אגדת החשמונאים ואגדת הכוהן הגדול ושמעיה ואבטליון

אגדות הש"ס

שיעור מספר 10

אגדת החשמונאים ואגדת הכהן הגדול ושמעיה ואבטליון

בעקבות סיום ימי החנוכה לפני כשבוע וחצי, נלמד בשיעור השבוע שני סיפורים קצרים, שהראשון שבהם עוסק בסופה של תקופת החשמונאים, והשני קשור לכוהנים שבאו אחריהם, לקראת סוף ימי בית שני.

א. אגדת החשמונאים

האגדה על מלחמת האחים של בית חשמונאי מופיעה במספר מקומות בתלמוד הבבלי - סוטה מ"ט ע"ב, בבא קמא פ"ב ע"ב, ומנחות ס"ד ע"ב - פחות או יותר באותה צורה:

1 תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי[1] זה על זה,

2 היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ.

3 ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין,

4 והיו מעלים להם תמידין.

5 היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית,

6 אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם.

7 למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר.

8 כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה,

9 ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

10 באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים,

11 וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.

12 ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגנות הצריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

חוקרים רבים נגשו בעבר לסיפור זה בגישה היסטורית, מתוך נסיון לשחזר את האירוע ההיסטורי שעליו מבוסס הסיפור. ואכן, סיפור דומה, הנבדל מהסיפור בגמרא בחלק מפרטיו, תואר על ידי יוסף בן-מתתיהו בתארו את התקופה שמדובר בה בסיפור. לא נרחיב במסגרת זו בשאלה ההיסטורית, מכיוון שעיקר ענייננו הוא תוכן הסיפור, עיצובו הספרותי, והמסר שביקשו חז"ל להעביר באמצעות התוכן והעיצוב. הסיפור זכה לניתוח ספרותי מקיף וממצה על ידי פרופ' יונה פרנקל[2] והניתוח שנביא להלן מבוסס, בחלקו הגדול, על דבריו[3].

ב.ניתוח ספרותי של האגדה

חלקי הסיפור

הסיפור מורכב משלושה חלקים: תיאור המצב לפני עצת הזקן (שורות 1-4), עצת הזקן (5-6), והמצב לאחר עצת הזקן (7-9)[4]. קיימת הקבלה תוכנית ומילולית בין החלק הראשון לשלישי - בשניהם צד אחד משלשל דינרים בקופה והצד השני מעלה בהמה או חיה. ההקבלה מדגישה את הניגוד שבין המעשים, הקשורה גם לניגוד בין המצב שקיים בכל אחד מהחלקים: בחלק הראשון - מצור ללא הכרעה, בחלק השלישי - אסון שמשפיע על כל הצדדים. החלק האמצעי קושר באופן סיבתי בין החלקים, מכיוון שבו מתרחש המפנה במעשי הצדדים (העלאת חזיר במקום כבש) שגורם לשינוי במצב (רעידת אדמה).

האחדות שבפרק הראשון

בחלק הראשון מסופר על מצור שהוא חלק ממאבק בין האחים. מדובר באחים לבית חשמונאי, הורקנוס ואריסטובלוס, שהם אחרוני השושלת החשמונאית. אחריהם מלך הורדוס, נציג השלטון הרומי בארץ. האחים החשמונאים נאבקים ביניהם על השלטון, ובמסגרת זו אחד האחים מתבצר בירושלים, בעוד השני צר עליו. אך למרות המלחמה, מוסכם על שניהם שהקרבת קרבן התמיד בפרט, וכנראה שעבודת המקדש בכלל, חייבת להימשך. על כן מתקיים ביניהם שיתוף פעולה יוצא דופן כדי לאפשר את הקרבת הקרבן: הצד שמבחוץ מספק את הכבשים, והצד שבפנים מעביר את דמי הכבשים מהמקדש וכן מקריב את התמיד. שיתוף הפעולה הזה בעניין עבודת המקדש פרדוקסלי עוד יותר על רקע העובדה שחלק חשוב במאבק בין האחים הוא על 'משרת' הכהונה הגדולה, שכבר ממולאת מספר דורות על ידי שליטי בית חשמונאי. מכל מקום, שיתוף הפעולה בעניין קרבן התמיד מבטא סוג של אחדות, שהיא בכיוון מנוגד למאבק. לדעת פרנקל, שיתוף פעולה זה, שמבטא אחדות בתחום הדתי ומצביע על סדר עדיפות נכון בתחום זה, הוא שמונע את הכרעת המאבק בין האחים, וממילא מונע המטת אסון על אחד הצדדים.

