אגדת ר' פנחס בן יאיר

אגדות הש"ס

שיעור מספר 16

אגדת ר' פנחס בן יאיר

א. האגדה

בסוגיה הראשונה במסכת חולין, שעוסקת בשאלה מי כשר לשחוט, מופיעה אגדה ארוכה יחסית, שמסופרת על ר' פנחס בן יאיר (רפב"י):

א[1]

דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא. אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה.

אמר[2] רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון.

ב

אקלע לההוא אושפיזא, רמו ליה שערי לחמריה לא אכל. חבטינהו לא אכל. נקרינהו לא אכל. אמר להו: דלמא לא מעשרן? עשרינהו ואכל, אמר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים.

ומי מיחייבא? והתנן: הלוקח לזרע ולבהמה, וקמח לעורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים - פטור מהדמאי! התם הא אתמר עלה, אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לבהמה - חייב לעשר; והתניא: הלוקח פירות מן השוק לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה - הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר.

ג

שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה: רצונך סעוד אצלי, אמר לו: הן. צהבו פניו של רבי, אמר לו: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: (משלי, פרק כ"ג, פסוק ו') "אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך", ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא, דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך. כי אתא, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה: מזבנינא להו, אמר­ ליה: (ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ד) "ולפני עור לא תתן מכשול". מפקרנא להו, מפשת היזקא. עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא (דברים, פרק כ', פסוק י"ט) בל תשחית. הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו. בכה רבי ואמר: מה בחייהן כך, במיתתן על אחת כמה וכמה...;

...אמרו עליו על רפב"י: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו:

(חולין ז' ע"א).

ב. מקורות מקבילים לאגדה

הסיפור בנוי משלושה חלקים, או מערכות, שכל אחת מתרחשת במקום אחר. שלוש המערכות יחד יוצרות רצף אחד, שהמסגרת שלו היא מסעו של ר' פנחס בן יאיר לפדיון שבויים, כאשר כל אחת מהמערכות מציגה אירוע או התמודדות שהוא פוגש בדרך. כבר בשלב זה, בהתבוננות ראשונית וכללית על הסיפור, ניתן לשאול מה מאחד את חלקיו השונים: האם מדובר רק ברצף של אירועים שהתרחשו במקרה לאורך מסע אחד, ולכן הם מתוארים יחד; או שמא ישנה תמה משותפת שמאחדת אותם בסיפור גם מבחינה רעיונית ולא רק מבחינה כרונולוגית?

שאלה זו מתחדדת מאד לאור המקבילות לחלקי הסיפור השונים, שניתן למצוא בתלמוד הירושלמי. בירושלמי במסכת דמאי (פרק א', הלכה ג', דף כ"ד עמוד ד') מופיעה שרשרת של שמונה אגדות על רפב"י. שלוש מתוכן מקבילות לחלקים השונים בסיפור בבבלי חולין:

1[3]. חמרתיה דר' פינחס בן יאיר גנבונה ליטסיי בליליא. עבדת טמורה גבון תלתא יומין דלא טעמא כלום. בתר תלתה יומין איתמלכון מחזרתה למרה, אמרין נישלחינה למרה דלא לימות לגבן ותיסרי מערתא. אפקונה, אזלת וקמת על תורעת דמרה שוריית מנהק'. אמ' לון פותחון להדא עליבתא דאית לה תלתא יומין דלא טעימת כלום. פתחון לה ועלת לה אמ' לון יהבון לה כלום תיכול. יהבון קומה שערין ולא בעית מיכול. אמרו לי' רבי לא בעית מיכול. אמר לון מתקנן אינון? אמרו ליה אין. אמר לון וארימיתון דמיין? אמרו לי' ולא כן אילפן ר' הלוקח לזרע לבהמה קמח לעורו שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי? אמר לון מה ניעביד להדא עליבתא דהיא מחמרה על גרמה סגין. וארימון דמיין ואכלת.

