אגדות הזקנים הנוטעים | 1

הסיפור הראשון שנעסוק בו מופיע בבבלי בתענית. הסיפור הינו על חוני המעגל, והוא מופיע מיד לאחר הסיפור הידוע על הורדת הגשמים על ידיו של חוני.

 

א

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא הזה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: שבעין שנין בחלמא? [שבעים שנה בחלום]?

ב

יומא חד הוה קא אזיל באורחא, חזא ההוא גברא דקא נטע חרובא [יום אחד היה הולך בדרך, ראה איש אחד שנטע חרוב],

אמר ליה: מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעין, פשיט' לך דחיית שבעין שנין ואכלת מינה [חרוב עד שבעים שנה לא נותן פירות, ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו]?

אמר ליה: אנא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלו לי אבהתי – אנא נמי אישתיל לבני [אני מצאתי את העולם עם חרובים. כפי ששתלו לי אבותיי, אני גם שותל לבני].

איתיב, קא כריך ריפתא, אתיא ליה שינתא, נים. איהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, נים שבעין שנין [ישב, אכל לחם, באה לו שינה, ישן. באה 'גבעה' קטנה, והסתירה אותו מעיני העולם, וישן שבעים שנה].

כי קם חזא גברא דקא מנקיט מההיא חרובא [כשהתעורר ראה אדם מלקט מאותו חרוב].

אמר ליה: ידעית מאן שתליה להאי חרובא? [יודע אתה מי שתל את החרוב הזה]?

אמר ליה: אבוה דאבא [אביו של אבא].

אמר ליה: ודאי שבעין שנין בחלמא [ודאי אפשרי להיות שבעים שנה בחלום].

 

ג

אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי מיקיים? [בנו של חוני חי?]

אמרו ליה: בריה לא איתיה, בר בריה איתיה [בנו לא חי, בן בנו ישנו].

אמר להו: אנא הוא.

לא הימנוה.

אזל לבי מדרשא, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירא לי שמעתתא האידנא כי הנך שני דחוני המעגל, דכי הוי עייל לבי מדרשא, כל קושיא דהוה להו לרבנן הוה מיפרק [הלך לבית המדרש, שמע את החכמים אומרים: ברורות לנו הסוגיות כבשנותיו של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש כל קושיא שהיתה לחכמים היה פותר].

אמר להו: אנא ניהו, לא הימנוה, לא נהגו ביה יקרא כדמבעי ליה [אמר להם: אני הוא, לא האמינו לו, לא נהגו בו כבוד כמתבקש],

חלש דעתיה, בעי רחמי ונח נפשיה [ביקש רחמים ומת].

אמר רבה, הינו דאמרי אינשי: או חברא או מיתותא.

                   (בבלי תענית כג ע"א, ע"פ כתב יד אוקספורד 23)

 

הסיפור מורכב משלושה חלקים. פרופ' ג'פרי רובנשטיין[1] הצביע על כך שהסיפור למעשה מורכב מסיפור פנימי בתוך סיפור חיצוני. הסיפור החיצוני הוא תמיהת חוני על הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", והאופן שבו נפתרת חוסר הבנתו את הפסוק.

הסיפור הפנימי, המפגש של חוני עם הזקן, שינתו, והמפגש עם נכדו של הזקן, עומד גם הוא בפני עצמו ואין לו צורך בסיפור החיצוני. הסיפור הפנימי מבוסס על מוטיב ידוע, שמוכר גם מסיפורי עם רבים - אדם שישן הרבה שנים ומתעורר למציאות אחרת.

חז"ל בחרו להשתמש במוטיב הזה לצרכיהם בסיפור על חוני. המוטיב הוא רק מבנה המסגרת. במסגרת הזו יש תוכן כלשהו, שעשוי להשתנות מסיפור לסיפור. במקרה של הסיפור של חז"ל – יש בו מסר. התוכן שקיים בתוך המסגרת בסיפור הספציפי הזה הוא שהגיבור של הסיפור – במקרה זה חוני – רואה אדם שנוטע עץ שלא נראה שהוא יוכל ליהנות מפירותיו. ממעשהו ומדבריו של אותו אדם הגיבור עשוי ללמוד לקח מוסרי-אנושי חשוב. האדם שהגיבור פוגש מלמד אותו על השקעה שאין בה תמורה לעצמו, ומיועדת עבור הדורות הבאים בלבד. זה הוא המסר של הסיפור הפנימי.