גם עיצובו הספרותי של החלק הראשון בסיפור מביע את האחדות המסוימת שקיימת למרות המאבק: הסיפור פותח ב:'כשצרו... זה על זה' (1), שהיא לשון מוזרה, מכיוון שמצור איננו דבר הדדי, אלא החיצוני צר על הפנימי. הביטוי 'בכל יום' (או: 'בכל יום ויום' לפי חלק מהנוסחאות, שורה 3) - מביע את הקביעות וההתמשכות שבהסכמה ביניהם; גם הלשון 'היו משלשלים להם... והיו מעלים להם', המתארת את שיתוף הפעולה בעניין קרבן התמיד - היא לשון סימטרית שמביעה אחדות[5]. בייחוד הביטוי 'והיו מעלים להם' מדגיש שהצד שבפנים הרגיש שהוא מעלה את הקרבנות עבור שני הצדדים, נקודה המדגישה סוג של אחדות שקיימת בין הצדדים.

הניגוד בין התפיסה היוונית לבין זו היהודית בפרקים השני והשלישי

בחלק השני של הסיפור מתואר מעשהו של הזקן. הזקן, בחכמתו, הבין שהתמשכות הקרבת קרבן התמיד מונעת את ההכרעה. את מעשהו, 'לעז להם בחכמה יונית', פירש רש"י[6] שהזקן היה בפנים, ודיבר ביוונית עם אלה שבחוץ, ככל הנראה כדי שאלה שאיתו בפנים לא יבינו שהוא מייעץ לרעתם. פרנקל מוסיף על כך שמעבר לשאלת השפה יש במחשבת הזקן ובעצתו גם אפיון של 'חכמה יוונית', במובן של תרבות או תפיסה. הזקן, לפי פרנקל, חושב על פי התפיסה היוונית שמאפיינת אותו, שנגזרת מהתפיסה האלילית היוונית, שהאדם המקריב קרבן לאל הוא אשר זוכה באופן אישי להגנתו, ולכן אלה שבפנים אינם מוכרעים. ברגע שתופסק הקרבת הקרבן תהיה הכרעה, שכן האל, שכבר לא מקבל את קרבנו, יפסיק להגן על זה שהקריב קודם. זאת, בניגוד לתפיסת המספר, תפיסה יהודית, שרואה בהקרבת הקרבן שיתוף פעולה דתי, שמביא את הגנת הא-ל לשני הצדדים, שאינם נפגעים כל זמן שאין הכרעה לשום צד. פרנקל מוסיף ומזהה גם בחלק זה הדדיות בין הצדדים, הפעם במובן השלילי: הוא מפרש שבתגובה לעצתו ה'יוונית' של הזקן מבפנים מתקבלת יוזמה 'יוונית' נוספת מבחוץ - העלאת חזיר, קרבן יווני טיפוסי.

גם בחלק השלישי מתוארת, לדעת פרנקל, הדדיות, בכך שהחזיר נועץ את ציפורניו בחצי החומה, ובכך מסמל את אחריות שני הצדדים. כשם ששני הצדדים היו שותפים להסכמה החיובית להמשיך את עבודת התמיד, והסכמה זו מנעה מכולם שפיכות דמים, כך יוזמה שלילית 'יוונית' של אנשים בשני הצדדים הביאה על שניהם עונש. ואכן, למרות שלכאורה התקבלה עצת הזקן, הרי שתפיסתו המוטעית הובילה לכך שכוונתו לא התמלאה - הצד הפנימי שהפסיק להקריב לא הוכרע, אלא התרחש אסון על כולם.

לסיכום, לדעת פרנקל התמה המרכזית של הסיפור, הקושרת בין כל חלקיו ומחודדת על ידי עיצובו הספרותי של הסיפור, היא הפער בין תפיסתו היהודית של המחבר לתפיסה ה'יוונית' בשאלה הדתית 'כיצד משפיעים מעשיו הדתיים של אדם על המציאות'[7]. שתי התפיסות, היהודית והיוונית, מבינות שקיימת השפעה למעשי האדם על המציאות. ברם, קיימת מחלוקת משמעותית בין התפיסות בהבנת הדרך הנכונה מבחינה דתית לזכות בחסדי הא-ל ולהשפיע על המציאות. בתפיסה היוונית, כפי שהיא מופיעה בסיפור, העיקר הוא שהאדם מרצה את האל, ולמעשה משחד אותו, באמצעות קרבן, וזוכה לעזרתו. ואילו התפיסה היהודית גורסת שיותר מאשר בקרבן עצמו, מעוניין הקב"ה במחויבותו הדתית והמוסרית של האדם, וממילא שיתוף פעולה בין האחים וסדר עדיפויות נכון יקר בעיניו יותר מאשר הקרבנות עצמם.

