דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף סו | איש עיתי

הסוגיה בדף ס"ו עוסקת בהלכותיו של "האיש העתי", הנוטל את השעיר לעזאזל ומוליכו למדבר. כך נאמר בתורה (ויקרא טז, כא):

"וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה".

המפרשים שם הסבירו את המילה "עתי" בדרכים שונות. רש"י כתב: "איש עתי – המוכן לכך מיום אתמול", וכך תרגם גם אונקלוס שם.

דברי רש"י ואונקלוס מבוססים על הסוגיה המקבילה לסוגייתנו בירושלמי (יומא ו, ג), שבה נאמר "עתי – שיהא עתיד", כלומר יש צורך באיש שהתעתד לתפקיד זה וזומן אליו מראש. נראה שהצורך להגדיר מראש מי ישלח את השעיר מבקש להדגיש כי מדובר בפעולה מרכזית בסדר העבודה, אשר יש להתכונן אליה, ולא בפעולה צדדית ושולית שעניינה היחיד הוא "להיפטר" מן השעיר. לשון אחרת: אין לסלק ולגרש את השעיר מן המקדש, אלא לקיים בו את מצוותו – מצוות השילוח. על דרך הדרש ניתן לומר כי זהו עניינו של הכבשׁ העשוי מפני הבבליים. על פי השקפתם, אנו מסלקים את השעיר מן המקדש – "טול וצא, טול וצא", אך הכוהנים הבינו שאין מדובר בסילוק אלא בהליכה המהווה חלק מן העבודה, ועל כן יש לעשותה באופן מכובד, ובעזרת הכבש שהותקן לכך (כדרך שהכוהן הנושא את הפרה האדומה אל הר הזיתים צועד על כבש מיוחד; ראה ירושלמי שקלים ד, ב).

הרשב"ם הציע פירוש אחר:

"ביד איש עתי – איש הבקי בדרכים ובמדברות, ורגילין בכל עת ששולחין אותו".

גם מדברי הרשב"ם עולה שיש צורך באדם שזומן לכך מראש, אלא שהוא מוסיף שאין די בעצם ההזמנה, ויש צורך לבחון גם את כישוריו ויכולתו לנווט במדבר.

האבן עזרא שם מצדד בפירושו של רש"י, אך מזכיר גם פירוש אחר:

"והמפרשים אותו חכם – איננו נכון בעיני".

ייתכן שהמפרשים שמזכיר האבן עזרא מתבססים על הפסוק המפורסם בדברי הימים א' (יב, לג; וראה גם אסתר א, יג):

"וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם".

על פי פירוש זה, האיש ה"עתי" הוא מאלה היודעים "בינה לעתים", היינו תלמיד חכם מיוחד. כבר עמד הרמב"ן בפירושו לתורה על כך שסודו של שעיר המשתלח עמוק וקשה להבנה. אפשר שזו הסיבה לכך שאותם מפרשים ביקשו לבצע את הפעולה דווקא על ידי חכם מופלג, המסוגל להבין סודם ומשמעותם של דברים מבלי להיתפס למחשבות זרות.

המשנה קובעת שהכל כשרים להוליך את השעיר, ואין צורך לבצע עבודה זו דווקא על ידי כוהן. בביאור הדבר ניתן להציע שתי גישות:

גישה א' – השילוח איננו מהווה חלק מן העבודה כלל ועיקר, ועל כן פשיטא שהוא כשר בזר.

גישה ב' – השילוח הוא עבודה, אלא שהיא כשרה בזר. בעיון הקודם הזכרנו את הצעת הגמרא בדף ס"ג, שלפיה ההשלכה מן הצוק היא כעין שחיטה, והרי כידוע שחיטה כשרה בזר. אמנם, שחיטה כשרה בזר משום שאיננה עבודה מובהקת, אך עדיין מדובר בחלק בלתי נפרד מסדר העבודה הקבוע. לעיל הצענו שהדרישה לזמן אדם לשילוח השעיר באה לרומם עבודה זו ולהסביר את חשיבותה וערכה. הצעה זו קרובה יותר לגישה השנייה המוצעת כאן, הרואה בשילוח סוג של עבודה. על דרך זו יש להסביר, כמובן, גם את העובדה שהשילוח דוחה את השבת ואת הטומאה ומהווה עבודה של ממש. כך יובהר גם מנהג הכוהנים, שלמרות ההלכה הפסוקה שהשילוח כשר בזר העדיפו לשלח את השעיר דווקא על ידי כוהן, וגם זאת, כנראה, כדי להדגיש את ממד העבודה שבשילוח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)