דילוג לתוכן העיקרי

חגיגה | אגדות סוגיית הפתיחה | 2

קובץ טקסט

בשיעור הקודם השווינו בין הדרשות של ר' אלעזר בן עזריה המופיעות בתוספתא ובבבלי. נזכיר את נוסח הדרשה בבבלי:

"ואף הוא פתח ודרש: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד". למה נמשלו דברי תורה לדרבן [=המקל שבאמצעותו מכוונים ('מדרבנים') את הבהמות]? לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מִטַלטל [=ניתן לטלטלו, אינו יציב] אף דברי תורה מטלטלין? – תלמוד לומר משׂמרות.

אי מה מסמר זה חסר ולא יתר [=המסמר 'נעלם' בקיר, כאילו קטן והולך] אף דברי תורה חסירין ולא יתירין? – תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה – אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין."

בדרשה זו דורש ר' אלעזר בן עזריה (ראב"ע) את הפסוק כולו כמתאר תכונות שונות של 'דברי חכמים' – התורה שבעל פה. אחת התכונות היא שהם 'פרין ורבין' כמו נטיעות – 'נטועים'. תכונה זו מובילה לתיאור הבא, תיאור של אופן ההתרבות: 'בעלי אסופות'. המדרש על מילה זו בבבלי, בניגוד לתוספתא שראינו בשבוע שעבר, מדבר על מחלוקות: 'הללו מטמאין והללו מטהרין'. אכן, חלק מההתרבות – הצמיחה של התורה שבעל פה – הוא על ידי מחלוקות בין חכמים. ריבוי זה יוצר מצוקה מסוימת אצל התלמידים, שאינם יודעים כיצד להתייחס לפער בין התורה שבעל פה שהם לומדים, על ריבוי דעותיה ומחלוקותיה, לבין התורה האחת והאחידה שניתנה בסיני. האם כל הדעות האלה הן תורת ה'? האם הן מחייבות אותנו כמו התורה? מה, מבין הדעות השונות, מבטא באמת את דבר ה'? הקושי שנוצר על ידי הפער הזה נענה על ידי הדרשה על סוף הפסוק – 'נתנו מרועה אחד' – כל הדעות נובעות ממקור אחד.  

דרשה זו מזכירה את הסיפור הידוע שמופיע במקום אחר בבבלי (מנחות כט ע"ב) על משה רבנו, שאינו מבין את הדיון בבית מדרשו של ר' עקיבא. דעתו של משה נחה כשר' עקיבא אומר שכל הפרטים ההלכתיים שהוא דן בהם, אותם פרטים שמשה אינו מכיר, מקורם בהלכה למשה מסיני. בשני הסיפורים הללו שבתלמוד הבבלי מוטרדת הגמרא משאלת היחס בין התורה שבעל פה, שמתפתחת והולכת, ומלאה בפרטים, הלכות ומחלוקות, לבין הדברים שניתנו בסיני. הסבר מסוים לתשובה הזו ניתן למצוא בדרשה אחרת שמופיעה, אף היא, בתלמוד הבבלי, במסכת שבת: "תני דבי רבי ישמעאל: וכפטיש יפצץ סלע מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות. (שבת פח ע"ב)."

דרשה זו מדברת על כך שכל דיבור שיצא מפי הקב"ה מכיל בתוכו מראש פוטנציאל של ריבוי, ויכול, ממילא, להתחלק לדיבורים רבים ואף שונים.

נשוב לדרשות של ר' אלעזר בן עזריה. הפתרון לבעיה שמעלה הדרשה בבבלי חגיגה – היאך אני למד תורה מעתה – משתמש בדימויים שונים מאלה שבתוספתא. התוספתא, כפי שראינו בשיעור הקודם, עוסקת בבעיית השימור והזיכרון של התורה שבעל פה, והפתרון שהיא מציעה הוא חלוקת הלב לחדרים חדרים – מעין מחלקות או תיקיות שונות שבהן ניתן לסדר את הדברים. דימוי זה אינו מופיע כלל בבבלי. במקומו מופיעה קודם השמיעה – 'עשה אזניך כאפרכסת' ואז ההבנה שבלב. הלב כאן אינו משמש לזיכרון אלא להבנה – הבנת הדעות השונות, ואולי אף להכיל את היותן, כולן, אמת – פנים שונים של אותה תורה.