קריסת שושלת החשמונאים

על דבריו של פרנקל ניתן להוסיף רובד נוסף, מתוך תשומת לב לסמלים שמופיעים בסיפור. הצד שמבחוץ מאמץ את עצתו וחכמתו 'היוונית' של הזקן לגבי הקרבן. לכן הוא מפסיק להעלות כבשים לקרבן התמיד. אך הוא אינו מסתפק בכך, אלא עושה, כאמור, מעשה 'יווני' נוסף - העלאת חזיר, כביכול כקרבן למקדש. אמנם, יש לשער שהצרים לא באמת חשבו שהנצורים יקריבו את החזיר במקדש (אם כי אימוץ קיצוני של התפיסה היוונית שהוזכרה לעיל לגבי קרבנות עלול להוביל למסקנה שעדיפה הקרבת חזיר מאי-הקרבה בכלל). ברם, בשימוש בחזיר דווקא יש סמליות רבה בסיפור, שמספר למעשה על שקיעתו של בית חשמונאי. זהו מאורע מהופך לאירוע שהביא, על פי המסורת, לעלייתם לשלטון של בני בית חשמונאי לכתחילה: המחאה נגד הקרבת החזיר על ידי היוונים והמתייוונים היא שהביאה לפרוץ המרד (כפי שמסופר, למשל, בספר מקבים א', פרקים א'-ב'). לכן, קיימת סמליות רבה בכך שההתנגדות להשפעה הדתית היוונית בכלל ולחזיר בפרט היא שהעלתה את בית חשמונאי לשלטון, ואילו אימוצן מחדש של תפיסות דתיות יווניות הן שהביאו לשקיעתו. אכן, כאשר אנשי בית חשמונאי עצמם זונחים את דרכי אבותיהם, מתתיהו ובניו, ומאמצים מחדש את התפיסות הדתיות היווניות, הם מאבדים באופן סמלי ופנימי את ההצדקה לשלטונם.

זוהי אגדה עצובה, שמתאים לעסוק בה לאחר ימי החנוכה, מפני שהיא מזכירה לנו את סופו הטרגי של בית חשמונאי, ואת פרשנותם הרוחנית של חז"ל לסוף זה. ממילא, נראה שיותר משהיה חשוב לחז"ל לתאר בדיוק את המאורעות עצמם, היה להם חשוב להביע את עמדתם שמהווה פרשנות דתית ורוחנית למאורעות ההיסטוריים. הביקורת שעולה מדבריהם לגבי אחרוני בני חשמונאי, ששימשו ככוהנים וכשליטים, שעשויה להסביר את קריסת השושלת הזו, ניכרת באגדה זו.

בעניין זה ראוי להזכיר את דברי הרמב"ן הידועים על מלכי בית חשמונאי:

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל. ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) "כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא", שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום. ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'.

(רמב"ן על התורה, בראשית, פרק מ"ט, פסוק י').

גם בנוגע לתקופה שלאחר ימי החשמונאים הייתה לחז"ל ביקורת, על אותם כוהנים ששימשו בכהונה בכלל ובכהונה הגדולה בפרט. במספר מקומות בתלמוד אנו נחשפים לביקורת זו, כמו למשל במקור הבא במסכת יומא (ט' ע"א):

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי י): "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה", יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.

ביקורת זו קשורה, בין השאר, להשתייכותם של כוהנים גדולים לכת הצדוקים, שמתחילה, למעשה, משלהי ימיו של יוחנן כהן גדול, כפי שנאמר במקור הידוע הבא (פסיקתא דרב כהנא, י"א):

אמרו עליו על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ובסוף נעשה צדוקי.

המקור הקודם מעיד על כוהנים גדולים רבים ש'לא הוציאו שנתם', וסביר להניח שהם היו מן הצדוקים. בהקשר זה ידועה אגדה נוספת, שמבקרת את התנהלותו של כהן גדול אחד בשלהי הבית השני, ובה נעסוק להלן.

