בעלי המוסר על פרשת השבוע -
שיעור 37
פינחס | איש אשר רוח בו
קובץ טקסט
"איש אשר רוח בו"[1]
א. הקדמה
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר.
יִפְקֹד ה' אלוקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.
אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.
(במדבר, פרק כ"ז, טו - יח).
משה רבנו מבקש מה' טרם הסתלקותו שימנה תחתיו מנהיג ראוי לעם ישראל. בפנייתו לה', משה רבנו מכנה את ה' בתואר "אלוקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר", ובתשובת ה' למנות את יהושע בן-נון ה' מכנה את יהושע בכינוי "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". על רקע הפסוקים הללו בעלי המוסר מתמודדים עם המתח שבין העמדה העצמית הברורה ("אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ"), לבין היכולת להכיל את האחר ("אלוקי הָרוּחֹת"), ובדבריהם נעסוק בשיעור זה.
ב. שליטה עצמית כתנאי להנהגה
ר' יוזל הורביץ (הסבא מנהוברדוק) מסביר את היחס שבין המושג "אלוקי הָרוּחֹת" שמופיע בבקשתו של משה רבנו לבין המושג "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" שמופיע בתשובת ה':
...והמנהיג זקוק לזה לשני דברים: האחד, הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו; והשנית, לפתור לכל אחד כפי ענינו. ועל אדם ממין הזה שיש בו יכולת משני הדברים שאל מאת ה' ואמר "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר", דייק לו תואר זה בכאן, כלומר לפי שאתה אלהי הרוחות, לפיכך תדע למצוא איש אשר יורע כל הרוחות, ויכול להלוך עמם. להבין חסרונם ותיקונם, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג העם, והשיב לו ה': "קח את יהושע איש אשר רוח בו". ביאורו, שיש בו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג ג"כ[2] על הציבור, כי בהיות רוחו כל כך חזק, עד שיכול למשול על טבעו וסדותיה ולפתור לעצמו כל שאלותיו ותביעותיו על פי ההשקפה האמתית, ואינו מפחד מכל הרוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הציבור, ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו.
וגילה לו הסוד הזה, כי הכל תלוי ביכולת למשול על עצמו. ואם האדם הוא הפכפך ובלתי מושל ברוחו, וכאשר תפעול עליו נגיעה דקה מן הדקה, לא ירגיש בה ויפנה לכל הצדדין, איך יבוא להנהיג את הציבור, אם הוא יבא להתערב עם המזגים השונים שבבני אדם יתבלבל מיד, ויחניף לכל אחד מפני נגיעה דקה מן הדקה, כי אם לא יכול לפעול על נגיעתו, איך יפעול על נגיעת תבירו. ולכן אמר "קח את יהושע איש אשר רוח בו"...שהיה אדם המוכן לעשות כל מה שדרוש להדבר, לבלתי פנות להשגיח על כבודו לגמרי, לכן בחר בו להיות מנהיג, כי יוכל לפעול עליהם, "ואשר יוציאם", בעת שיצאו למלחמה הוא יבוא לפניהם. "ואשר יביאם", ובעת יבואו מן המלחמה יבוא אחריהם, עד שיביאם.
(מדרגת האדם, ירושלים תשל"ו, תקון המדות, פרק ג', עמודים נח - נט).
להבנת ר' יוזל, משה רבנו מבקש מה', "אלהי הרוחות", מנהיג שיוכל להתאים עצמו לרוחו של כל אחד ואחד. תשובת ה' היא שדווקא יהושע, "אשר רוח בו", אשר יודע למשול בעצמו ויש לו עמדה מוצקה, הוא המנהיג שגם יוכל לתת מענה אישי לכל אחד ואחד מישראל. לעומת זאת, אדם שחסרה לו עמדה העצמית יתקשה לתת עצה אמיתית לכל אחד ואחד בגלל הנגיעה האישית שתטה אותו מהשיפוט האובייקטיבי.