נחזור ונשאל – מדוע הובאה אגדה זו בבבלי חגיגה במקום שהובאה? כזכור, דרשה זו היא אחת מדרשותיו של ר' אלעזר בן עזריה, שעליהן מספרים לר' יהושע תלמידיו. דרשתו הראשונה של ר' אלעזר בן עזריה בסיפור עסקה במעמד הקהֵל, ומעמד זה הוזכר גם קודם לכן בסוגיה. אם כך, לכאורה, הגמרא הביאה באופן אסוציאטיבי את הסיפור על דרשתו הראשונה של ראב"ע אגב הזכרת מעמד הקהל, ומכיוון שהובאה דרשה זו, שהיא חלק מסיפור ארוך יותר על המפגש של ר' יהושע עם תלמידיו, הובא גם המשך הסיפור, שמכיל את הדרשות הנוספות של ראב"ע באותו מעמד ביבנה.

ברם, אם נעיין בסוגיה המקבילה בירושלמי נראה שהדברים אינם מובנים מאליהם. להלן הסוגיה המקבילה לסוגיית הבבלי שאנו עוסקים בה, שדנה בחובת הראייה בעליה לרגל (בסוגריים מרובעות ובפונט קטן יותר מובא תרגום והסבר):

"הכל חייבין בראייה כו' מתניתא בראיית קרבן [המשנה, שפוטרת קטן, עוסקת בראיית קרבן, כלומר בעולת ראייה], אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב. מן הדא [לומדים זאת מפסוק זה]: "הקהֵל את העם האנשים והנשים והטף", ואין קטן גדול מטף? [הפסוק מחייב בהגעה למעמד 'הקהל' גם את הטף, כפי שיוכח מיד, וה'קטן' שהמשנה מדברת עליו גדול מ'טף' שמופיע בפסוק, ואם כך אי אפשר ללמוד מהקהל לראייה].

דתני: מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שהיו מהלכין מיבנה ללוד, והקבילו ר' יהושע בבקיעין. אמ' להן: מה חדוש היה לכם בבי' המדרש היום? אמרו לו: הכל תלמידיך, ומימיך אנו שותי'. אמר להן: אעפ"כ אי איפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום. מי שבת שם? אמרו לו ר' לעזר בן עזריה. מה היתה פרשתו? "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". פתח בה, אמ': הואיל והאנשי' באין ללמד והנשים לשמוע הטף למה בא אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להן אין הדור יתום שר' לעזר בן עזריה בתוכו. (ירושלמי חגיגה פ"א ה"א ע"ה ע"ד)."

זוהי הסוגיה הראשונה במסכת, והיא פותחת בפטור של קטן מחובת ראייה, פטור שמופיע במשנה הראשונה. הירושלמי מסייג את פטור הקטן, וטוען שהוא פטור מעולת ראייה, אך עם זאת הוא חייב להגיע למקדש בשלושת הרגלים, היות והוא איננו פטור מ'ראיית פנים'.[1] את ההלכה הזו הירושלמי לומד מהפסוק שבמצוות 'הקהֵל', שמחייב להביא למעמד זה גם את ה'טף'. אמנם הירושלמי אינו מסביר כאן במפורש מדוע הפסוק ב'הקהל' רלוונטי למצוות העלייה לרגל, אך ניתן להניח בפשטות, כפי שמפורש בבבלי, שהקישור מבוסס על הפסוק מהפתיחה של פרשת 'הקהל', שנאמר בו: "בְּבוֹא כָל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (דברים ל"א יא). כלומר, בפרשת 'הקהל' התורה קושרת במפורש בין העלייה לרגל לקיים את חובת הראייה למעמד 'הקהל'.