2. רבי פינחס בן יאיר הוה אזיל לבית וועד והוה גיניי גביר. אמר ליה גיניי גיניי מה את מנע לי מן בית וועדה? ופלג קומוי ועבר. אמרו ליה תלמידיו יכלין אנן עברין? אמר לון: מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה.

3. רבי בעא מישרי שמיטתא. סלק רבי פינחס בן יאיר לגביה, אמ' ליה מה עיבוריא עבידין? אמר ליה עולשין יפות. מה עיבוריא עבידין? אמר ליה עולשין יפות. וידע רבי דלית הוא מסכמא עימיה. אמר ליה מישגח רבי מיכול עימן ציבחד פטל יומא דין? אמר לון אין. מי נחית חמא מולוותא דרבי קיימין. אמר כל אילין יהודאי זנין איפשר דלא חמי סבר אפוי מן כדון? אזלון ואמרון לרבי. שלח רבי בעי מפייסתיה. מטון ביה גבי קרתיה. אמר בני קרתיה קורבין לי ונחתו בני קרתא ואקפון עלוי. אמר לון רבי בעי מפייסתיה. שבקוניה ואזול לון. אמר בני דידי קורבין לי. נחתת אישתא מן שמיא ואקפת עלוי. אזלון אמרון לרבי. אמר הואיל ולא זכנינן נישבע מיניה בעלמא הדין ניזכי נישבע מיניה בעלמא דאתי.

שלושת הסיפורים הללו דומים מאד לחלקיה השונים של האגדה בחולין, אך הם גם שונים מהם בפרטים שונים בעלילה - בנסיבות האירועים ובפרטיהם. למשל, בסיפור על נהר גינאי, שנחצה לפני רפב"י - בירושלמי הוא בדרכו לבית הועד, ואילו בבבלי הוא בדרכו לפדיון שבויים; בסיפור על החמורה - בירושלמי מסופר על שודדים שגנבו אותה ולא מצליחים להאכיל אותה, ובבבלי מדובר על אכסניה שלן בה רפב"י בדרכו לפדיון שבויים.

יתכן שהיו שתי מסורות נפרדות לגבי רפב"י: במסורת אחת, שהגיעה לירושלמי, התרחש כל אחד משלושת המאורעות בנסיבות נפרדות, כפי שמתואר בירושלמי; ואילו לידי הבבלי הגיעה מסורת אחרת, שבה התרחשו שלושת המאורעות במסגרת של מסע אחד של רפב"י, ובאופן קצת שונה מהמתואר בירושלמי. אפשרות אחרת היא שהאגדה בבבלי לא באה לתאר תיאור מדוייק ומלא של מאורע היסטורי בחייו של רפב"י; אלא מדובר ביצירה ספרותית, שמתבססת על שלושה סיפורים נפרדים שקרו לרפב"י, ונטוו יחד לאגדה אחת, שיש לה מסר שנבנה והולך משלושת חלקיה. מכל מקום, נראה שהקשר בין שלושת האירועים, שמחוברים בסיפור שמופיע בבבלי לסיפור אחד ארוך, אינו מקרי וטכני; אלא במסורת זו קיים רעיון מאחד שנבנה והולך לאורך הסיפור, כפי שנראה.

ג. ניתוח האגדה בבבלי

התמה העיקרית של הסיפור

כעת נשוב וננתח את החלקים באגדה שבבבלי. בחלק הראשון רפב"י מצווה על הנהר להיחצות, כדי שהוא יוכל להמשיך בדרכו למצות פדיון שבויים. אלא שהנהר מגיב בטענה משלו - גם הוא, בזרימתו המתמדת, עושה את רצון קונו, ולכן אין עדיפות לצרכיו של רפב"י על הנהר אלא להיפך: הנהר בעצם זרימתו כבר מקיים את רצון קונו, ואילו רפב"י רק נמצא בדרכו לנסות ולפדות שבויים, ואין בטחון שיצליח. בשלב זה רפב"י מאיים על הנהר שיעצור את זרימתו לנצח אם לא ייחצה מרצונו, והנהר נכנע. בהמשך דורש רפב"י מהנהר שיישאר חצוי גם למען יהודי שעסוק במצוה (הובלת חיטים למצות) ואף למען גוי שמתלווה אליהם, כדי שלא תהיה ביקורת על התנהגותם של יהודים כלפי אלה שמתלווים אליהם בדרכם.

