דילוג לתוכן העיקרי

איסור הוראת הלכה בפני הרב

קובץ טקסט

איסור הוראת הלכה בפני הרב

הגמרא במסכת סנהדרין (ה ע"א) דנה בכל התנאים והגורמים הנוטלים חלק בפסיקת הלכה. אחת ההגבלות נוגעת למיקומו של הפוסק ביחס לרבו. לפי הגמרא אסור לתלמיד - באיסור דאורייתא - להורות הלכה לאחרים בפני רבו. בשיעור זה נעסוק בטעמו של איסור זה ובהיקפו.

הדרך הפשוטה ביותר להבין הלכה זו היא לבסס אותה על הכבוד שמחויב התלמיד להעניק לרב. הגמרא במסכת פסחים (קח ע"א) אומרת כי על התלמיד לירא מפני רבו כשם שהוא ירא מפני הקב"ה, והרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה פרק ה) מסיק מכך את המסקנות המתבקשות: אסור לתלמיד לשבת במקום רבו, אסור לו לקרוא לו בשמו הפרטי וכו'. מובן שדחיקת הרב מתהליך הפסיקה ההלכתית מהווה פגיעה עצומה בכבודו.

אולם הגמרא במסכת עירובין (סג ע"א) מציעה הבנה שונה במקצת של הלכה זו. הגמרא מתייחסת אל הוראת הלכה בפני הרב כאל "אפקרותא". רש"י מתרגם מונח זה כחוצפה. השימוש של הגמרא במונח זה על מנת לתאר את התופעה, מצביע אולי על הבנה שונה במקצת של האיסור מזו שהוצגה עד כה. תלמיד המתייהר לפסוק מבלי לנצל את משאבי הידע והניסיון ההלכתיים של רבו הנמצאים בהישג ידו, לוקה בעודף ביטחון עצמי. מלבד הפגיעה בכבוד רבו, הוא טועה בהערכת יכולתו להתמודד עם הבעיה ההלכתית שהובאה בפניו. במילים אחרות: התלמיד מעליב את התורה, כביכול, בכך שהוא נוטל על עצמו אחריות כה כבדה מבלי לנצל את חכמתם ואת ניסיונם של אחרים. מבחינתו, פסיקה הלכתית היא נושא פעוט ערך, שניתן להתמודד עמו בקלות ובמהירות.

סיכום:

העלינו שני ממדים שונים של האיסור להורות הלכה בפני הרב. ייתכן שהאיסור מסתכם בעלבון ובפגיעה הנגרמים לרב כתוצאה מכך שהרב לא נשאל לדעתו, אך ייתכן גם שהאיסור משקף פזיזות או אפילו קלות דעת ביחס לפסיקת הלכה.

ייתכן שיש לשאלה יסודית זו שהעלינו כמה השלכות מעשיות. בהקשר זה מעניינת במיוחד פסיקתו של הפתחי תשובה בנידון (יורה דעה סימן רמ"ב סעיף א). הוא מצטט את השבות יעקב, הטוען כי בימינו, פוסק שאינו בוחן את דעתו לאור הספרים המתאימים עובר על איסור זה. ברור שהרחבה זו של האיסור אינה איסור על פגיעה בכבוד הרב (שהרי אין שום רב שנפגע באופן פרטי מן הפסיקה). נראה כי לדעת השבות יעקב האיסור נוגע לשחצנות אישית של אדם המגיע לפסק הלכה באופן לא-אחראי.

נפקא מינה שנייה לשאלה שהעלינו היא מעמד האיסור במקרה שבו הרב מרשה לתלמיד לפסוק. התוספות במסכת סנהדרין (ה ע"א) סבורים כי מתן הרשאה כזו יסיר את האיסור מעל התלמיד. הר"ן בחידושיו מסכים לדעה זו, אך הוא מצטט את דעת רבנו דוד (תלמיד של הרמב"ן), החולק וסובר כי האיסור קיים גם כאשר הרב מחל על כבודו. הר"ן מצדיק את עמדתו בטענה שמכיוון שכל האיסור נועד להגן על כבודו של הרב ולשמור עליו, הרב רשאי למחול על כבודו, כשם שהוא רשאי לעשות זאת בתחומים אחרים (כמו לאפשר לתלמידים לא לעמוד מפניו וכו'). ייתכן שרבנו דוד חלק על הבנתו של הר"ן בדבר טעם האיסור, ולדעתו האיסור נובע משחצנותו של התלמיד ומיחסו המזלזל לפסיקת הלכה, ולכן הוא ממשיך לחול גם כשהרב מרשה לו לפסוק בעצמו.