לאחר מכן, הירושלמי מביא את הסיפור על תלמידי ר' יהושע (עם הפתיחה "כדתני"), ככל הנראה כדי להוכיח את קביעתו שה'קטן' של המשנה גדול מה'טף' שב'הקהל': בסיפור מופיעה הדרשה הראשונה שדורש ר' אלעזר בן עזריה בסיפור שבבבלי, והיא קובעת שהחובה להביא את ה'טף' למעמד 'הקהל' היא כדי לתת שכר להורים שמביאים. מכאן ניתן להסיק ש'הטף' עצמם אינם יכולים להפיק שום תועלת מנוכחותם במעמד 'הקהל', וממילא מדובר גם בפעוטות הקטנים ביותר, שהם צעירים מה'קטן' שמופיע במשנה.[2]

מכל מקום, אנו רואים שהירושלמי לא הביא את כל הסיפור כפי שהוא מופיע בתוספתא, אלא הסתפק בהבאת הסיפור עד סוף הדרשה שנוגעת לעניין שמופיע בסוגיה – מעמד הקהל. ממילא, כך יכול היה גם הבבלי לנהוג, ואין הדבר מובן מאליו כלל שהבבלי מביא את כל הסיפור על דרשותיו השונות של ראב"ע, ועוד מוסיף עליו את הסיפור עם ר' אליעזר ור' יוסי בן דורמסקית. יתר על כן: בניגוד לירושלמי, בבבלי הדרשה על מעמד ההקהל איננה חלק אינטגראלי מהדיון ההלכתי, והיא מובאת רק בדרך אגב לעיסוק בנושא זה.

אמנם, עדיין ניתן לומר שהירושלמי קיצר, ואילו הבבלי הביא, 'אגב גררא', את כל הסיפור כולו. ברם, אם נבחן במבט קרוב יותר את הסוגיה והסיפור, ניתן להצביע על זיקות שונות ביניהן, שמהן נוכל להבין שהבאת הסיפור כולו, וכן הבאת הסיפור הבא, על ר' אליעזר, אינן 'גרירה' אסוציאטיבית-טכנית בלבד.

סוגיות הפתיחה במסכת חגיגה[3]

המשנה הראשונה במסכת פותחת בחיוב במצוות הראייה ברגל, ומפרטת את רשימת הפטורים ממצווה זו: "הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו..."

בסוגיה הראשונה מנסה הגמרא לדייק מהלשון המכלילה של המשנה – "הכל חייבין..." – שישנם כאלה שניתן היה לחשוב שהם פטורים אך הם למעשה חייבים. חלק מהמקרים שמוצעים בגמרא נדחים, והדוגמה המרכזית שמתקבלת היא זו של 'סומא באחת מעיניו': 

"לאתויי [=לרבות] סומא באחת מעיניו. ודלא כי האי תנא [=ושלא כתנא הזה], דתניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר "יראה" "יראה" [=המילה נראית כמו יִרְאֶה, אך נקראת יֵירָאֶה] – כדרך שבא לראות כך בא ליראות – מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו."

כבר במכילתא דר' ישמעאל אנו מוצאים לימוד דומה. שם ממועט הסומא (בשתי עיניו) מהמילה "יראה":

יראה, להוציא את הסומין. (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ).

ממילא, אלמנט מרכזי במצוות העלייה לרגל, שנידון בסוגיית הפתיחה למסכת, הוא אלמנט הראייה, שבגללו פטור הסומא, ולחלק מהדעות אף הסומא באחת מעיניו, מהמצווה.

הסוגיה השנייה במסכת עוסקת בפטור החרש. חרש פטור ממצוות רבות, כחלק מה'שלישייה' הידועה – חרש שוטה וקטן. ברם, באותה מכילתא דר' ישמעאל שהובאה לעיל, מופיע פטור החרש בפני עצמו, והוא נלמד מפסוק שמובא מפרשת 'הקהל': "תקרא את התורה... נגד כל ישראל באזניהם" (דברים ל"א): "באזניהם, להוציא חרשים. (מכילתא דר' ישמעאל, שם)."