סיפור זה מציג בפנינו את דמותו של רפב"י כמי שעוסק במצוות למען הצלת אחרים, ואף דואג לצרכי סביבתו - אלה שהולכים עמו. הוא גם מוצג כבעל כוח מיוחד שמעניק לו יכולת להכניע את איתני הטבע, לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן המטאפיזי: זרימת הנהר אינה מוצגת רק כתופעה פיזיקלית, אלא כפעולה שבמהותה הינה קיום רצון ה'; ולכן ניתן להכניעה באמצעות כוחו של רפב"י, שכפי הנראה נובע מצדקותו ועיסוקו (המתמיד, כנראה) במצוות ובצרכיו של עם ישראל, שהם ככל הנראה דרגה גבוהה יותר של עשיית רצון ה' מזרימת הנהר. זאת, למרות החיסרון עליו מצביע הנהר, שתוצאות מעשיו של רפב"י אינן מובטחות מראש.

חציית הנהר על ידי רפב"י מזכירה כמובן את הסיפור המקראי של קריעת ים סוף. ואכן, רב יוסף מעיר על כך, ומשווה בין רפב"י למשה. גם המצווה שעסוק בה היהודי השני, הבאת חיטים למצות של פסח, מזכירה את ההקשר של יציאת מצרים. למעשה, גם עיסוקו של רפב"י בפדיון שבויים מזכיר את משה, שמוציא את בני ישראל ממקום השבי והעבדות שלהם במצרים. על משמעות ההשוואה למשה נעמוד בהמשך, אך כבר בשלב זה ברור שההשוואה מאדירה עוד יותר את דמותו של רפב"י.

בחלק השני רפב"י נמצא באכסניה, בהמשך דרכו. בעלי האכסניה אינם מצליחים להאכיל את חמורו שעורים שהם דמאי, עד שמפרישים מהם את המעשרות. הגמרא מעירה שהקפדת הבהמה נובעת מחילוק בדין המשנה שמתירה באופן כללי האכלת דמאי לבהמה, אך אוסרת זאת במקרה שמדובר בתבואה שנועדה מראש לבני אדם. חלק זה ממשיך תמאטית את החלק הקודם משתי בחינות: ראשית, מועצמת דרגת צדקותו של רפב"י, כשמתברר שאפילו בהמתו מקפידה הקפדה חמורה ומדוקדקת בהלכות דמאי, ולא אוכלת משהו שאינו מתוקן במלוא מאת האחוזים. שנית, רפב"י מסביר את ההקפדה של בהמתו - הוא מתאר גם אותה כ'הולכת לעשות רצון קונה'. כך אנו מבינים, שוב, שרפב"י אינו רק עסוק כרגע במצוה - עשיית רצון קונו היא בבחינת ייעוד תמידי ומצב סטטי, שמגדיר את כל חייו והתנהלותו ואופף את כל סביבתו, כך שגם בהמתו היא חלק מייעוד זה. נקודה זו שופכת אור נוסף על יכולתו של רפב"י לאיים על הנהר ולהכניע אותו: רפב"י אינו רק בדרך למשימה מקרית שספק אם תתבצע, אלא בדומה לנהר, ובעוצמה וייעוד גדולים יותר, הוא 'זורם' כל הזמן בנתיב של עשיית רצון קונו.

