דילוג לתוכן העיקרי

וירא | אברהם, אברהם!

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית בפרשת וירא תשל"ב. סיכם הרב אליהו בלומנצוויג. ערך מחדש שאול ברט

סיפור העקדה שבסוף הפרשה נפתח בקריאת הקב"ה לאברהם:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אַבְרָהָם', וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!"  (בראשית כ"ב, א)
 
קריאה כפולה דומה מופיעה בסיומה של הפרשיה, כאשר מלאך ה' עוצר את אברהם מלעקוד את בנו יחידו:
 
"וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: 'אַבְרָהָם אַבְרָהָם', וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי."  (שם, יא)
 
מה פשר קריאות אלו?
 
בכל שליחות המוטלת על האדם, טמונה הסכנה של איבוד עצמיותו של השליח. לעיתים, משעה שקיבל על עצמו אדם שליחות אין הוא רואה עוד את עצמו כאישיות עצמאית אלא כנציג הכלל. במצב כזה אישיותו הפרטית הייחודית נמחקת והוא רואה את עצמו רק כנציג הציבור, ללא רגשות אנושיים המאפיינים אדם פרטי מן המניין. דוד המלך ע"ה אמר: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם" (תהילים י"ח, נא), וביאר הרב חרל"פ שדוד הגיע למדרגה כזו שלא ראה עוד את עצמו כלל בתור אישיות פרטית, ולכן היה מסוגל לדבר על עצמו בגוף שלישי. דוד המלך ביטל את עצמו ביחס לכלל בצורה כ"כ מוחלטת עד שיכול היה לדבר על הרעיון של 'דוד', המבטא את המשיחיות, ולהתייחס אל עצמו כצופה מן הצד: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד..."
 
אולם, לא כן רצון הקדוש ברוך הוא בציווי לאברהם. בשעה שמזמין הקב"ה את שליחו, אברהם, למעשה העקידה, הוא פותח וקורא לו בשמו – 'אברהם!'; קריאה זו היא כביכול ציווי של הקב"ה שבמעשה העקידה יתנהג אברהם כאברהם, ולא יאבד את אופיו ותכונותיו הפרטיות מחמת קבלת השליחות. מבצע השליחות שקוע דרך כלל ראשו ורובו במילוי המשימה המוטלת עליו, ומשום כך שוכח הוא את עצמו - מאבד את תחושותיו האישיות, מסיר מלבו את רגשותיו הטבעיים, האישיים, שאחד מהם הוא רגש האהבה של אב לבנו יחידו. הקב"ה, אין דעתו נוחה מכל אלה, והוא פוקד על אברהם לעמוד בניסיון העקידה בתור אדם פרטי, האוהב את בנו יחידו ואינו מעוניין במותו. קריאת הקב"ה 'אברהם' בציווי העקידה היא בעצם קריאה לאברהם 'חזור לעצמך, ואל תסתפק בהיותך נציג הציבור כולו'. יסוד זה הוא מכונן בהתגלות הקב"ה לאברהם, וכבר בגילוי הראשון של הקב"ה לאברהם הוא פוקד עליו "לך לך" - חזור לעצמך, לרגשותיך הטבעיים, לתחושותיך, למשפחתך; מתוך כל אלה, ורק מתוכן, "קח נא את בנך, את יחידך."
 
א"כ, אברהם הולך לבצע את המשימה שהוטלה עליו בתור אברהם, אביו של יצחק. כביכול, לאורך כל המסע להר המוריה מתמודד אברהם לא רק עם ציווי העקידה עצמו, אלא גם עם רגשותיו ה'אבהיים' כלפי בנו. ואכן, מהפסוקים משתמע שאברהם עומד במבחן זה. כאשר אברהם הולך בדרכו להר המוריה אין הוא עושה זאת מתוך אקסטאזה דתית, שבה האדם מאבד את עצמיותו, אלא בשובה ונחת, מתוך הרהורים ומחשבות בני שלושה ימים. בסופו של דבר רק המלאך הוא העוצר בעדו, מונע ממנו מלשלוח יד בבנו, וקורא לו בקול גדול "אברהם, אברהם!". כפל קריאה זה נועד להזכיר לאברהם פעם נוספת שגם בציווי "אל תשלח ידך אל הנער" אין הוא נדרש לבטל את הרגשותיו ותחושותיו. אברהם נקרא שוב להיות 'אברהם', האב האוהב בעל הרגשות האנושיים-טבעיים, ועם 'אברהם' זה לנסות ולהגיע להשגים רוחניים ולמימוש הציווי האלוקי.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)