ג. אסרטיביות ואמפתיה
ר' יוסף ליב בלוך עסק בהרחבה בסוגית המתח שבין יציבות האדם בעמדתו לבין יכולתו להבין ולהזדהות עם בעלי עמדה אחרת. רי"ל פותח את השיעור שמוקדש לנושא זה (שיעורי דעת ירושלים תשמ"ט, ספר שני, עמודים קסא - קסב) באגדה המפורסמת על המפגש בין רבי אלעזר בר' שמעון והאיש המכוער (תענית כ. - כ:),[3] והוא שואל עליה שתי שאלות:
א. איך יתכן שר' אלעזר ברבי שמעון מתנהג בצורה מחפירה שכזו? האם כך ראוי להשיב לאדם שדרש בשלומו? התנהגות זו צורמת במיוחד על רקע העובדה שהסיפור התרחש בשעה שר' אלעזר ברבי שמעון שב מבית רבו לאחר שנים רבות של לימוד תורה.
ב. מדוע כאשר ר' אלעזר ברבי שמעון נכנס לבית המדרש הוא דרש "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז"? האם זו המסקנה שאליה בעקבות האירוע? לכאורה הוא היה צריך להביע רעיון הרבה יותר פשוט ובסיסי, כגון "לעולם יהא אדם ענוותן ומכבד את הבריות" או מסר דומה בכוון זה.
בתשובתו רי"ל מפרש שהאדם המכוער לא היה מכוער מבחינה פיזית, אלא "שהיה מגושם ביותר וריק מכל חכמה ודעת". לאחר שנים רבות של לימוד תורה בבית רבו, ר' אלעזר ברבי שמעון לא יכול היה להבין כיצד יתכן שיהיה אדם שאין בו ריח תורה.[4] את תשובת האיש המכעור רי"ל מפרש כך:
וע"ז[5] השיב לו הלז, "לך ואמור לאומן שעשני כמה מכוער כלי זה שעשית" והוא ברוב גדלותו וחכמתו שמע מדבריו הפשוטים של האיש המכוער מוסר נפלא, כלומר וכי בריאת האדם - יציר כפיו של הקב"ה כשהיא לעצמה הוא דבר מכוער כל כך, הלא האדם על פי יצירתו הטבעית, בלי תורה מוכרח להיות כך, לך ואמור למי שברא את האדם, מדוע עשית כלי מכוער כזה.
(שם, עמוד קסג).
בהתאם לכך מפרש רי"ל את מסקנתו של ר' אלעזר ב"ר שמעון, אשר אותה הוא דרש לאחר המעשה, "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז":
מיד ידע בעצמו שחטא ונכנס לביהמ"ד ודרש "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" כי באמת צריך שיהיה לו לאדם אמץ הדעת והחלטה חזקה; ובודאי הרבה עמל ויגע ר"א בר"ש[6] להתלמד להגיע למדרגה כזו להיות קשה כארז, לבלי לנטות אף מעט הצדה מהחלטותיו החזקות והברורות. ובאמת מה רעה היא מדת האנשים קלי הדעת הפוסחים וקופצים מדעה לדעה ולכל אשר יוליכם הרוח ילכו והוא יטלטלם טלטלה גבר ואין להם שום החלטה לדעת: זו היא דרכי וזו היא החלטתי.
מדה גדולה היא זו והתלמדות מרובה דרושה לאדם להגיע למדת קשה כארז, אך ר"א בר"ש, אחרי שאירע לו מעשה זה, מצא מדה יותר חשובה והכיר, כי אף שצריך האדם להיות בעל דעה חזקה לבלי הנתק ממקומו מכל רוח שינשב, בכל זאת לא יעמוד מוצג על מקומו כארז ולהיות לנגף, שכל הפוגשו יכשל וינגף בו, רק צריך להיות רך כקנה; וכדאמרינן בענין זה (אבות דר"נ[7] פרק מ"א) "מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו הולך ובא עמהם, דממו הרוחות חוזר הקנה ועומד במקומו" פירוש, הקנה גם כן עומד מושרש בחוזק במקומו ואינו נעקר ממקומו מכל רוח שיבא, אבל מכל מקום הוא מרכין את ראשו ובא עם כל הרוחות וכן צריך האדם להיות, אף שצריך שיהיה תקיף בדעתו, אמיץ בדעותיו וחזק בהכרותיו, בכל זאת גם מדה זו אינה צריכה להיות קשה כארז, שלא תזוע ממקומה כלל, ושהכל ינגפו בו כפוגע בארז או באבן קשה, אלא מדה זו עצמה צריכה להיות יותר רכה, יותר עדינה, צריך שתהיה לו לאדם בהנהגתו עם הבריות איזו רכות לכפוף עצמו להם להרגיש ולהבין את אחרים לפי מצבם הם ובכל זאת הוא בעצמו על מקומו יעמוד ואל ינתק ממנו כלל.