כיצד דברים אלו מתקשרים לסיפור החיצוני?

פרופ' יונה פרנקל פרש סיפור זה וחיבר בין חלקיו. על פי סוף הסיפור אנו למדים שחוני רגיל לקבל כבוד 'כדבעי ליה', על חידושיו בבית המדרש. זוהי מעין 'תמורה' ל'השקעה' שלו ולהצלחתו בלימוד. לכן, הוא אינו מצליח להבין את ההשקעה של הזקן בדורות הבאים, שמשקיע ללא ציפייה לקבלת תמורה.

פרנקל מצביע על משחק מילים בדבריו של חוני המבטא עניין זה: 'מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעין'. המילה 'טעין' מזכירה את המילה 'נטע' במשפט קודם, שבו מוצג מעשהו של הזקן: 'חזא ההוא גברא דקא נטע חרובא'. בתפיסתו של חוני אדם נוטע משהו רק אם הוא גם יזכה ל'טעין'. עבור חוני, הלימוד הוא כמו עץ החרוב של הזקן, בלימוד הוא משקיע את עמלו. אולם חוני מפיק את התמורה באופן מיידי. ממילא, המפגש עם הזקן נוטע החרוב אמור ללמד את חוני את המציאות של השקעה ללא תמורה אישית.

למעשה, דברי הזקן מבהירים זאת: הזקן מדבר על כך שהוא הגיע לעולם עם חרובים, שהנוטעים שלהם לא נהנו מהם, וגם הוא משאיר בעולם חרובים שהוא לא נהנה מהם. עצם המעשה של נטיעת חרוב הינו בהגדרה מעשה ללא תמורה. ברם, הדברים לא נותרים במישור האידיאולוגי. חוני חווה דבר נוסף – הוא רואה כיצד הנכד של הזקן נהנה מהחרובים, בזכות ההשקעה חסרת התמורה-העצמית של הסב. ראיה זו הייתה עשויה ללמד את חוני את הלקח שיש ערך להשקעה ללא תמורה אישית. זהו יותר מלקח מוסרי, זו חוויה אנושית הנותנת את התחושה שהשקעת הסב לצאצאיו היתה כדאית.

ברם, חוני נכשל בהבנת מסר זה. חוני מסיק ממפגשו עם הזקן ומהשינה הארוכה רק את המסר החיצוני והטכני המסביר כיצד יתכן שאדם יישן שבעים שנה, ובכך הוא מבין את הפסוק בתהלים. יתכן שדבר זה נובע משום שחוני שקוע בעצמו.

 

לאחר מכן חוני מגיע לבית המדרש. כאן אין מכירים אותו, ויתכן שזהו סוג של גמול לחוני. חוני לא הכיר בערך שבקשר בין דורות, וממילא הוא נפגע מחוסר קשר כזה. דמותו ושמעו כנראה לא עברו מדור לדור כראוי, ולכן צאצאי החכמים שהיו בדורו לא מכירים אותו.

מפגשו של חוני עם התקופה שבה נכדו חי, מקביל למפגש עם נכדו של הזקן. הקבלה זו מדגישה את ה'מידה כנגד מידה' הקיימת כאן: חוני לא העריך את ההשקעה בדורות הבאים ועל כן לא זכה לכבוד מאותם דורות כאשר הם באו לעולם.

חוני מבקש למות, וסופו מבוטא גם הוא באמצעות משחק מילים: מכיון שלא זכה לכבוד 'כמבעי ליה', הוא מבקש, 'בעא', למות.

הסברו של פרנקל, שמחמיר מאד עם חוני, אפשרי בהחלט. ברם, ברצוני להציע פרשנות אחרת לסיפור, כזו הרואה את חוני באור רך יותר, ובכל זאת מנסה להבין את הרצף של הסיפור ואת המסר העולה ממנו.

מדוע חוני לא הבין את הלקח מראש? נראה שניתן להאיר את הסיפור באור חדש על ידי קריאתו על רקע ההקשר הרחב שלו בסוגיה.

כאמור, הסיפור על שנתו של חוני, מופיע לאחר הסיפור שבו חוני הוריד גשמים. סיפור הורדת הגשמים הובא בברייתא כתגובה להופעת סיפור דומה במשנה. בסיפור על הגשמים חוני מתואר בעמידתו לפני ה' 'כבן המתחטא לפני אביו'. ואכן, כאשר חוני לא נענה בהורדת הגשמים באופן מיידי, הוא מצייר מעגל ונשבע שלא לצאת ממנו עד שתענה תפילתו. כאשר הגשמים אכן יורדים, הם אינם יורדים בדיוק כפי בקשתו, והוא מיד תובע שינוי – 'לא כך שאלתי, אלא...'.

