קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
"לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי" – על יחסנו לשואה / הרב יהודה עמיטל שליט"א
גדר הספירה בספירת העומר / ברוך וינטרוב
כ
תחושות מעורבות / יונתן גרשון
מחאה והבהרה / טובה ליכטנשטיין ימי זיכרון / חנן מוזס
להדפסה


כ"ז בניסן כיום הזכרון לשואה / הרב שלמה ברין

ביום כ"ז בניסן מקיימת המדינה באופן ממלכתי את יום הזכרון לשואה ולגבורה. לשומרי התורה הנאמנים ישנן סיבות טובות להסתייג ואולי אף להמנע מלציין את זכרון השואה ביום זה. ראשית, משום שחודש ניסן, שבמרכזו חג המצות וגאולת ישראל מעבדות לחרות, חודש שבאחד בו הוקם המשכן ושנים עשר יום נערכה חנוכתו בהקרבת קרבנות הנשיאים, חודש ש"אין נופלים על פניהם בכל חודש ניסן... ואין מספידין בו ואין מתענין בו"[1], הוא החודש הפחות מתאים לקבוע בו יום לבכי וקינה על חורבן יהדות אירופה. זאת ועוד, קביעת יום הזכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן נעוצה במרד גטו וורשה שפרץ בערב פסח תש"ג, 19/4/43[2]. קשירת זכרון השואה דווקא עם גבורת לוחמי המרד מאפיינת אמנם את האתוס הציוני בראשית שנות המדינה אך בעייתית למדי. עם כל ההערכה לגבורת המורדים, הרוב הגדול של הקדושים הי"ד לא הפעילו את כח הזרוע בטרם עלו המוקד והנפת נס המרד איננה משקפת אל נכון את אופן השמדתם של יהודי אירופה שנשחטו ברובם כצאן לטבח[3]. גבורת הרוח וקידוש השם לא תפסו בשעתם את מקומם הראוי ועמדתם ודרישתם של מנהיגי היהדות הדתית דאז לקבוע את יום השואה בתאריך אחר נדחתה[4].

יום הקדיש הכללי והתנגדות לקביעת יום לזכרון השואה

הרבנות הראשית לישראל בימי תפארתה, בראשותם של הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל קבעה עוד בתש"ט את יום עשרה בטבת כיום הזכרון לשואה וכיום הקדיש הכללי[5]. כאמור, החלטת המדינה על יום השואה בכ"ז בניסן התעלמה במופגן ובמכוון מהחלטת הרבנות הראשית שקדמה לה[6]. קביעתו של יום נוסף, 'מתחרה' המועצם ממלכתית, ציבורית ותקשורתית החלישה ומזערה את תוקפו של יום הקדיש הכללי והדירה אותו, למעשה, מתודעת הצבור הרחב. אם נבחן את המציאות ללא כחל ושרק, נגיע למסקנה כי רק בחוגים קהילתיים מסוימים של הציונות הדתית תופס יום הקדיש הכללי מקום כלשהו. ביהדות החילונית, ביהדות המסורתית על גווניה ואף ביהדות החרדית, אין כמעט ביטוי לזכרון השואה בעשרה בטבת.

רוב מכריע של גדולי התורה וחכמי הדור התנגדו נחרצות לקביעת יום זכרון ותענית לשואה ותקצר מסגרת זו מלדון בשורשים העמוקים של התנגדות זו[7]. היה מי שהציע לחזון איש לקבוע ימי תענית ואבלות על חורבן יהדות אירופה ועל כך השיב החזון איש:

"ההצעה להיכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים, היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה"[8]

גם הר"מ פיינשטיין בעל 'איגרות משה' התנגד לקביעת יום לזכרון השואה מטעם אחר:

"דאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי, שלכן צריך להזכירם בקינות דאומרים בתשעה באב על חורבן המקדש. ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה."[9]

האדמו"ר מסלונים בעל 'נתיבות שלום' התאונן:

"הנה מה מאוד ידאב הלב כי גם אחרי החורבן הגדול לא התקינו להם זכר לימים הבאים במספד ונהי, כדרך שהתקינו גדולי ישראל אחרי גזרות ת"ח ת"ט... במה נשתנו, אפוא, גזרות השואה מכל גזרה, והלא בלי ספק היה ראוי לתקן גם אחריהן יום תענית וקינות?"[10]

תשובתו של האדמו"ר מסלונים מקורית. לדבריו, אין הרגשות האנושיים יכולים לבטא את מלוא ההיקף ואת עומק הכאב ולכן עדיף להתעטף בשתיקה כביטוי הולם יותר ומדויק יותר למתחולל בלבו של אדם לנוכח גודל החורבן בבחינת: "וידום אהרן".

