אהבת את המשפט:

Happiness only real when shared

יש בך חמלה כל כך מיוחדת לעולם, לבריאה. היית כולך סוד, תעלומה קיומית, מלא עוצמות. כשהיית יוצא לטיולים בימי שישי, וחוזר מאובק מלא אושר –

"רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו" (אבות ג', ז)

רועי – מעולם לא הפסקת ממשנתך כדי לראות את הטבע. עד כמה הייתה קשה עליך הדואליות הזו – הרצון להתחבר אל הטבע בכל רמ"ח אבריך, לצד החשיבה הטהורה והמנותקת. השילוב בין תחושת השליחות, שהתבטאה בין השאר במסירותך למד"א, ובין היכולת לבודד את עצמך מן ההמון ולשקוע בחיפוש האמת שלך.

החיים לא היו "הפסק" בתפיסתך. הם מילאו את ישותך, ועוררו אותך ואותנו לחשוב, לערער את כל הנחות היסוד, ו"יקוב הדין את ההר". מעולם לא הפריע הר לרצונך; כבשת אותו, בין ברגליך בשעת טיול, ובין במחשבתך בשעת שיחה.

לאן נתקדם מכאן, רועי? אתה לא סתם "זכר"; אתה עודך כאן, לידינו, מקשיב. אי אפשר באמת לספר אותך. הדברים הנוקבים יוותרו להם בפנים, וכלפי חוץ נתאושש, נקום, ונחזור לשגרה. רגעי הבדידות בהם חשים את חדלונך, הרגעים בהם נשענים על הקיר באנחה, ופשוט מחפשים אותך. את הרגע בו תצוץ ותצחק ותחשוב ונדבר שעתיים אחרי שיעור של הרב הלל. הרגעים האלה – כל כך קשים בלעדיך.