מסיפור הורדת הגשמים עולה תמונה של חוני כמי שרגיל לקבל ישירות מה' את מבוקשו, עקב יחסיו המיוחדים עמו. התמורה שהוא רגיל בה היא מידית ומדויקת.

היתרון רוחני בדרך חיים מעין זו הינו הביטחון החזק בה' וביכולתו לשמוע ולמלא את תפילותינו. אמנם, דרך חיים זו זוכה לביקורת מסויימת מצד חלק מהחכמים.[2]

ואכן, יתכן שהמחיר של דרך חיים הרגילה בניסים, הינו חוסר הבנה מסוים לגבי התנהלות טבעית ו'רגילה' בעולם, התנהלות הדואגת גם לדורות הבאים אשר מצריכה עבודה מאומצת מראש, ואשר לפעמים אינה מניבה תמורה באופן מיידי.

נקודה זו קיימת גם אצל אנשי דור המדבר, אשר התרגלו להתקיים על המן הניסי. בהגדרה, המן ירד פעם ביום וסיפק את צרכי אותו היום בלבד, וע"י כך וייצר קיום של 'כאן ועכשיו'. מציאות חיים כזו מקשה על הבנת היכולת לדאוג לבאות.

בבבלי ישנו גם הסיפור חיצוני. בסיפור החיצוני מסופר על חוני שהוטרד מהפסוק ב'שיר המעלות' – כיצד יתכן שמישהו ישן שבעים שנה? שאלה זו נענית בסוף הסיפור הפנימי בכך שחוני עצמו ישן שבעים שנה.

קריאת הסיפור הפנימי לאור הסיפור החיצוני משנה את מוקד הסיפור. אילו היינו קוראים רק את הסיפור הפנימי היינו מתמקדים בלקח שעולה ממעשה הזקן, שמתוך דאגה לדורות הבאים והכרת הטוב על שקיבל מהעולם, מוכן לעבוד ולהתייגע בנטיעת עץ אשר לא יוכל ליהנות ממנו. כמו כן, היינו מתרשמים גם מביקורת מסויימת על חוני או על דרכו הרוחנית, עקב חוסר הבנתו את מעשה הזקן.

הקשרו של סיפור המסגרת החיצוני, משנה את מוקד הסיפור לגמרי. חוני לא מצטייר כמי שאינו מבין עניין מסוים בתחום האנושי, אלא כמי שרק תמה על הבנה של פסוק: כיצד נאמר על שבי ציון אשר שבו מבבל לאחר 70 שנה, שבכל השנים הללו הם היו כחולמים. חוני מבין את הפסוק כפשוטו,[3] וממילא צריך להבין ששבי ציון ישנו במשך 70 שנה ואז שבו לארץ.

גם הסיפור החיצוני עוסק בחוסר הבנה מסוים של חוני. בסיפור זה הוא אינו מצליח להבין שהפסוק עוסק במשל, ולא במציאות עצמה כפשוטה: היינו כחולמים – שבי ציון מרגישים כאילו הם חולמים.

לאור המשל הטמון בפסוק, היינו מצפים שהתפתחות הסיפור תהיה ע"י התרחשות מסוימת שממנה חוני לומד להבין את הפסוק לאשורו. אולם, לא כן הדברים והתפתחות העלילה בסיפור היא הפוכה בדיוק. חוני אכן נרדם וישן שבעים שנה, ובכך הוא מקבל חיזוק להבנתו את הפסוק – אפשר שאדם יישן שבעים שנה! ממילא, חוני נשאר בהבנתו.

יתר על כן, חוני קיבל מעין אישור מן השמים - גושפנקא- לתפיסתו. מעבר לנס השינה התרחש נס נוסף- 'גבעה' זזה והסתירה אותו מעי כל ובכך גם היא חיזקה את הבנתו את הפסוק.  

הבנתו של חוני את הפסוק, השונה כל כך מהבנתנו אנו, אינה מקרית ואינה נובעת מבורות או מחוסר הבנה. ככל הנראה, הבנתו של חוני נובעת מאופן תפיסתו את העולם.