גם כאן הבבלי דן במצב של חרשות חלקית. את פטור החרש שאינו שומע ואינו מדבר מסביר הבבלי כנובע מהפטור הרגיל של חרש שוטה וקטן – היעדר דעת. ברם, הבבלי מוסיף שגם חרש שמדבר ואינו שומע פטור, והוא לומד זאת מ'הקהל' (אמנם מפסוק אחר שם – "למען ישמעו"):

ותניא: למען ישמעו – פרט למדבר ואינו שומע...

אלה הסוגיות ההלכתיות שפותחות את המסכת, ולאחריהן מובאים הסיפורים שנידונו כאן: סיפור תלמידי ר' יהושע שמספרים לו את דרשות ראב"ע ביבנה, והסיפור שמובא בעקבותיו – על ר' אליעזר ור' יוסי בן דורמסקית.

נשאל שוב: האם הסיפורים הללו מובאים רק בגלל קשר אסוציאטיבי לסוגיה, משום שהן בסיפור הראשון והן בסוגיה הובאה דרשה על מעמד הקהל?

נראה שלא, שכן נראה שישנן זיקות נוספות בין האגדה לדיונים ההלכתיים שלפניה. ראשית, המוטיבים של שמיעה וראייה, שהם חלק מרכזי בדיון ההלכתי בסוגיה, מופיעים באגדות אלה באופן מובלט. להמחשת העניין נצטט שוב את האגדות, באופן מקוצר, תוך הבלטת המוטיבים הללו:

"תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן... אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן...

ואף הוא פתח ודרש: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד"... בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין... שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד... אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין...

דתניא: מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד, אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? - אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רבי אליעזר ואמר: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית... תנא: לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו."

ניכר שראיה/עיניים ושמיעה/אוזניים הם מוטיבים בולטים בסיפורים. עובדה זו מלמדת שהופעתם של הסיפורים בסוגיה אינה רק בגלל אסוציאציה רופפת של דרשות בפרשת הקהל. יתר על כן, חלק מהמוטיבים האלה בסיפורים ייחודיים לגרסת הבבלי, ולא מצויים במקבילות של הסיפורים במקורות אחרים. למשל, כפי שראינו לעיל – בתוספתא, בדרשה השלישית של ראב"ע, מופיע: "אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בה דברי בית שמיי ודברי בית הלל דברי המטמאין ודברי המטהרין"

ואילו בבבלי מופיע: "אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים..."

הגירסה שבבבלי, ורק היא, מדברת על אוזניים ושמיעה. כמו כן, במקבילה התנאית לסיפור השני מופיע: "וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד אמר לו מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית בכה רבי אליעזר ואמר (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למנינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. (משנה ידיים ד, ג)."

ואילו רק בבבלי מופיע בהקשר זה פרט נוסף – שר' אליעזר גרם לעיניו של ר' אליעזר לצאת ממקומן. מוטיב הראייה/עיניים מופיע, אפוא, רק בבבלי, מול השמיעה – שאותה מביא ר' אליעזר כמקור לדין – "מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו...".

אנו רואים, אפוא, שהמוטיבים של ראייה ושמיעה מובלטים מאד במסורות שבבבלי, וכך מתחזקת מאד הזיקה בין הדיונים ההלכתיים שלפני הסיפורים לבין הסיפורים.[4]

