קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
אנשי רוח ואנשי מעשה / הרב יהודה עמיטל
ודם זבחיך / אריאל נוה
העמדת מלך לדין / אביהוד שורץ
הגיון המשכן והמֵּחְשַׁב האנתרופוצנטרי / אריה יונגר ואדם זימילובר
שו"ת חיילים / הרב שלמה לוי
להדפסה


העמדת מלך לדין / אביהוד שורץ

הצגת הבעיה

שנינו במשנה בריש פרק ב' דסנהדרין:

"המלך לא דן ולא דנין אותו" (סנהדרין יח.)

מפשטות המשנה עולה, שחובת המלך לדון והאפשרות לדון את המלך כרוכות זו בזו. הגמרא מדגישה את אותה הצמדה, וקובעת שלא ייתכן קיומו של אדם המוסמך לדון שאין אפשרות לדון אותו, שהרי למדנו "קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים".

אלא, שאם נעיין בתנ"ך נמצא שהצמדה זו איננה חד משמעית. במקומות רבים שמענו על כך שהמלכים (דוד, שלמה ועוד) עסקו בדין ובמשפט; ומאידך, למיטב ידיעתי באף מקום בתנ"ך אין מסופר על מלך שעמד לדין[1]. הרושם העולה, לכאורה, הוא שהמלך דן, אך אין דנים אותו.

ואמנם, הבבלי והירושלמי התקשו בעניין זה. הירושלמי מצטט את הנאמר בשמואל ב':

"וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (פרק ח' פסוק ט"ו)

בעוד שהבבלי מצטט את הנאמר בירמיהו:

"בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק" (פרק כ"א פסוק י"ב)

שני הפסוקים מלמדים, שדוד וזרעו אחריו עסקו בדין ובמשפט. כיצד, אם כן, קבעה משנתנו שהמלך איננו דן?

הפתרון הבבלי

ביישוב הקושיה, מטיל התלמוד הבבלי הגבלה ניכרת על דין המשנה:

"מלך לא דן כו'. אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנין אותן, דכתיב "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט". .. אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? - משום מעשה שהיה". (סנהדרין יט.)

הגמרא מספרת על שמעון בן שטח שהעמיד את ינאי המלך לדין, ומאימת המלך העומד לדין נפגעו החכמים פגיעה קשה. בעקבות אותו מעשה, תיקנו חכמים שמלכי ישראל, שבדרך כלל אינם מלכים כשרים והגונים, לא יעמדו לדין. כאמור לעיל, הגמרא מניחה בפשטות שאם המלך איננו כשיר לעמוד לדין, הוא אינו רשאי גם לדון, וזהו היסוד לדין המשנה: המלך לא דן, ולא דנין אותו.

אם כן, לדעת רב יוסף ההלכה הבסיסית, שהיא זו שנוהגת בבית דוד, קובעת שהמלך דן ודנין אותו.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ב' הלכה ה'; הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ג' הלכה ז') פסק להלכה את דבריו של רב יוסף, והבחין בין מלכי ישראל ובין מלכי בית דוד. רבים מן האחרונים דנו בדברי הכסף משנה בהלכות מלכים, שהעיר:

"וקשה דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי ורשיעי תליא מילתא?!"

אכן, קושיית הכסף משנה נראית קושיה חזקה: כיצד ניתן להבחין באופן קטגורי בין קבוצות שונות של מלכים, ולעקור בכך את ההלכה הפשוטה הקובעת שהמלך דן ודנין אותו? אם באנו לעקור את אותה ההלכה מחשש לתקלות, הרי שיש לעוקרה באופן גורף, וכאמור, קשה לקבל את ההבחנה הגורפת בין מלכי ישראל ובין מלכי בית דוד.

הכסף משנה עצמו, וכמוהו מפרשים אחרים, מעלים ארוכה לקושיה, אך דומני שקושייתם חזקה יותר מתירוציהם.

הפתרון הירושלמי

הירושלמי נקט דרך שונה לחלוטין בביאור הסוגיה. כפי שראינו, הבבלי מניח שתי הנחות:

הנחה א' - מלך איננו נידון משום שהדבר עלול להוביל לתקלה ולפגיעה בדיינים ובחכמים.

הנחה ב' - אם המלך לא נידון הוא לא יכול לדון אחרים, מחמת הנימוק "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

דומה, שהירושלמי מערער על שתי ההנחות. כאמור לעיל, הירושלמי מצטט פסוק מספר שמואל המוכיח שהמלך דן, ואם כך, יש סתירה בינו ובין משנתנו. הירושלמי מוסיף:

"אמור מעתה היה דן הדין זיכה הזכיי וחייב החייב; היה החייב עני - נותן לו משלו נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה. רבי אומר: היה דן וזיכה הזכיי וחייב החייב; מעלה עליו המקום כילו עשה צדקה עם החייב שהוציא גזילה מידו". (סנהדרין פרק ב' הלכה ג')

הירושלמי מתאר כאן את מידתו המיוחדת של דוד המלך, שהיה מחייב את החייב ומזכה את הזכאי, אך חושש גם להפסדו של החייב, ולכן מפצה אותו מכספו שלו.

אך לגופו של עניין, מפרשי הירושלמי התקשו מאוד: כיצד מעשה זה המסופר על דוד מיישב את הקושיה מהמשנה, הרי סוף סוף רק העמקנו והעצמנו את הטענה שלפיה דוד המלך עסק בדין ובמשפט, ובניגוד לדין המשנה שקבעה שהמלך לא דן?! המפרשים הציעו תשובות שונות, אך המסתברת ביותר היא זו של הפני משה כאן:

"אמור מעתה וכו', ולא משני מידי".

כלומר, הירושלמי אכן נותר בקושיה, הנובעת מן הסתירה בין דין המשנה ובין פסוקים מפורשים בתנ"ך.