(שם, עמודים קסג - קסד).
מתוך ההספד שנשא בנו של רי"ל, ר' אליהו מאיר, על אביו, ניתן ללמוד שרי"ל היה "נאה דורש ונאה מקיים"[8]:
רבינו זצ"ל הי'[9] תקיף הדעת, בעין בהירה ראה את כל דבר כמו הוא, ביחס לבני אדם כמו ביחס לתנועות שונות, לא החליש צד המעלה את צד החסרון ולא צד החסרון את צד המעלה, הוא לא פשר בין שני הצדדים בהוציאו משפט למחצה, לשליש ולרביע אלא חדר אל לבו של כל אחד ואל תוכו של כל דבר וראה את המגרעות ויגד את אשר הכיר, לא חת מפני כל, כי האמת היתה נר לרגליו. אבל כחו זה לא הניא אותו - ויותר נכון דוקא בכח זה הי' דן את כל אדם בהגיעו למקומו של כל אחד ואחד, והי' דן אותו לכף זכות, ובשביל כך הי' לבו תמיד מלא אהבה לכל אדם ולכל בריה, שמח בטובתם ובצרתם לו צר, אהבתו הגדולה לכל אדם היתה מתבלטת ביותר בבוא אליו מי שהוא לשאול בעצתו...הוא הי' מתעמק וחודר לתוך לבו של השואל, לא יעצהו כפי דעתו הוא, אלא כפי הטוב והיאות על פי לבו ונפשו של השואל. לפעמים תמהנו ושאלנו; איך זה יעץ רבינו נגד דעת עצמו? ותשובתו היתה, כי אחרי שהשואל איננו עומד על מדרגת האמת הלזו, אין טוב לו אלא כפי עצה זו, ובעצה אחרת לא תצלח.
כמה פעמים ראיתי בהכנסי לחדר עבודתו והנה איש מן השוק יושב על ידו והוא ז"ל שקוע במחשבות, מקמט את מצחו ויגע למצא פשר איזה דבר, ונפלאתי בחשבי; האם זה האיש בא בקושיא חזקה באיזו סוגיא חמורה, האם הראה סתירה בדברי הרמב"ם ורבינו יגע לתרצה? ולבסוף נודע לי, כי עצת רבינו שאל זה האיש בעניניו הפרטיים ולמען תת לו עצה נכונה צריך הי' לרדת לעומק נפשו למען ימצא את העצה הראוי' לו כפי מה שהיא לא יעצהו כפי דעתו הפרטית, אלא הכניס בלבו את לב השואל יחד עם שאלתו, והבינה וחקרה בלבו ובלב השואל יחד. מאין בא כח נפלא זה? אמנם חכמה גדולה דרושה לזה, אבל מלבד זה אפשר זאת רק למי שיש לו לב מלא אהבה הפתוח לרוחה בעד לבו של כל אחד ואחד. ככה הרגיש רבינו את לב כל אדם וככה-דרש את טובתם "השמים לרום וארץ לעומק ורוחב לב נבון אין חקר".[10]
(שם, עמוד קט"ו).
|
*
|
**********************************************************
|
*
|
|
* * * * * * * * * *
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דוא"ל: [email protected]
|
* * * * * * * * * *
|
|
*
|
**********************************************************
|
*
|
[1] במדבר כ"ז, יח.
[2] גם כן.
[3] וזוהי לשון האגדה:
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.
[4] רי"ל מדמה אגדה זו לסיפור על ר' שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו (שבת לג:), אשר ביציאתם מן המערה בה הם שהו שלוש עשרה שנים ולמדו בה תורה, לא יכלו לסבול אנשים שעסקו בחרישה וזריעה.
[5] ועל זה.
[6] ר' אלעזר ברבי שמעון.
[7] אבות דרבי נתן.
[8] על פי תוספתא, יבמות, ח', ה.
[9] היה.
[10] בחינות עולם, א', א.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)