ברם, ישנה נקודה חשובה נוספת שקושרת בין הסיפורים לסוגיות: שני הסיפורים בבבלי פותחים בכך שהתלמידים באו 'להקביל פני' רבותיהם. פרט זה מודגש דווקא בסיפורים שבבבלי, לעומת המקבילות במקורות אחרים: במשנה במסכת ידיים עניין זה לא מופיע כלל, כפי שניתן לראות בציטוט לעיל. גם בתוספתא, בלשון הסיפור על תלמידי ר' יהושע, עניין זה פחות מובלט: "מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' לעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהוש' בפקיעין". בבבלי 'הקבלת הפנים' מאד מובלטת כמטרת ההליכה. 'הקבלת הפנים' של רבותיהם מאד מזכירה את מצוות הראיה, שאף מנוסחת בתורה בלשון '...יראה כל זכורך את פני האדון ה'...". זוהי, אפוא, זיקה נוספת שקושרת בין הסיפורים להקשרם ההלכתי, ורומזת שלעורכי הסוגיות היה חשוב לשבץ את הסיפורים בסוגיה זו, והם לא הגיעו לשם רק באסוציאציה רופפת.

ברם, עדיין נותר לשאול – מהי המשמעות של הזיקות הללו בין הסיפורים לסוגיות? מהי התמה שעולה מהופעת הסיפורים לאחר שתי הסוגיות האלה?

הסבר אפשרי אחד[5] מעניק לראיה ולשמיעה בסוגיה משמעויות סימבוליות. בסיפור על ר' אליעזר השמיעה מסמלת את המסורת ההלכתית שנמסרת מדור לדור, שאותה מעדיף ר' אליעזר כמקור להלכות. בהתאם לכך ניתן לראות את הראיה כמסמלת את הקביעה המחודשת והיצירתית של הלכות באמצעות דרשות הכתובים על ידי החכמים, כפי שר' יוסי מספר לר' אליעזר שקרה ביבנה בנוגע להלכות המעשר בשביעית. ר' אליעזר מנסה לטעון בעד יותר הסתמכות על המסורת ופחות ניסיון לחדש הלכות על ידי דרשות, ורצון זה מסומל על ידי פגיעה בעיניו של ר' יוסי. המהלך הסימבולי הזה משתקף גם בסוגיה ההלכתית, ובכך מוסברות הזיקות בין הסיפורים לדיונים ההלכתיים: הסוגיה מתנגדת לפטור סומא באחת מעיניו ממצוות ראיה, ובכך ממעיטה בחשיבות חוש הראיה והעיניים במצווה זו. ולעומת זאת היא מרחיבה את הפטור של חרש גם למדבר ואינו שומע, ובכך מעצימה את חשיבות חוש השמיעה במצוות העלייה לרגל.

זוהי דרך אחת, מעניינת ומקורית, להסבר הזיקה בין הסיפורים להקשרם ההלכתי. בשיעור הבא נציע אי"ה הסבר נוסף.

          

 

[1] בהמשך דברינו נעסוק יותר לעומק במהותה של אותה 'ראיית פנים'.

[2] אמנם ה'פני משה' בירושלמי על אתר פירש שהסיפור עם תלמידי ר' יהושע ודרשת ר' אלעזר בן עזריה הובאה אגב הדיון הקודם, אך מהלשון 'דתני' נראה שהסיפור הובא כראיה, וראו בדברי הרדב"ז על אתר.

[3] לאחרונה עסק בסוגיה זו ובזיקות שבינה לסיפורים הנידונים כאן הרב יצחק בן-דוד באריכות ובפרוטרוט בצורה מאלפת בעבודת המוסמך שלו: 'גיבושה ההלכתי של מצוות הראייה והעלייה לרגל בספרות חז"ל, לאור העולה מן המקרא ומתקופת בית שני', האוניברסיטה העברית, תשס"ט. חלק מהדברים שיובאו להלן נסמכים על פרשנותו שם, ואציין את דבריו עוד בהמשך.

[4] על חשיבות המוטיבים האלה והופעתם הייחודית בבבלי עמד הרב בן דוד, ראו לעיל, הערה 3.

[5] הרב בן דוד, ראו לעיל, הערה 3. אין כאן מקום לפרט את כל העיון שלו, אך אנסה לתמצת בקיצור נמרץ חלק מדבריו, ואני כמובן מפנה את הלומדים לעבודתו כדי לעמוד על הניתוח המקיף, המפורט והמעמיק שלו של הסוגיות והסיפורים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)