נפקא מינה שלישית קשורה לסוג השאלה שאותה בא הפסק לפתור. תוספות במסכת עירובין (סב ע"ב) טוענים כי האיסור קיים רק כאשר יש בשאלה המוצגת מרכיב של חידוש. אם הפסק נוגע להלכה הידועה לכול, ניתן לפסוק בעניין גם בנוכחות הרב. נראה שהתוספות בעירובין ראו את האיסור כנובע מיהירות, ולכן מתן תשובה על עניין פשוט, שאינו מצריך שיקול דעת מעמיק, אינו מעיד על יהירות מצדו של המשיב. לעומת זאת, אם האיסור הוא על פגיעה בכבודו של הרב, אין מקום לצפות להבדלים בחלות האיסור ביחס לרמת הקושי של השאלה.

בעל התורת חיים (הרב אברהם חיים שור - אחרון בן המאה ה19-) מחלק חילוק דומה לזה שחילקו התוספות במסכת עירובין. בהסתמך על תוספות במסכת סנהדרין (כא ע"א) הוא טוען כי האיסור אינו חל במקרים של שאלות הנוגעות לפסקים ממוניים, אלא רק לפסק הנוגע לאיסורים. חילוק זה יכול ללמדנו על מהותו של האיסור. אם האיסור נועד להגן על כבודו של הרב, יקשה עלינו להסביר את ההבדל שבין שאלות ממוניות ובין שאלות איסוריות; הרב ייעלב גם במקרה של שאלות ממוניות. אך אם האיסור נועד למנוע שחצנות אינטלקטואלית, ייתכן שנוכל להיות סבלניים יותר במקרים הנוגעים לממון, שבהם כמעט ולא ניתן לעבור על איסור משום שממון תמיד יכול לעבור ידיים, וניתן להחזירו למי שהוצא ממנו. תנאים כאלו יכולים להקל עלינו בפסיקה.

נפקא מינה נוספת היא המקרה של תלמיד-חבר - תלמיד שלמד זמן רב ואינו כה רחוק בידיעותיו מן הרב. הגמרא אמנם מאפשרת לתלמיד חבר לפסוק הלכה במקרים כאלו, אולם היא מגבילה את ההיתר רק למקרים שבהם הרב אינו נוכח ממש בפסיקה (שלא בפניו). מה מותר לתלמיד חבר לעשות אף בפני רבו? נוכל לחזור לנקודת ההתחלה: אם האיסור הוא על עלבון הרב, אין מקום לומר שדרגתו של התלמיד תמעט את הפגיעה ברב - סוף סוף, יש כאן התעלמות של תלמיד מסמכותו של מורהו; אולם אם האיסור מבוסס על פזיזותו של הפוסק, שאינו טורח להתייעץ עם רבו, ייתכן שנוכל לראות תלמיד חבר באור שונה - הוא רכש כמעט אותה רמת ידע של רבו, והוא מצויד דיו להתמודד עם השאלה שהועלתה בפניו.