בחלק השלישי מסופר על עימות בין רפב"י לרבי, לאחר שרבי מזמין את רפב"י לאכול אצלו. בשלב הראשון מציב רפב"י סדרי עדיפויות, ומסרב לעצור אצלו עד שיסיים את משימתו הנוכחית - פדיון שבויים. בשלב השני, כשמתברר במקרה לרפב"י שרבי מחזיק אצלו (כחלק ממעמדו כנשיא) בהמות מזיקות, הוא מסרב לאכול אצלו. כל הצעותיו של רבי לתיקון נדחות על ידו, עד ש'גבה הר ביניהם' - הפער והפירוד גדל והולך עד שלא ניתן לגשר עליו. פירוד זה, מסתבר, אינו נובע ממעשה כזה או אחר, שניתן לשנותו, אלא מהבדלי גישה עמוקים לחיים. לכן, לא רק מעשה החזקת הבהמות מרתיע את רפב"י, אלא גם נסיונות התיקון שמציע רבי אינן מקובלות עליו.

חלק שלישי זה, הקרע החד שנפער בין רבי לרפב"י, נראה כשיא שאליו שואף הסיפור. הסיפור אינו רק תיאור של מסע לקיום מצוות פדיון שבויים, שכן עיקר החלק השלישי מתרחש כבר בדרך חזרה מהפדיון. נראה ששני החלקים שקדמו לעימות זה נועדו במסגרת הסיפור להציג בפנינו את דמותו של רפב"י, שמוכרת פחות מדמותו של רבי, וליצור בכך את הרקע המתאים לקרע ביניהם בחלק השלישי. לאחר שעוצבה דמותו של רפב"י על אפיוניה המיוחדים, ניתן להבין טוב יותר את מהות הפער והעימות בין שני החכמים הללו: רפב"י מייצג דמות של חסיד, שחי והולך עם יהודים פשוטים ודואג להם, ונלווים אליו בדרכו גם נכרים, שזוכים לדאגתו; ואילו רבי הוא נשיא, ממשפחה מפוארת ומיוחסת של נשיאים, שחי בבית מפואר ומחזיק בגינוני שלטון, שהחזקת פרדות לבנות היא חלק מהן. במובן זה קיים ריחוק מסוים בין רבי לבין השכבות הפשוטות יותר של העם. רפב"י מזועזע מפוטנציאל הנזק לציבור הרחב שטמון בפרדות המסוכנות שמחזיק רבי, אך גם מצערן של הפרדות עצמן, שעלול לנבוע מניסיונותיו של רבי להיפטר מהן כדי לרצות אותו.

הניגוד בין שתי הדמויות מובלט מאד על ידי הבהמות בסיפור. בהמתו של רפב"י מוצגת כבהמה שלא רק שאינה מזיקה, אלא כל כולה הולכת לעשות רצון קונה, והיא מקפידה הקפדה חמורה על מאכלות אסורות. ואילו רבי מחזיק בהמות מסוג אחר לגמרי, שלא רק שאינן פועלות לטובת הבריות, אלא עלולות להזיק להן.

 

בין רפב"י לרבי

ברם, המסר בספור איננו כה פשוט, ואינו מסתכם בהעצמתו של רפב"י בהשוואה לרבי, והצגת עליונותו המוסרית והרוחנית, כדגם 'מושלם' יותר של צדיק. החלק השלישי בסיפור מסתיים בבכיו של רבי, שמותיר טעם מר בפי הקורא. בלב הקורא הרגיש מעלה העימות בין הדמויות רגשות מעורבים. מחד, צודק לכאורה רפב"י בטענותיו, והסיפורים עליו מצביעים על התנהלות של אדם בדרגה גבוהה מאד מבחינה רוחנית ומוסרית; מצד שני, גם דמותו של רבי אינה של אדם מהשורה. רבי הוא מחשובי הנשיאים, גדול בתורה, שערך את המשנה. סירובו של רפב"י להתרצות לו בשום תנאי מעידה על נוקשות, שהיא ככל הנראה המחיר של השלמות שלו. כאן מתברר, באופן פרדוקסלי, שעיסוקו האינטנסיבי של רפב"י בצרכי הרבים כך שכל חייו ומחשבתו מוקדשים רק לכך, גם מרחיקים אותו במידה מסויימת מהרבים. רפב"י חי בעולם של שלמות, של אידיאל מתמיד, ואנשים אחרים, אף אם הם גדולים כרבי, אינם יכולים לעמוד במחיצתו.

