דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 14

אגדת החסיד המתפלל וההגמון ואגדות נוספות | 2

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 14

אגדת החסיד המתפלל וההגמון, ואגדות נוספות, חלק ב'

א. הקדמה

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בסוגיות התלמודיות על הסיפא של המשנה הפותחת את הפרק החמישי במסכת:

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ראינו שסוגיית הבבלי (ברכות ל"ב ע"ב) על דין המלך מכילה שני חלקים. בחלק הראשון, ההלכתי, הסוגיה מפרשת את דין המשנה פרשנות מצמצמת, המחלקת בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, ועולה ממנה (על פי פירוש רש"י המקובל, שנפסק גם להלכה) כי אין חיוב לאדם לסכן את נפשו בשביל לא להפסיק את תפילתו. בחלק השני, האגדי, מופיע סיפור החסיד וההגמון. עיינו גם בסוגיית הירושלמי, שאף היא פותחת את דיוניה על שני חלקי הסיפא של המשנה (המלך והנחש) בצמצום הדין למלכי ישראל בלבד. כמו כן, ראינו שבשני חלקי הסוגיה בירושלמי הובאו סיפורים על אנשים שלא נהגו על פי הדיון בסוגיה, ולא הפסיקו בקריאת שמע או בתפילה למרות הסכנה. בייחוד עמדנו על כך שמהסיפור על ר' חנינא בן דוסא והחברבר עולה כי כאשר ר' חנינא היה עסוק בתפילה הוא לא היה מודע כלל לסכנה: נשיכתו המסוכנת של החברבר, הנס שהתרחש לו (בריאת המעיין תחת רגליו) ומות החברבר עברו עליו מבלי שירגיש דבר. הירושלמי הציג, אפוא, מודל של חסיד, שבחוויית התפילה שלו הוא שקוע בתפילתו עד כדי ניתוק מהמציאות הפיזית, וממילא הוא אינו מפסיק את תפילתו גם כאשר מאיימת עליו סכנה. מודל זה מציע קריאה 'חסידית' חדשה ומעניינת במשנה, נוסף על הקריאה הפורמאלית של הסוגיה את המשנה. קריאה 'חסידית' זו רואה את הסיפא, ואת ההוראות המופיעות בה: 'לא ישיבנו' ו'לא יפסיק' לא כהחלטות מודעות של המתפלל בזמן סכנה, אלא כהוראה על רמה של כוונה בתפילה, שבה המתפלל כלל לא מרגיש בסכנות.

ב. סוגיית הבבלי - עיון מעמיק

ביטויים ומוטיבים דומים לסיפור ההגמון והחסיד

נפנה כעת חזרה לסוגיית הבבלי. כאמור, מבנה סוגיית הבבלי ותוכנה מזכירים את אלה של הירושלמי, אך גם ההבדלים הם משמעותיים ומעניינים, וחלקם באים לידי ביטוי בסיפור החסיד וההגמון, שיעמוד הפעם במרכז עיוננו. על כן, נשוב ונצטט אותו:

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם (דברים, פרק ד', פסוק ט') "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב (שם, פסוק ט"ו) "ונשמרתם מאד לנפשתיכם"; כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר: ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני, שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

לסיפור ארוך (יחסית) זה אין מקבילה בירושלמי, אם כי ביסודו הוא מזכיר מאד את הסיפור על ר' יוחנן בסוגיה המקבילה שראינו בפעם הקודמת - דמות של חכם/חסיד שעומד בתפילה/קריאת שמע, ומתעלם משר נכרי חשוב שעובר לידו. ברם, עיון רחב בסוגיות סמוכות ובספרות חז"ל בכלל מגלה כי ביטויים או מוטיבים מתוך הסיפור מזכירים סיפורים אחרים, שעיון בהם יכול להעשיר את מבטנו על הסיפור. למשל, שאלתו של ההגמון לחסיד מסתיימת במילים: 'אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?'. הביטוי שמופיע פה, 'תביעת דם', מופיע במספר מקורות חז"ליים לגבי הקב"ה, שתובע את דמם של נרדפים מיד רודפים, ובייחוד את דמם של ישראל מיד נכרים, כפי שרואים במדרש הבא (ויקרא רבה, פרשה כז):

ר' יוסי בר' יודן בש"ר יוסי בר נהוראי אומר לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפים מיד רודפים... ישראל נרדפים מפני האומות, "והאלוקים יבקש יבקש את נרדף" (קהלת, פרק ג', פסוק ט"ו)...