כאמור, תפיסתו של חוני שונה מהתפיסה האנושית הרגילה, והיא ניזונת מחוויית החיים שלו, אשר גם היא שונה  מחוויית החיים האנושית הרגילה. כפי שראינו לעיל, חוני חי בהוויה ניסית ולא בהוויה טבעית רגילה. ממילא,  מסתבר שצורת החשיבה שלו על הפסוק תהיה אחרת.

חוני מצפה לראות דבר המתגשם כפשוטו. הוא אינו רגיל לפרש דימויים על-טבעיים כמטפורות המתארות משהו אחר, השונה מהמתרחש במציאות הטבעית ועל פי חוקי הטבע, וזאת משום שבעולם שלו מתרחשים כבדרך קבע דברים על-טבעיים.

יתר על כן, בהקשר זה ניתן לקשר בין הסיפור הפנימי לסיפור המסגרת. הזקן הנוטע חרוב ללא ציפייה לתמורה חי עם סוג של חלום. זהו אינו חלום  שחולמים בלילה, אלא חלום שמתקיים ביום – חזון. לזקן יש חזון, ובזכותו הוא נוטע את החרוב.

תפיסה זו של חלום מאפשרת גם הבנה חדשה, גם אם על דרך הדרש, של הפסוק שחוני התקשה בו. 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' - לא מדובר כאן בחלום המתרחש בשינה, לא מדובר כאן על שינה כלל. חלום זה הינו חלום אשר חולמים ביום, חזון שהיה לשבים לציון. יתכן שמדובר בחלום שהיה להם בעודם בבבל, שהם יזכו לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית ה', וחלום זה מתגשם בשיבת ציון. לחלופין, יתכן שמדובר בחלום שהם חולמים כשהם שבים לציון. שכן, כידוע לכל הקורא בספרי עזרא ונחמיה על שיבת ציון, עולי בבל שהגיעו לארץ התמודדו בשנים הראשונות עם מציאות קשה ביותר. הם סבלו מקשיים וממכשולים רבים בניסיונם לבנות מחדש את הישוב היהודי בארץ ואת בית המקדש. בית המקדש שהם הצליחו לבנות לבסוף היה עלוב ביחס לבית שנחרב שבעים שנה קודם לכן.

ממילא, שבי ציון היו צריכים לחלום. הם חלמו על עתיד אחר, עתיד שבו מצב היהודים בארץ ישתפר, שליטתם תתחזק, ובית המקדש יחזור לתפארתו הקודמת. אפשר שזהו חלום שהם חלמו, ושהתגשמותו לא תהיה בימיהם, אלא בימי צאצאיהם, וחלום זה נתן להם את המוטיבציה והכוחות להתאמץ ולהשקיע בבניית הארץ למרות התמורה העלובה שהם חוו. וכפי שנאמר בהמשך המזמור ההוא בתהילים – הם היו 'הזורעים בדמעה'.

באותו מזמור נאמר 'הלוך ילך ובכה' המזכיר את הבכי של הזקנים שעוד ראו את בית המקדש הראשון, ובכו בעומדם מול 'עליבותו' היחסית של הבית השני. אולם, הם חלמו על 'ברינה יקצורו' ו'בא יבוא ברינה', אף אם כרגע היה קשה לראות זאת במציאות, ואף אם זה היה עלול להתקיים רק בדורות שאחריהם.

ואכן, הזקן חי עם חלום. אך חוני כנראה חי ללא חלום. כאמור, יתכן שדבר זה נובע ממציאות חייו – חוני כלל לא היה זקוק לחלום, משום שכל מה שהיה נראה לו נכון שיקרה יכול היה להתגשם מיידית ובימיו, באמצעות נס. יתכן ובשל כך הוא לא ידע לחלום. ממילא, הפרשנות שלו לדברי הפסוק 'היינו כחולמים' יכלה להיות קונקרטית בלבד – שינה.

הסיפור מסתיים בחזרתו של חוני לביתו ולבית המדרש. כאן מתברר גודל הנתק בין חוני לסביבתו. הוא לא מוכר, לא בביתו ולא בבית המדרש . נראה שהנתק המעשי הזה בא להעיד על הפער הקיומי והרוחני שקיים בין חוני לסביבתו. הוויית החיים הניסית של חוני אינה הוויית החיים של רוב בני האדם, וגם לא של יושבי בית המדרש הטיפוסיים העמלים בתורה ללא ניסים.