כעת מובנת יותר ההשוואה שיוצר החלק הראשון בסיפור בין רפב"י למשה רבנו. משה הוא האדם שהיה קרוב יותר מכל אחד אחר לקב"ה; בנוסף, כל חייו היו מוקדשים לעם ישראל ולדאגה לצרכיו, והוא אף מתעמת עם הקב"ה למען העם. אך הצד השני של הויה כמעט מלאכית ובלתי אנושית כזו, היא ניתוק מסוים מהציבור הרחב, ואף מאנשים גדולים בו, כפי שמתבטא למשל בפרשת דבריהם של אהרן ומרים על האישה הכושית, וכן בפרשיות אחרות בתורה. יש למשה קושי להבין את החולשות הפשוטות והרצונות הארציים והיומיומיים של הציבור שהוא מנהיג.

כעת מובן כיצד, כפי שנאמר לעיל, שני החלקים הראשונים בסיפור בונים את דמותו של רפב"י לקראת העימות עם רבי בחלק השלישי. הם בונים דמות של אדם שכמשה, כל חייו קודש לרצון קונו, והם מתרחשים במישורים אידיאליים, אך גם מרוחקים מחיי רוב הציבור. האש שמקיפה אותו בסיפור בירושלמי וההר שצומח בינו לבין רבי מדגישים את הריחוק. סיפור ההר בחלק השלישי של הסיפור בבבלי סוגר מעגל על דרך הניגוד עם סיפור הנהר בחלק הראשון: רפב"י חוצה בקלות מכשולים פיזיים ואיתני טבע כשהוא בדרך למצווה, אך במקביל הוא מצמיח מכשולים בדמות איתני טבע אחרים בינו לבין אלה שאינם חיים במציאות האידיאלית שהוא חי בה[4].

בעיצוב הסיפור מודגש שאף שרפב"י דואג לבני הלוויה שלו בחלק הראשון של הסיפור, הוא אינו מקיים איתם דיאלוג. באופן כללי, דאגה לצרכי אחרים מסיבות אידיאליסטיות-דתיות/מוסריות (פדיון שבויים, דאגה ליהודי שעסוק במצוה, דאגה שהנכרי יאמר שהיהודים נוהגים שלא כשורה בבני לוויה, דאגה מפני הנזק של הפרדות ודאגה ל'צער בעלי חיים' ו'בל תשחית') היא במוקד חייו, אך אין בינו לבין סביבתו דיאלוג אנושי. למעשה, כל דיאלוג שמקיים רפב"י בסיפור הוא דיאלוג של עימות: הוא מתעמת עם הנהר, עם בעלי האכסניה, ולבסוף עם רבי. לפחות שתיים מה'דמויות' שאיתן הוא מתעמת, הנהר (שעושה רצון קונו) ורבי אינן דמויות שליליות או סתמיות, ועם זאת רפב"י בעימות איתן.

יש להדגיש כי החלק השלישי בסיפור איננו מעביר ביקורת על רפב"י. הסטנדרטים הגבוהים שלו בתחומים הדתיים והמוסריים מעוררים הערצה. אפילו רבי, שנפגע כתוצאה מסטנדרטים אלה, מתואר כמעריץ אותו, מחפש את קרבתו, ומצטער על הריחוק ביניהם. אך הסיפור מצביע על כך שיש לחיים מסוג זה גם מחיר, כפי שהיו גם חסרונות במנהיגותו של משה, ויש מקום גם למודל אחר של מנהיגות, שאותה מסמל רבי. המשפט שהוא קורא על רפב"י, "מה בחייהן כך במיתתן על אחת כמה וכמה" מבטא את הדואליות הזו: מצד אחד, מורמות מעם ומודל להערצה; ומאידך, אדם שבחייו ובמיתתו מתקיים בסוג של ריחוק מיתר הציבור.