בהמשך הדיון, בוחן הירושלמי את צידו השני של המטבע:

"ולא דנין אותו - על שם "מלפניך משפטי יצא".

הדברים מתבארים יותר לאור מדרש תהילים על מזמור יז:

"תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה ה' צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה: מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים... ושנו רבותינו המלך לא דן ולא דנין אותו, אמר ר' יוחנן: אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם אתה מלך ואני מלך, ראוי למלך לדון את המלך, הדא הוא דכתיב מלפניך משפטי יצא".

ובניסוח דומה במדרש רבה:

"לימדונו רבותינו למה אין דנין אותו? א"ר ירמיה שכתוב בדוד המלך "מלפניך משפטי יצא" הוי אין בריה דן את המלך אלא הקב"ה" (דברים רבה, פרשה ה')

המדרש מצטט את דין משנתנו שלפיו המלך לא דן ולא דנין אותו, ואולם ברור שהוא מבאר רק את העובדה שאין דנין את המלך. הסבר הדברים ברור: מעמדו של המלך רם ונישא, ואין בן אנוש שיכול לדון אותו. עם זאת, חשוב מאוד שהמלך יזכור שאמנם בני אנוש אינם דנים אותו, ואולם הוא עומד למשפט מתמיד לפני ריבונו של עולם. ואכן, הירושלמי בהמשך מדגיש:

"רבי יצחק בשם רבי המלך וציבור נידונין לפניו בכל יום שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו"

גם המלך וגם הציבור הם גופים שאינם יכולים לעמוד לדין במונחים אנושיים, ולכן דן אותם הקב"ה בכבודו ובעצמו בכל יום.

כאמור, נמצא שהירושלמי מערער על שתי הנחות היסוד שבבבלי. ראשית, הירושלמי לא מזכיר אפילו ברמז את המעשה בינאי המלך, ואת גזירת החכמים שהמלך לא יעמוד לדין. משתמע, שההלכה שלפיה המלך לא עומד לדין היא הלכה יסודית ועקרונית הנוגעת למעמדו המיוחד של המלך. שנית, הירושלמי מדגיש שפשטות הדברים איננה ככתוב במשנה, ויש להניח שאף שאין דנין את המלך, הרי שהוא עצמו רשאי לעסוק בדין ובמשפט.

אם באנו לומר שאין מחלוקת בין הירושלמי והמשנה, יש למקד את תקנת החכמים בנקודה שונה מזו שבבבלי. כפי שראינו, הבבלי מקבל באופן פשוט ומובן מאליו את העובדה שאם המלך לא נידון, הרי שהוא איננו מוסמך לדון. אליבא דהבבלי, התקנה המחודשת היא שהמלך איננו נידון, ולאחר שנתחדשה תקנה זו, ברור שהוא גם לא יכול לדון בעצמו.

לעומת הבבלי, יקבע הירושלמי שתקנת החכמים המחודשת היא התקנה שלפיה אם המלך איננו נידון, הרי שאין המלך דן. כלומר, במשך דורות רבים קבעה מסורת ישראל שהמלך דן, אך אין דנין אותו. עם זאת, בשלב כלשהו סברו חכמים שמציאות כזו היא מציאות בעייתית. לכן, החליטו החכמים להפקיע מידי המלך את סמכותו לדון, וכך נקבע דין המשנה שהמלך לא דן ואין דנין אותו.

אך חובה להדגיש, שההסבר המוצע בירושלמי דחוק. הירושלמי לא מזכיר באף מקום את ההיגד "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", ונראה שההבנה הפשוטה בירושלמי היא, שאכן אין בעיה בכך שהמלך דן, אף שאין דנין אותו. לאור האמור, יש לדייק יותר: המלך אמנם לא נידון בדיני אדם, אך דנים אותו בכל יום ויום בדין אמת לאמיתו - בדינו של הקב"ה.

סיום

אחת התופעות השכיחות בעולם המודרני היא שנשיאים וראשי מדינות עומדים לדין. עינה הפקוחה של התקשורת ושל מנגנוני הביקורת האחרים מתאמצת לאתר כל חטא או מעידה של אישי הציבור, ובאה איתם חשבון לפרטי הפרטים. גם במדינת ישראל כמעט שאין ראש ממשלה או נשיא בעשרות השנים האחרונות שלא נחקר במשטרה בהקשר זה או אחר.

מן הנאמר כאן למדנו, שייתכן שחכמי בבל וחכמי ארץ ישראל נחלקו ביניהם בשאלת היחס ההלכתי למציאות זו. חכמי בבל סברו, שכך ראוי וכך נאות: העומד ראש המדינה עוסק בדין ובמשפט, אך גם הוא עצמו עשוי לעמוד למשפט בכל עת, אלא אם כן ישנו חשש של ממש שהעמדתו למשפט תעלה לדיינים בחייהם.

לעומתם, טענו חכמי ארץ ישראל כי במטרה להנהיג את המדינה, יש להעניק למלך הדרת כבוד מיוחדת, ואסור להעמידו לדין בשום פנים ואופן. כמובן, בעולם של חול גישה כזו ביחס למלך עלולה להוביל לטוטליטאריות מסוכנת, אך בעולמו של מלך ישראל, עולם שכל כולו תורה וקדושה, אין כל סכנה בכך; המלך לא יעמוד לדין על ידי העם, ואולם ידע תמיד כי:

"מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים...
אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ"



[1] מו"ר הרב מדן ציין למדרש רבה על פרשת ויגש (פרשה צ"ד) בנוגע לדין שדנו הסנהדרין את יהויקים, אך גם הוא הודה שברור שאין מדובר שם על העמדה לדין במובנה הקלאסי, ואכמ"ל.