מעניין לציין, כי ניתן ללמוד על אופיו של האיסור מן המקורות שמצטטת הגמרא. הגמרא במסכת עירובין מביאה את מותם של נדב ואביהוא - שני בניו של אהרן שמתו ביום חנוכת המשכן - כמקור המקראי של האיסור. הגמרא מנמקת את מותם בכך שהם הורו למשה (בכך שנהגו כפי דעתם) כיצד יש להעלות את האש על המזבח. הגמרא במסכת סנהדרין לומדת את הדין ממקור שונה- מן האופן שבו היו מטופלות שאלות הלכתיות במחנה ישראל: התורה מספרת (שמות ל"ג, ז) כי כל בעיה הלכתית במחנה הייתה מופנית אל משה (גם אם פנייה כזו הייתה כרוכה בהליכה ארוכה בתחומי המחנה). לדעת הגמרא, הסדר זה מצביע על האיסור ההלכתי להורות הלכה בפני הרב. במובן מסוים, שני המקורות השונים עוסקים בשני תסריטים שונים. בלימוד ממחנה ישראל אנו פוגשים במצב שבו עולות שאלות בקרב העם, והשאלות מופנות למשה רבנו. תלמידיו של משה העבירו את השאלה לטיפולו, למרות שהם היו קרובים יותר למקור השאלה. אילו היו התלמידים מתמודדים עם השאלה בכוחות עצמם, היה בכך משום פגיעה בכבודו של משה רבנו. המקרה של נדב ואביהוא שונה בכך שלא הועלתה בו כל שאלה. נדב ואביהוא נהגו כפי שחשבו שנכון לנהוג, ללא התייעצות עם משה. הם לא "חטפו" פסק בכך שלא העבירו את השאלה הלאה למשה. כאן יש מקום לדון האם העובדה שהם נהגו כפי שעלה על דעתם היא פגיעה במשה רבנו, או שמא (משום ששום שאלה לא הוצגה) מעשה כזה מעיד על גאווה וקלות דעת.

לסיכום, יש מקום לומר כי איסור זה הוא דו-ממדי: לפעמים ההוראה אסורה בשל הפגיעה בכבוד הרב, ולפעמים בשל השחצנות האינטלקטואלית שעליה היא מלמדת. הגמרא בעירובין מצטטת את דעת רבה, הסבור כי עברה על איסור זה בנוכחות הרב עונשה מיתה, ואילו שלא בפניו (על פי רוב הראשונים במרחק ניכר, לא באותה עיר או באותו בית) אין עונש מיתה, אבל עדיין קיים איסור. כיצד נוכל להסביר את חלוקת הרמות הקיימת באיסור - בפניו יש עונש מיתה, ואילו שלא בפניו יש רק איסור? נראה שנוכל לפצל את האיסור כך: בפני הרב (בביתו או בעירו) פסיקה על ידי התלמיד פוגעת בכבודו, והיבט זה של האיסור אף נושא עונש מיתה. שלא בפניו (וברדיוס הגיוני) אין פגיעה בכבוד הרב, ועל כן גם אין עונש מיתה. ואולם, תלמיד הפוסק בכוחות עצמו משתמש בכתר שאינו שלו ונוהג בפזיזות, כפי שמעידה תשובתו. הוא מצביע בכך על קיומה של מידת הגאווה באישיותו - מידה שאינה אופיינית לתלמיד חכם אמתי.

נקודות מתודיות:

1. מהותה של הלכה מסוימת משתקפת בפרטיה, והיא יכולה להתגלות בבחינה של המקורות שמהם אותה הלכה נלמדת.

2. לעתים קרובות הלכה יכולה להיות בעלת אופי כפול: במקרים מסוימים היא יכולה להתבסס על מודל מסוים, ובמקרים אחרים - על מודל אחר.

לסיום:

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ה ה"א) מפתח כיוון חדש של איסור זה: כל תלמיד הפותח בית מדרש או בית דין בסמיכות לרבו נחשב כמחרף ומגדף את רבו. פעולה כזו היא שוות ערך למרד בשכינה (כפי שעשו קורח ועדתו). לימוד תורה דורש שנראה את הלימוד שלנו כחלק מן המסורה. הלימוד אינו יכול להתקיים בווקום, כלימוד עצמאי. הכבוד שאנו מייחסים לרב נובע מהכרתנו בחיוניותה של המסורה בלימוד, ואנו מכבדים את הרב כנושא מסורה זו. מי שמבזה את רבו אכן מבזה את השכינה, משום שהוא איבד את ערכה של המסורה, ואין הוא יכול לקשר את עצמו ואת לימודו לסיני.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)