מקור מעניין אחר בהקשר זה הוא סיפור מרים ושבעת בניה, המופיע באיכה רבה (בובר, פרשה א'):

הוציא את השביעי, והוא היה הקטון שבהם, א"ל השתחווה לצלם... א"ל אללי לך קיסר, ממך שאתה בשר ודם אתיירא, ולא אתיירא מפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא אלו-ה של עולם... אבל אנו חייבים, ונפלנו ביד מלך חייב ואכזרי, כדי שיתבע דמנו, כי הרבה דובים והרבה נמרים יש לו להקב"ה שיפגעו בנו, ולא מסרנו הקב"ה אלא בידך בשביל שהוא עתיד לתבוע את דמנו מידך...

קריאת מקורות אלה ברקע סיפור החסיד וההגמון מעמידה באירוניה את דבריו של ההגמון 'אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?' עוד לפני שהחסיד מבהיר לו את ההבדל בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים.

הקבלה לסיפור על ר' יוחנן בן זכאי לפני מותו

סיפור נוסף שמופיעים בו ביטויים שמקבילים לסיפורנו מופיע בסוגיה סמוכה, בפרק הרביעי בברכות, על המשנה של תפילת ר' נחוניה בן הקנה. בדיון שם מובא סיפור על מותו של רבן יוחנן בן זכאי (כ"ו ע"א):

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.

סיפור זה, שעוסק בתחושותיו של ריב"ז ברגעיו האחרונים, דומה, מבחינת עיצובו, לסיפור החסיד וההגמון במספר נקודות, כפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

החסיד

רבן יוחנן בן זכאי

אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם

 

ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר

אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון

אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים

המתן לי עד שאפייסך בדברים

לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון

על אחת כמה וכמה!

ולא אבכה?

מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

בשעת פטירתו אמר להם...

קיים דמיון בין שני הסיפורים בכינויים השונים, וכן בשתי מילים נוספות: ריב"ז אומר שאת מלך מלכי המלכים לא ניתן לפייס בדברים; אך זה בדיוק מה שעושה החסיד לאותו 'מלך בשר ודם' - 'מיד נתפייס אותו הגמון...'. כמו כן, בסיום הסיפור, ריב"ז נפטר לבית עולמו, ואילו החסיד נפטר לביתו לשלום. דמיון זה יוצר אלוזיה (הרמז) בעת קריאת סיפור החסיד וההגמון לסיפור ריב"ז, ומכוון את הקורא לקרוא ברקע סיפור החסיד את סיפור ריב"ז.

אכן, הדמיון הצורני בין הסיפורים איננו מקרי. מבחינת תוכנו, סיפור רבן יוחנן בן זכאי עוסק בשתי השוואות (על דרך הניגוד) בין בשר ודם בין הקב"ה: ההשוואה הראשונה היא בין המורא שחש אדם שמובא לפני מלך בשר ודם, לבין מה שיש לחוש כשמובאים לפני מלך מלכי המלכים. ההשוואה השנייה היא בין מורא שמים לבין מורא בשר ודם (בהקשר של הימנעות מעבירה). נושא זה הוא מרכזי גם בדבריו של החסיד, שמסביר להגמון (בשר ודם) שאינו יכול להשיב לו כשהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים.