ג. אגדת הכהן הגדול ושמעיה ואבטליון

בפרק השביעי במסכת יומא (ע"א ע"ב) מצינו אגדה על מפגש בין הכהן הגדול לבין שמעיה ואבטליון בסיומו של יום הכיפורים:

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה. כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון - שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן: ייתון בני עממין לשלם! - אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם - דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם - דלא עביד עובדא דאהרן[8].

אגדה זו קצרה מאד, ואף על פי כן כלולים בה מספר נושאים ומסרים. נושא אחד שנידון בה הוא היחס לגרים, והמסר שדרושה רגישות גדולה כלפיהם, הבאה לידי ביטוי בעיקר באי-הזכרת עברם. נושא אחר שקשור לנושא הקודם הוא היחס בין ייחוסו של האדם לבין הישגיו. המסר שעולה מהאגדה בעניין זה הוא שגדולה איננה תלויה דווקא בייחוס מפואר, אלא בבחירת האדם כיצד לעצב את עצמו ואת התנהגותו. אגדה זו מכילה גם מסר לגבי הזהירות שנדרשת מכהן גדול שהצליח בעבודתו ביום הכיפורים, כמו מכל שליח שמייצג את הציבור לפני ה', שהצלחת השליחות לא תביא לידי יהירות. אפשר שיש בסיפור גם ביקורת על הציבור, שגילה חוסר רגישות כלפי הכהן, אף שסוף הסיפור מעיד שגם בסיטואציה כזו מצפים מהכוהן הגדול להתנהגות אצילית יותר.

כל הנושאים והמסרים הללו מוכלים באגדה זו, כאשר קוראים אותה בפני עצמה, במנותק מכל הקשר. ברם, קריאת האגדה בהקשרה בסוגיה ביומא ממקד אותה דווקא בעניין אחר. נתבונן תחילה בדיון שנמצא בסוגיה לפני האגדה:

אתי משלח, מצאו בשוק לכהן גדול, אומר לו: אישי כהן גדול! עשינו שליחותך. מצאו בביתו, אומר לו: מחיה חיים, עשינו שליחותו.

אמר רבה: כי מיפטרי רבנן מהדדי בפומבדיתא אמרי הכי: מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים...

ואמר רבי ברכיה: הרוצה לנסך יין על גבי המזבח - ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין...[9]

החלק הראשון של הדיון עוסק בכהן הגדול שסיים את עבודת יום הכיפורים, ובדבריו של המשלח את השעיר לעזאזל לכהן. אך מיד אחר כך עוברת הגמרא במעבר חד לדברים שאומרים תלמידי חכמים שנפרדים אלה מאלה. דברים אלה פותחים באופן דומה לדבריו של המשלח לכהן הגדול: 'מחיה חיים...'. מעבר חד זה עשוי להיות קשור לביקורת שהייתה לחכמים על כהני שלהי בית שני, שגרמה להם לראות בחכמים ובלומדי התורה, בעיקר לאחר החורבן, מעין תחליף, לפחות כל עוד הבית עומד בחורבנו, לכוהנים שלא מילאו כראוי את תפקידם. ראיית החכמים בתחליף מודגשת מאד בדבריו של ר' ברכיה, שמופיעים לקראת סוף הדיון. ר' ברכיה מתאר את היין שמוזג אדם לתלמידי חכמים כתחליף לניסוך היין על גבי המזבח כאשר אין מזבח[10]. בהמשך מופיעה מימרא נוספת של ר' ברכיה על חובתו של אדם לדאוג שצאצאיו יעסקו בתורה. הקטע הבא בגמרא הוא הסיפור שהבאנו לעיל על הכהן הגדול ושמעיה ואבטליון. קריאתו של הסיפור הזה בהקשר הדיון שקדם לו, ממקד אותנו בדבריהם של שמעיה ואבטליון: 'יבואו בני עממין לשלום שעושים מעשה אהרן, ואל יבוא בן אהרן לשלום, שלא עושה מעשה אהרן'. כהן גדול זה הוא דוגמה לכהנים גדולים שאינם עושים מעשה אהרן, ואינם ממשיכים במעשיהם את אהרן. במקביל אליו קיימים החכמים, שהם עושים מעשה אהרן, וממילא, אנו נרמזים כאן, יכולים לשמש כמעין תחליף לבני אהרן לאחר החורבן.