הפער בין הוויות החיים השונות מורגש גם כאשר חוני חי בדורו ובסביבתו הטבעית, אך באופן חלש יותר. לפי הסיפור, חוני מצליח להשתלב בבית המדרש. ברם, הסיפור מחדד את הפער על ידי המפגש הניסי הא-דורי בין חוני שישן שבעים שנה לבין סביבה שחיה אורח חיים טבעי ורגיל. חוסר ההיכרות עם חוני היא למעשה סמל לפער הגדול בין הוויית החיים שלהם לשלו.

לסיום, מעניין להשוות את הסיפור הזה למקבילה שלו בירושלמי תענית:

 

אמר ר' יודן גיריא – חוני המעגל הזה בן בנו של חוני המעגל היה. סמוך לחורבן בית המקדש יצא לשדה לפועליו. כשהוא שם ירד גשם, נכנס למערה... נרדם... והיה שקוע בשינה שבעים שנים עד שחרב בית המקדש ונבנה בשנית. לסוף שבעים שנה ניעור משנתו, יצא לו מהמערה וראה עולם שונה... אמרו לו מי אתה, אמר להם חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שהיה נכנס לעזרה והיתה מאירה. נכנס והאירה, וקרא על עצמו 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'.

(פרק ג הלכה י, בתרגום לעברית ובדילוגים)

סיפור זה הוא הרבה יותר פשוט מזה שבבבלי. אין בו את המורכבות מבחינת המבנה וריבוי העלילות והמסרים, אלא רק עלילה פשוטה אחת: חוני ישן מלפני חורבן בית ראשון ועד לאחר הקמת בית שני. בעולם כולו חלים שינויים שונים. חלק מהשינויים הינם פיזיים, אך יש להניח שהסיפור מתכוון גם לשינויים רוחניים שמבחינים בין בית ראשון לשני. ברם, חוני הוא דמות סטטית והוא אינו משתנה. בניגוד לסיפור בבבלי, בסיפור זה התוצאה מבחינת חוני היא חיובית. העזרה ממשיכה להאיר כשהוא נכנס, וממילא הוא נותר במעמדו הקודם, והסיפור נגמר בטוב.

כפי שהראה רובינשטיין, הסיפור בבבלי הוא כנראה עיבוד של הסיפור הפשוט יותר בירושלמי או סיפור דומה לו. הבבלי הוסיף תוספות לסיפור ושינה מאד את אווירתו הנינוחה של הסיפור בירושלמי, לסיפור שבו קיים מתח גדול בין חוני לסביבתו, מתח הגורם לסוף טרגי.

התלמוד הבבלי בוחר לחדד ולהדגיש את הפער בין חוני לסביבתו, וחלק מהדגשה זו מתבטאת בסוף הטרגי של הסיפור, שמעצים ומחדד את המתח הזה. ברם, בקריאת הסיפור בהקשרו הרחב לא נראה סביר שהבבלי מחדד את הפער הזה כביקורת על חוני, כפי שקרא פרנקל, מפני שבסיפור הקודם והעיקרי בסוגיה בבבלי, על בקשת הגשמים, ניכרת מאד ההסתכלות החיובית על חוני.[4]

ניתן לשער, אפוא, שהבבלי מעצב את הסיפור באופן שמחדד את הפער בין חוני לסביבתו מפני שהסיפור בבבלי עוסק בעולם של בית המדרש, ובעולם זה הפער בין חוני לדמויות האחרות שמצויות בו גדול יותר מאשר בעולם של מקדש, שהסיפור בירושלמי עוסק בו. עולם של מקדש הוא עצמו עולם של ניסים, ולכן דמותו של חוני משתלבת בו בצורה טובה יותר. לעומת זאת, המציאות הטיפוסית והיומיומית של בית המדרש אינה כזו של ניסים, ולכן בהכרח היא תגיע לנתק מדמויות כמו חוני. אפשר שלכן הסיפור בבלי מסתיים בקרע ובסוף טרגי כל-כך, לעומת הסוף ההרמוני של הסיפור בירושלמי.

יתכן שיש לסכם את מבטו של הבבלי על הסיפור בכך שעולם בית המדרש אכן אינו עולם של ניסים. ברם, למציאות זו יש יתרונות משלה. לפי הסיפור, היא מאפשרת לחלום.

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו עורך: אלישע אורון *******************************************************   בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/ האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected]	* * * * * * * * * *