נמצא, שקריאתו של סיפור החסיד וההגמון לאור סיפור ריב"ז מדגישה ומחדדת את ההבדלים שמופיעים בו בין מלך בשר ודם לבין מלך מלכי המלכים. ספור ריב"ז בעיקר מוסיף לסיפורנו מספר תיאורים של מלך מלכי המלכים: 'שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון', המחזקים את הניגוד, ואת הסיבה לכך שהחסיד אינו יכול להפסיק. יתר על כן - נראה שההשוואה בין הסיפורים מחדדת את העובדה שסיפור החסיד וההגמון הולך בכיוון שונה קצת מזה שבירושלמי. אם בירושלמי דיברנו על מצב שבו המתפלל אינו מודע לסכנה, הרי שנראה שהסיפור בבבלי מדבר במישור אחר: המתפלל מודע לסכנה, אך הוא עושה באופן מחושב את השיקול שבהשוואה שבין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים, המודגשת בסיפור החסיד ומחודדת על ידי האלוזיה (ההרמז) לסיפור ריב"ז. על פי שיקול זה, ודאי שעדיף להמשיך את תפילתו לפני הקב"ה ולהתעלם ממלך בשר ודם[1]. כיוון זה עולה גם בסיפור החסיד עצמו, מהמשל שמשתמש בו החסיד בדבריו, כדי להסביר להגמון מדוע לא יכול היה להפסיק באמצע תפילתו: אם ההגמון היה עומד לפני המלך, וחברו פנה אליו - ההגמון היה מתעלם ממנו כדי שהמלך לא יענישנו. נראה שאין מדובר במצב נפשי של דבקות אינטנסיבית שבשלה החסיד כלל לא מבחין בסכנה, או ניצל ממנה באופן בלתי-מודע באופן ניסי בשל חסידותו. אלא, מדובר בהחלטה מודעת שקובעת סדרי עדיפויות. כשם שבעמידה לפני מלך לא עולה על הדעת להפסיק לשוחח עם אדם אחר, כך, ואף ביתר שאת, בעמידה לפני מלך מלכי המלכים. אמנם, עדיין מדובר בדרך של חסידים, שכן, כאמור, הסוגיה פטרה את המתפלל מהתעלמות ממלך נכרי ששמה אותו בסכנה.

ג. הקבלות בין הבבלי לבין הירושלמי בסיפור ר' חנינא בן דוסא

והנה, קו דומה עולה גם בחלקה השני של הסוגיה, שעוסק בנחש, ומביא, באופן מקביל לירושלמי, סיפור בר' חנינא בן דוסא. אך סיפור זה שונה מהסיפור בירושלמי, כפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

בבלי ברכות (ל"ג ע"א)

ירושלמי ברכות (פ"ה ה"א, ט' ע"א)

תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.

אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו, ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינ' בן דוסא...

אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת? אמ' להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי.

אמר רבי יצחק בר אלעזר ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו לקים מה שנאמ' "רצון יריאיו יעשה ואת שוועת' ישמע ויושיעם" (תהילים, פרק קמ"ה, פסוק כ').

הסיפור ביסודו דומה, כפי שעולה גם מהזהות שבדברי התלמידים 'אוי לו לאדם שפגע בו ערוד/שנשכו חברבר, ואוי לו לערוד שפגע בו רחב"ד/לחברבר שנשך את רחב"ד. יש גם הבדלים בין הסיפורים. הבדל אחד בולט הוא שבסיפור בבבלי כלל לא מדובר שעל שעת התפילה. נקודה זו מעלה שאלה על עצם הבאתו של הסיפור על ידי הבבלי, בסוגיה שההקשר בה הוא הפסק בתפילה. ברם, נראה שהדברים מתיישבים על ידי התמקדות בדבריו של רחב"ד לתלמידים: 'לא הערוד ממית אלא החטא ממית'. המסר שבדברים הללו נוגע גם לתפילה, שבה גם כאשר יש איום על החיים, על פי התפיסה של החסיד אין כאן באמת איום. אם נשליך את דברי רחב"ד על סיפור החסיד וההגמון, ניתן גם לומר ש'לא ההגמון הזועם ממית אלא החטא ממית', כפי שעולה מהסיפור שם ומדברי החסיד.