ד. ההקשר הרחב של הסיפור בפרק

כאמור לעיל, הסיפור מופיע בסוגיה שעוסקת בשאלה מי כשר לשחוט. המשנה בראש הפרק מכלילה באופן גורף: 'הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש, שוטה וקטן...', ואף הם מטעמים פרקטיים שניתן לפתרם על ידי השגחה עליהם, ולא מטעמים מהותיים. ברם, בדיון שמתפתח בגמרא על המשנה עולה, בין השאר מדיוק בלשון המשנה, שישנן הסתייגויות נוספות, בעיקר כלפי מגזרים שלא ניתן לתת בהם אמון מלא. מדובר בכותים ומומרים למיניהם, כלומר אנשים שמבחינה דתית מצויים בשולי החברה היהודית, וחשודים בכך שאינם מקפידים על ההלכה, מסיבות ארציות (כגון מומרים לתיאבון) או אידיאליסטיות (של תפיסות עולם ששוללות את ההלכה של חז"ל). ניתן לומר שככל שמתקדמת הסוגיה הלומד מתוודע לכך שהלכות שחיטה מגלמות בתוכן גם מטען שהוא מעבר להלכות כשרות 'נטו', וקשור גם בהגדרת הגבולות בין מגזרים שונים באוכלוסיה היהודית ונספחיה השונים. הדיון אף מתפתח לכיוון של הבחנה בין סוגים שונים של מומרים (לתיאבון, לעבודה זרה, וכו'), וקביעת מעמדם, כמו גם מעמדם של הכותים, שעובר תמורות בדורות שונים (ה' ע"ב - ו' ע"א). למעשה, עניין דומה מוכר גם ממסכת עבודה זרה, בה מופיעים איסורים על מאכלים שונים שמייצרים נכרים, איסורים שנועדו, בין השאר, ליצור חיץ חברתי בין יהודים לבין הנכרים. חלק מאיסורים אלה מוזכרים גם בסוגייתנו, ביחס לכותים (ו' ע"א - "עשו את הכותים עובדי כוכבים לשחיטה ויין נסך"). אמנם, על פי רוב, בסוגייתנו ההשלכות החברתיות אינן מוזכרות במפורש, אם כי הן רמוזות מדי פעם[5].

הסקנו לעיל שמוקד הסיפור הוא בחלק האחרון, בעימות בין רפב"י לרבי. חלק זה בסיפור מחדד מאד את ההשלכות החברתיות של שאלות שקשורות בהחלטה אם לאכול עם/אצל מישהו. ראשית, רפב"י מוסיף מישור חדש לדיון שאינו קשור ישירות להלכות כשרות: 'מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו?'. כלומר, יצירת חיץ על ידי סירוב לאכול אצל מישהו יכולה להתבצע משיקולים ערכיים שונים, ולא רק בהקשר של הלכות כשרות גרידא: מלבד הגורמים שהלכות כשרות ממילא מרחיקות יהודים מחברתם, כגון נכרים וכותים, ישנם גם מצבים שניתן לקבל החלטה כזו אף אם אין בעיה ספציפית של כשרות. לאידך גיסא, הפגיעה הגדולה שנפגע רבי, המועצמת על ידי בכיו, קוראת גם לזהירות ורגישות בעת השימוש בכלי זה. נראה שהסיפור מעלה למודעות את ההשלכות הסוציולוגיות שיש גם לאותן הלכות שמונעות אכילה משותפת או אכילה זה משל זה: חז"ל היו מודעים לכך, וכאמור השתמשו לעיתים בכלי זה בדורות שונים כדי להגדיר ולהדגיש את הגבולות החברתיים בין יהודים שומרי מצוות ל'אחרים' למיניהם. ברם, כלי זה יכול ליצור מחיצות גם בתוך החברה היהודית, ונראה שהסיפור מכווין לפחות להיות מודעים לכך, ולפעול ברגישות הראויה במקום שהדבר נצרך.