איסור חמץ

איסור חמץ

משונה הוא איסור חמץ משאר איסורי האכילה שבתורה, ששאר האיסורים הם איסורי עולם, ואילו חמץ אינו אסור אלא לזמן: בימי הפסח הוא אסור, אולם לפני הפסח ואחריו הוא מותר מן התורה. את המצב הייחודי הזה ניתן להבין בשני אופנים שונים:

ניתן להבין, שמבחינה הלכתית יש לחמץ מעמד מיוחד בשבעת ימי הפסח, ואילו בשאר ימות השנה אין שום הבדל בינו לבין כל מאכל אחר. הדבר דומה לאדם שאסר על עצמו בנדר ליהנות מעגבניות במשך חודש טבת, שבאותו החודש רובץ על העגבניות איסור חפצא לגבי אותו אדם, ואילו בחודש כסלו או שבט לא רובץ על העגבניות שום איסור, ואין שום הבדל בינן לבין תפוזים. באופן דומה, עם כניסת הפסח יורדת כביכול מן השמיים חלות של איסור ורובצת על החמץ, ולאחר החג סרה ממנו חלות זו, והוא חוזר להיות מאכל ככל המאכלים.

ברם, ניתן לחלוק ולומר שהחמץ נחשב חפץ אסור בכל ימות השנה, אלא שבמסגרת האיסור לא נאסרה אכילת החמץ אלא בפסח, ולא בשאר ימות השנה. כשם שתרומה אסורה לזרים ולא לכוהנים, ומעשר שני אסור בגבולין ואינו אסור בירושלים, כך גם חמץ אסור בפסח ולא בשאר ימות השנה. החילוק בין הזמנים השונים הוא חלק מתנאֵי האיסור הרובץ על החפץ, ואינו תוצאה של שינוי כלשהו שחל בחפץ עם כניסת חג הפסח.

לשאלה זו יש נפקא-מינה להלכות הכשרת כלים, והראשונים נחלקו בה. מהגמרא בעבודה זרה עו ע"א עולה שכלי שתשמישו ע"י האש צריך ליבון כדי להכשירו רק אם "איסורא בלע", כלומר - מה שנבלע בו היה אסור מלכתחילה, אבל אם "היתרא בלע" - כלומר, מה שנבלע בו היה מותר באותה שעה, ורק אחר כך נאסר - די בהגעלה כדי להכשירו. מסיבה זו, אם צלו בשר קדשים בשיפוד, ולאחר יום או יומיים נאסר הבשר הבלוע בשיפוד משום 'נותר', ניתן להכשיר את השיפוד בהגעלה, שהרי בשעת הבליעה היה הבשר מותר.

לאור דברי הגמרא, נחלקו הראשונים האם כלי שבלע חמץ באוּר לפני פסח, ורוצים להכשירו לפסח, טעון ליבון או הגעלה. לדעת הראב"ד די בהגעלה, שכן חמץ נחשב "היתרא בלע", שהרי בשעת הבליעה היה החמץ מותר באכילה. ואילו הרמב"ן טען שיש להצריך ליבון, שכן חמץ נחשב "איסורא בלע", שכן מה שבלוע בכלי תמיד היה חמץ, אלא שאיסורו נוגע לפסח בלבד. הראב"ד סובר אפוא כאפשרות הראשונה, שבשאר ימות השנה לא רובץ על החמץ שום איסור, ואילו הרמב"ן סובר כאפשרות השנייה, שהחמץ אסור במשך כל השנה, אלא שאיסורו נוגע לפסח בלבד.