ניתן, אפוא, להצביע על הבדל חשוב במסר של שני הסיפורים: בעוד שבירושלמי רחב"ד מעיד על עצמו שלא היה מודע כלל ל'מפגש' עם החברבר, משום שהיה שקוע בתפילתו, בבבלי העימות עם הערוד יזום על ידי רחב"ד (שאינו עסוק באותה שעה בתפילה). לפיכך, המסר בירושלמי הוא שהחסיד שקוע בתפילתו באופן שאינו מרגיש את פגיעת הערוד, והוא ניצל משום חסידותו; זהו המודל ה'חסידי' שהירושלמי בוחר להציג בפנינו. לעומת זאת, בבבלי ישנה יצירה יזומה של העימות, והחלטה מודעת להתעמת עם הערוד, שאף שאינה מתרחשת בשעת תפילה, מזכירה מאד את ההחלטה המודעת של החסיד בסיפור עם ההגמון שלא להפסיק בתפילתו, החלטה שגורמת לעימות ביניהם. כאמור, רחב"ד מוסיף ואומר במפורש בבבלי שאין סכנה בהחלטה כזו, משום 'שאין הערוד ממית אלא החטא ממית'. משפט זה נאמר כדי להצדיק את ההחלטה המודעת להתעמת עם הערוד, ובמסגרת הסוגיה בבבלי הוא משמש ממילא גם הצדקה להחלטה מודעת שלא להפסיק בתפילה: לא זו בלבד שעל המתפלל להימנע מלהפסיק מטעמים השקפתיים, אלא שגם לא אמורה להיות סכנה באי ההפסקה, ואולי להיפך - הסכנה שבהפסקת התפילה גדולה יותר. יתכן שבסוגיה כמכלול נרמזת מעין מעגליות, אף שהיא לא נאמרת במפורש: המתפלל שיעמוד בלא להפסיק, ובכך ימנע מסוג של 'חטא', ממילא גם מחסן את עצמו מהסכנה שבאי ההפסקה, מפני שסכנה זו אורבת רק לחוטא.

נמצא שבחלק הראשון, ההלכתי, של סוגיות הבבלי והירושלמי, קיימת זהות: הדיון ההלכתי מפרש את המשנה באופן שבמישור ההלכתי הנורמטיבי המסקנה ההלכתית היא שאין תביעה לסכן את החיים כדי שלא להפסיק בתפילה. ואילו בחלק האגדי קיים בין הסוגיות דמיון מחד גיסא והבדל במסר מאידך גיסא: הדמיון הוא בכך שהסיפורים שמובאים מציגים מודל 'חסידי' ששונה מהמסקנה ההלכתית של הסוגיה, שמיועדת לרבים. ההבדל הוא שכל אחת מהסוגיות מציבה בפני הלומד-המתפלל מסרים 'חסידיים' שונים: בעוד שבירושלמי מוצג מודל של כוונה ושקיעה בתפילה שאינם מאפשרים כלל מודעות לכך שקיימת סכנה, הרי שהבבלי מציג מודל אחר, שבו החסיד נכנס באופן מודע לסכנה על ידי אי הפסקת התפילה, מתוך מודעות לכך ש'לא הנחש (או ההגמון) ממית אלא החטא ממית'.

שתי הסוגיות מאפשרות, אפוא, בחירה הלכתית-נורמטיבית שמיועדת לרבים, שמאפשרת להפסיק את התפילה; אך בה בעת הן מציגות גם את המודל החסידי, שדווקא אינו מפסיק בתפילתו אף במצב של סכנה פוטנציאלית.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   יתכן שהאלוזיה לסיפור ריב"ז אף מעמידה את ההחלטה שלא להפסיק בתפילה במישור היראה - מורא שמים שגדול (לפחות אצל החסיד) ממורא בשר ודם. כיוון זה של היראה ממשיך באופן יפה את הכיוון שפותח בסוגיית הבבלי את הדיון ברישא של המשנה: את המקור לדרישה במשנה לעמוד בתפילה מתוך כובד ראש מוצאת הגמרא בפסוקים שונים, שרובם עוסקים ביראה ובחרדה, כגון: 'השתחוו לה' בהדרת קדש' (נדרש 'בחרדת קדש'), 'עבדו את ה' ביראה' וכו'.

על עניין היראה והחרדה, וההבחנה ביניהם ראו ר"י ברנדס, אגדה למעשה, ירושלים תשס"ה, עמ' 24 ואילך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)