גם גדולי תורה אחרים כמו הרב מבריסק והאדמו"ר מקלויזנבורג, שנשיהם וילדיהם נספו בשואה[11] הביעו התנגדות ברורה לציין זכרון לשואה בדפוסי תענית, תפילות ואפילו קינות. גם האדמו"ר האחרון מחב"ד והרי"ד סולובייצ'יק התנגדו לכך[12]. בשל התנגדותם של גדולי הדור וחכמיו תהא אשר תהא סיבתם, נמנע רובו הגדול של הצבור ה'חרדי' לגווניו, מלנהוג בעשרה בטבת או ביום אחר מנהגי זכרון לשואה. גם קינות על השואה שחיברו אדמורי"ם, רבנים וגדולי תורה אינן נאמרות בבתי הכנסת של הצבור החרדי בתשעה באב[13].

נראה לי כי טיעוניו התקיפים של החזון איש כמו גם עמדתם העקרונית של בעל 'איגרות משה' ושל גדולי תורה נוספים, השפיעו במידה רבה על הרב הרצוג והרב עוזיאל, והן ניכרות בעליל בהחלטה המינורית על תקנת יום הזכרון לשואה. בראש ובראשונה, מושתתת תקנת הרבנות הראשית על צום העשירי שכבר קבוע ועומד מתקנת נביאים על אירועי חורבן הבית הראשון. זאת ועוד, מעבר לאמירת קדיש, לימוד משניות, תפילות אזכרה והדלקת נר נשמה אין בהחלטת הרבנות הראשית תוספת או שינוי שיכולים להעיד על שינוי משמעותי באופיו של יום תענית עשרה בטבת המקובל מדורי דורות. הלכה למעשה, משקפת החלטת הרבנות הראשית קרבה רבה לעמדתם המסתייגת והמכריעה של חכמי הדור שהתנגדו בתוקף לתקון יום אבל מיוחד לזכר קדושי השואה[14]. יש הטוענים כי החלטת הרבנות הראשית בדבר קביעת יום זכרון לשואה ביום תענית הקיים מדורי דורות והקשור לחורבן הבית, נבעה מתוך תפיסה עקרונית הרואה את השואה כחלק מרצף ההיסטוריה היהודית.[15] אולם, דומני כי גם אם נכונה טענה זו, יותר ממה שיש בהחלטת הרבנות הראשית הוא מה שאין בה. מעניין הדבר כי עוד בחודשי המלחמה האחרונים, בחורף תש"ה, מצדד הריא"ה הרצוג באפשרות לקבוע יום תענית לדורות לזכרון השואה. הוא מסתייע מ"מעשה רב, כ' בסיון, שגזרו וועד ארבע ארצות להתענות בו... בהסכמת רבנו הש"ך". לאחר שהוא מצטט את דברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות תעניות על יום תענית כיום שנועד לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה כותב הרב הרצוג:

"וכלום בא חורבן כזה על ישראל מיום שנחרב בית המקדש, מהרה יבנה, וצריך להתעורר בתשובה על החורבן הנורא והאיום שבא עלינו בעוונותינו..."

את תשובתו מסיים הרב הרצוג בשורות הבאות:

"ואולם העירני אחד נגדי וזהו: עדיין לא נגמרה המלחמה ומי יודע, אפשר שמה שעבר עלינו הוא חבלי משיח, ועל כן יש לנו לדחות את ההחלטה עד לאחרי המלחמה"

נימוק זה יש בו בנותן טעם וראוי לתשומת לב[16]. כאן מתעוררת תמיהה מה נשתנה בין דברים אלה שנכתבו עוד בטרם נודעו כל נוראות מימדי השואה בחורף תש"ה, לבין החלטת הרבנות הראשית בתש"ט שלא לקבוע יום תענית מיוחד לזכרון השואה? אפשר להסביר הסברים שונים אך נדמה לי כי הד קולו הנחרץ והתקיף של החזון איש ודעימיה הוא שמנע מהרב הרצוג והרב עוזיאל להחליט ולתקן תקנה חדשה.

שני ימי שואה?

