עבודה זרה דף ד – כעסו של הקב"ה ותפילה ביחיד בשלוש השעות הראשונות של היום

  • הרב אברהם סתיו
עיקרה של סוגייתנו בבירור עניין 'זעמו' ו'כעסו' של הקב"ה. הגמרא (ד ע"ב) מביאה מימרה וברייתא הממקמות את כעסו של הקב"ה בזמן מסוים ביממה:
"אימת רתח? אמר אביי: בתלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא...
תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה – מיד כועס".
הן לפי הברייתא הן לפי המימרה הכעס הוא בשעות הראשונות של היום. ואכן, מיד לאחריהן מובאים דברי רב יוסף:
"אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמיפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי".
הגמרא מקשה על רב יוסף מן המימרה המובאת לעיל ג ע"ב, שלפיה בשלוש השעות הראשונות של היום הקב"ה יושב ולומד תורה, ורק בשלוש השעות השניות הוא דן את עולמו, ומיישבת בשתי דרכים: האחת, שיש להפוך את הגרסה באותה מימרה; והשנייה, שדווקא מתוך לימוד התורה – "דכתיב בה 'אמת'" – הקב"ה מקפיד עם בריותיו, ואינו עושה לפנים משורת הדין.
הרי"ף והרמב"ם השמיטו את דברי רב יוסף, אך בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקצ"א סעיף ח) נפסק להלכה:
"לא יתפלל ביחיד תפילת מוסף בראש השנה עד אחר שלוש שעות ביום".
מה זמנו המדויק של איסור זה? על דברי אביי, שרגע זעמו של הקב"ה הוא "בתלת שעי קמייתא", כתבו התוספות (ד"ה בתלת) שכוונתו לשעה השלישית בלבד, שבה קמים המלכים ומשתחווים לחמה ("ודרכן של מלכים לעמוד בג' שעות, כדאמרינן פרק קמא דברכות [דף ט ע"ב]") – כמבואר בסמוך בשם רבי מאיר – ולא לשעה הראשונה והשנייה. לעומת זאת, הזמן שבו הקב"ה יושב ודן את עולמו במידת הדין הוא כל שלוש השעות הראשונות, ולא השעה השלישית בלבד. נמצאת אומר: להבנת טעמו המדויק של רב יוסף יש נפקא-מינה להלכה.
רש"י (ד"ה בתלת) כותב שהאיסור להתפלל בתלת שעי קמייתא הוא משום שזוהי "שעת חרון" – משמע שרב יוסף חושש שמא יתפלל אדם בדיוק בשעת זעמו של הקב"ה. לפי דברי התוספות הנ"ל, חשש זה קיים רק בשעה השלישית, ולא בשעה הראשונה והשנייה; וכן כתב המגן אברהם (שם ס"ק ט) בדעת רש"י. אמנם מלשון השולחן ערוך משמע שכל שלוש השעות הראשונות בכלל האיסור, ונראה שלדעתו דברי רב יוסף עומדים לעצמם, משום שבשעות אלו הקב"ה יושב ודן את עולמו; וכן כתב באליהו רבה שם ס"ק יט.
שאלה זו עשויה להיות חשובה גם לספק אחר בדינו של רב יוסף. רב יוסף אמר את דבריו על תפילת מוסף של ראש השנה, ונחלקו הפוסקים בדין תפילות אחרות. המגן אברהם (שם) מדייק מרש"י שאין הבדל מהותי בין מוסף של ראש השנה ובין שחרית של כל השנה כולה, והסיק מכאן שיש מקום להחמיר בכל השנה כולה שלא להתפלל שחרית ביחיד קודם שהתפללו הציבור. אבל התוספות (ברכות כו ע"א) הבינו שאין דין זה נוהג אלא בראש השנה. ואפשר שמחלוקתם תלויה בשאלה שראינו לעיל: אם האיסור הוא משום שבשעה זו דן הקב"ה את עולמו, יש לחוש לו בראש השנה דווקא, לפי שהוא יום הדין; אך החשש שמא יתפלל בשעה שהקב"ה זועם קיים בכל השנה כולה.