תמורה | דף ו | איסור שבדה מלבו

לאחר דיון ארוך במחלוקת אביי ורבא בעניין התוקף ההלכתי של חלויות שנוצרו באיסור, מתקשה הגמרא (ו עמוד א) למצוא נפקא מינה בין שתי הדעות:

"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והשתא דשנינן כל הני שינויי, דאביי ורבא במאי פליגי?".

הקושי של הגמרא נובע מכך שלאורך הסוגיה הובאו מקרים רבים שבהם לכאורה אמורים אביי ורבא לחלוק, אך למעשה הסכימו שני האמוראים על הדין (שמפורש לרוב כבר במשניות) ומצאו דיוקים שונים בפסוקים שמחריגים את הדין שבו מדובר. בהמשך דבריה מציעה הגמרא נפקא מינה מסוימת בין הדעות, ולא ברור לגמרי מהי מסקנתה (עיינו ברש"י ו עמוד ב ד"ה בשינוי). אמנם התוספות (ו עמוד א ד"ה והשתא) מציעים נפקא מינה פשוטה שלא הובאה בגמרא:

"ואם תאמר נימא דפליגי בהכי, כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואחר כך עבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני גירושין כיון דעבר אמימרא דרחמנא!
ויש לומר, כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני".

התוספות מציעים לומר שכאשר אדם נשבע שלא לגרש את אשתו, לרבא לא יועילו הגירושין משום שבמעשה הגירושין "עובר על מימרא דרחמנא". במסקנתם דוחים התוספות הצעה זו משום "שהוא בדה את האיסור". אמנם, בדברי המרדכי (שבועות רמז תשפד) משמע שחולק על דברי התוספות:

"פסק הר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה או מכר או נתן אין במעשיו כלום".

בהמשך דבריו תולה המרדכי את דבריו בדעת רבא בסוגייתנו, ש"אי עביד לא מהני", ונראה שהמרדכי סבור שכלל זה קיים גם כאשר האדם בודה את האיסור מלבו.

בפשטות נראה שהתוספות והמרדכי נחלקו בהסבר טעמו של רבא לכך ש"אי עביד לא מהני": לדעת המרדכי עצם העובדה שמעשיו של האדם נעשו באיסור גורמים לכך שלא יחולו. ממילא אין זה משנה מהו מקור האיסור, וגם איסור שהאדם בדה מלבו מפקיע את החלות של מעשיו. אמנם דעת התוספות היא שרבא מפרש את איסורי התורה עצמם לא כאיסורים בעלמא אלא כקביעות הלכתיות ביחס לחלות. כך למשל מפרש רבא את המילים "לא תגזול" כקובעות שהגזילה איננה אפשרית. סברה זו איננה נכונה באיסור שאותו בדה האדם מלבו, שהרי האדם יכול רק לאסור על עצמו לגרש אישה ואין הוא יכול לקבוע שגירושיה אינם אפשריים.

אמנם בעל קצות החושן (רח סק"א) כתב שניתן ליישב את דברי המרדכי עם דברי התוספות ולחלק בין גירושין ובין מכר (וחלויות אחרות). לדעתו, דווקא בגירושין יש לחלק בין איסורא דרחמנא ובין איסור שבדה מלבו, משום שבגירושין הנידון איננו הפקעת חלות הגירושין אלא רק חיוב להחזיר את האישה. חיוב כזה יכול לחול רק אם רצון ה' הוא שיחזיר אותה ולא כתוצאה משבועה שחלה רק על מעשה הגירושין עצמו.