במרוצת השנים, בעזרת הטקסים הממלכתיים ובהשפעתם של כלי התקשורת, הולך יום השואה הממלכתי בכ"ז בניסן ותופס מקום מרכזי בהנחלת השואה בעולם היהודי בארץ ובעולם. הוואקום שהותירה היהדות הדתית הממוסדת בדפוסי זכרון ברורים וממשיים ביחס ליום זכרון לשואה, מתמלא ע"י יום השואה הממלכתי 'החילוני' שהופך להיות בעל משמעות רבה בקרב חוגים דתיים הולכים ומתרחבים. למרות ההסתייגויות המוצדקות מציון יום השואה בכ"ז בניסן שתוארו לעיל, דומני שאין כמעט בית ספר ממ"ד או קהילה ציונית דתית שלא משתתפת באופן פעיל בזכרון השואה ביום זה. כשם שהבינה הרבנות הראשית דאז, אפשר וצריך להבין את הצבור הדתי שרוצה להיות חלק ממיליוני יהודים בארץ ובעולם המציינים בתחושה עמוקה של שותפות גורל את השואה הנוראה ביום זה. באינטואיציה אחראית מבין חלק גדול והולך בצבור הדתי שלא ניתן להפוך את יום כ"ז בניסן לסלע מחלוקת והתבדלות בין דתיים וחילוניים. מצאנו בדברי חז"ל שחכמים השלימו, בדיעבד, עם מנהג שפשט בעם אף שרוחם לא הייתה נוחה הימנו "ולא מיחו בידם חכמים"[17]. שמא אף כאן, כשנוהגים העם לציין את זכרון השואה בכ"ז ניסן לא יימחו חכמים בידם.

כך התגלגלו הדברים. כתוצאה מהזדהות עם אירועי יום הזכרון הממלכתי לשואה מחד ועם המחוייבות להחלטת הרבנות הראשית ליום הקדיש הכללי בעשרה בטבת מאידך, מתקיימים בידינו למעשה שני ימי זכרון לשואה. בשורות הבאות אבקש לבטא מבוכה אישית לנוכח כפילות זו. עצם כפילות יום הזיכרון לשואה מעוררת תחושה מלאכותית, כאילו יש זכרון אזרחי ממלכתי ויש זכרון דתי שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. ואילו יום הקדיש הכללי היה נחלת הרבים החרשתי, אולם תחושת המבוכה גוברת כשאני רואה שיום הקדיש הכללי בעשרה בטבת הוא נחלתם של יחידים, רבבה או שתים לכל היותר. החרדים אינם מקבלים אותו, הציבור הכללי החילוני אינו מקבל אותו והמסורתיים ברובם מתעלמים ממנו. אני מוכן להסתכן בהערכה כי אפילו חלקים רחבים בצבור הדתי לאומי אינם נוהגים בעשרה בטבת מנהגי זכרון כלשהם. מלבד ניצולי שואה אומרי קדיש שהולכים ומתמעטים, רק בתי ספר לסוגיהם ובתי כנסת קהילתיים מובהקים מקיימים פחות או יותר את הוראות הרבנות הראשית לתוקפו של יום. בכך, מתעצב למעשה יום שואה מיגזרי ואירועי עשרה בטבת לזכרון השואה שהמוני בית ישראל נעדרים מהם הפכו למעין מדורת שבט. בהיזכרות סקטוריאלית כשלעצמה אין כל פגם, אולם במה שנוגע לזכרון השואה יש בה משהו צורם עד מאוד. אין לך דבר שמבטא את אחדות הגורל היהודי ההיסטורי כמו השואה, ואין לך דבר שמבטא אנטיתזה לשואה כמו הנצחתה הסקטוריאלית בידי חוג מסויים, ביום מסויים שלא מקובל בציבור הרחב.

"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו"



[1] טושו"ע או"ח תכט על פי מסכת סופרים בפרק בתרא.

[2] אע"פ שהמרד פרץ בי"ד בניסן, נקבע יום כ"ז בניסן כדי להרחיק את יום הזכרון והאבל הלאומי מחג הפסח, וכדי לסמוך את יום השואה והגבורה ליום העצמאות שחל כשבוע לאחר מכן בתחילת חודש אייר.

[3] בעניין זה, כמו בנושאים נוספים הקשורים עם השואה, חלו תמורות מפליגות מאז ועד הנה. מעניין שבראשית שנות החמישים, בעת הדיונים הראשונים על עיצוב זכרון השואה בכנסת, הדיון נסב על קביעת מועד ל"חללי השואה ומורדי הגיטאות". בשנת 1959 חוקק חוק יום כ"ז בניסן כ"יום הזכרון לשואה ולגבורה". הכותרת 'מורדי הגיטאות' הוחלפה במלה כללית יותר 'גבורה'. למעשה, כבר שנים רבות הדגש המרכזי ביום זה הוא על השואה ונוראותיה והוא נקרא בפי העם 'יום השואה".

[4] ראה על כך בהרחבה ובהעמקה: רוני שטאובר, 'הלקח לדור, שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים' במיוחד בפרק השני.

[5] ראה הרב י. שביב 'קביעת צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי' בתוך: א. ורהפטיג (עורך) 'הרבנות הראשית לישראל שבעים שנה לייסודה' כרך ב' עמ' 449-451 וכן הרב ישעיה א. שטיינברגר 'עשרה בטבת יום השואה שהפך ליום הקדיש הכללי', שנה בשנה, תשנ"א עמ' 385-378.

[6] כאמור, ההחלטה הראשונה ההצהרתית בכנסת התקבלה ב1951 כשנתיים לאחר החלטת הרה"ר. במובן מסוים הרה"ר דאז קבלה בדיעבד את ההחלטה הממלכתית. הרב שטיינברגר במאמרו הנ"ל מראה כי הרב הרצוג קבל בדיעבד ובשתיקה את ההחלטה הממלכתית וכי בתשי"א הרה"ר עצמה נסוגה בה מהחלטה המקורית וקבעה את עשרה בטבת רק כיום הקדיש הכללי ולא כיום הזכרון לשואה.

[7] על כך כתבתי בעבר 'בעלון בוגרים' תשסב גיליון טז וכן בגליון 'שבת' במקור ראשון. דברים מרתקים ומקיפים על תופעת זכרון השואה בחברה הדתית והחרדית כתב אריה אדרעי במאמר: "כיצד זוכרים? זכרון השואה בחברה הדתית והחרדית" בתוך: א. שגיא וי.צ. שטרן (עורכים) תרבות דמוקרטית כרך 11 תשס"ח עמ' 7-50 ובמיוחד בפרק א' 'היעדרו של יום זכרון בחברה החרדית' עמ' 8-21 חלק מהידיעות וממראה המקומות שאני מציין כאן מתבסס על מאמרו.

[8] אגרות חזו"א א צז. ראה שם את נימוקיו ואת חריפות התנגדותו.

[9] אגרות משה יו"ד ח"ד סי' נז יא. נימוקו של בעל 'אגרות משה' שונה לחלוטין מטיעונו של החזו"א. הוא מתבסס על כך שיש לראות את השואה כתוצאה עקרונית מחורבן הבית, ואין להוסיף יום נוסף על פני יום צום תשעה באב.

[10] רבי שלום נח ברזובסקי, קונטרס 'ההרוגה עליך' אסופת מאמרים על ההשמדה והחורבן בשנות השואה בהוצאת ישיבת בית אברהם סלונים עמ' טו. בהנחה שדברים אלו נאמרו אחרי תש"ט, הרי שהאדמו"ר איננו 'סופר' את תקנת הרבנות הראשית ומתעלם ממנה לחלוטין וכך, כמובן, את יום השואה של המדינה בכ"ז בניסן.

[11] הגרי"ז סולובייצ'יק שכל את אשתו וארבעה מילדיו, האדמו"ר מקלויזנבורג שכל את אשתו ואחד עשר ילדיו.

[12] ראה למשל "נפש הרב" עמ' קצז וכך גם שמעתי מכמה מתלמידיו. ראה עוד במאמרו של אדרעי ה"ש 31.

[13] ראה אדרעי, כיצד זוכרים עמ' 13-15.

[14] הרב ישעיה א. שטיינברגר מציע זיקה רעיונית בין שואת יהודי אירופה לבין יום המצור שהטיל מלך בבל על ירושלים בעשרה בטבת. בכך הוא מצדיק ומסביר את החלטת הרבנות הראשית. אולם ספק רב אם אמנם זיקה זו עמדה בבסיס ההחלטה. ראה "עשרה בטבת כיום השואה" שנה בשנה, תשנ"ב עמ' 320-311.

[15] ראה למשל אדרעי עמ' 9 וכן, הלקח לדור עמ' 55 ראה גם הרב שטיינברג הנ"ל בהערה הקודמת ועוד.

[16] שו"ת היכל יצחק או"ח סימן ס"א.

[17] תוספתא כתובות פ"א מובאת בגמ' כתובות ג: ובירושלמי שם פ"א ה"א.