דילוג לתוכן העיקרי

אכילת בשר וחלב על שולחן אחד

קובץ טקסט

אכילת בשר וחלב על שולחן אחד

שנינו במסכת חולין פ"ח מ"א:

כל הבשר [הן בשר בקר וצאן הן בשר חיה הן בשר עוף]... אסור להעלות עם הגבינה על השלחן...

על אף שהתורה אסרה רק לבשל בשר בחלב ולאכול או ליהנות מתערובתם, גזרו חכמים כי אסור אפילו להעלותם יחדיו על השולחן - גם אם הם נאכלים על ידי סועדים שונים. בשיעור זה נעסוק בהבנת אופיו של האיסור לאכול בשר וחלב על אותו שולחן.

הגמרא (שם קד ע"א) פותחת בדברי רב יוסף, הסבור כי מן המשנה מוכח שתערובת עוף בחלב אסורה מן התורה (ועל אף שהתורה אוסרת בפירוש רק בשר בחלב - "גדי בחלב אמו" - יש להרחיב את האיסור גם לעוף בחלב). אם אכן אסור עוף בחלב מן התורה, טוען רב יוסף, מובן האיסור לאכול את שניהם על שולחן אחד - שכן בגזרתם זו באים חכמים למנוע איסור דאורייתא של אכילתם כאחד; אך אם כל עצמו של איסור אכילת עוף בחלב אינו אלא מדרבנן, תעמוד גזרה זו בסתירה לכלל "אין גוזרין גזרה לגזרה", כלומר, שחכמים יכולים לגזור גזרה רק על מנת להרחיק מאיסורי תורה - אך לא לעשות סייג לדבר שהוא עצמו גזרת חכמים.

בהמשך מביאה הגמרא את דעת אביי, החולק על רב יוסף וטוען כי גם אם איסור אכילת עוף בחלב הוא דרבנן, יש מקום לאסור את אכילתם על אותו שולחן, גזרה שמא יעלו בשר וחלב על אותו שולחן - שהיא כבר גזרה משום איסור דאורייתא של אכילת בשר בחלב.

טענתו של אביי צריכה ביאור: סוף סוף, גם בצורה שהוא מציג אותה, אין הגזרה שלא לאכול עוף וחלב על שולחן אחד תואמת את הכלל "אין גוזרין גזרה לגזרה". שהרי האיסור לאכול בשר וחלב על שולחן אחד - הוא עצמו גזרה (שמא יאכלם כאחד), ואם כן איסור אכילת עוף וחלב על שולחן אחד גזרה שמא יאכלו בשר וחלב על שולחן אחד - עדיין הוא גזרה לגזרה!

הראשונים מציעים מספר גישות להבנת העניין. מן הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"ט ה"כ) נראה כי אכן ישנם מקרים המצריכים גזרה לגזרה, וכאשר "לא בדיל מיניה" - כלומר, כשיש מגע קבוע ומתמשך של בני אדם עם האיסור (והנידון דידן בכלל הזה, שהרי אנשים באים במגע תדיר עם עוף ועם חלב) - יש צורך בגזרה כפולה.

המאירי הולך בכיוון שונה. לדעתו, במקרה שלנו "כולה חדא גזרה היא" - מדובר בגזרה אחת. אמנם איסור אכילת בשר וחלב על אותו שולחן אינו אלא סייג שנועד למנוע אכילת שניהם כאחד; אולם חכמים העניקו לגזרתם זו משנה תוקף, והגדירו אכילת בשר וחלב על אותו שולחן כאופן מסוים של אכילת בשר בחלב. לשון אחר: על מנת למנוע אכילת בשר בחלב ממש, הגדירו חכמים את אכילתם על אותו שולחן כאכילתם יחדיו. אכילת בשר וחלב על אותו שולחן נחשבת, אם כן, מדרבנן כאכילתם יחד. וממילא אסור להניח אף עוף וחלב על אותו שולחן מחשש שאדם יעבור על איסור אכילת בשר וחלב - אם ברובד הדאורייתא של אכילתם בפועל, אם ברובד הדרבנן המורחב, שלפיו עוברים על האיסור אף בהנחת שני מיני המאכל על אותו השולחן.

תפיסתו של המאירי מגדירה מחדש את האיסור להניח בשר וחלב על אותו שולחן: אין הוא רק גזרה שנועדה למנוע אכילת בשר וחלב כאחד, כי אם תקנה (שאמנם נובעת מן החשש הזה) המגדירה מחדש את מעשה האכילה. תפיסה זו עשויה להרחיב באופן משמעותי את היקפו ויישומו של האיסור.

המשנה (שם) מסייגת את האיסור ל"שולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל [קודם הגשתו לסועדים] - נותן זה בצד זה ואינו חושש". מדוע אין הגזרה חלה על "שולחן שסודר עליו את התבשיל"? לפי תפיסתו של המאירי מתבארת הגבלה זו כמין חומר: הגדרת מאכלים שנאכלים על אותו שולחן כמי שנאכלו יחדיו חלה רק על שולחנות שאכן אוכלים מהם - אך לא על שולחנות המשמשים להכנת האוכל בלבד. לעומת זאת, אם האיסור אינו אלא גזרה שנועדה למנוע מגע בין הבשר והחלב, יש לשקול בכובד ראש חילוק כזה בין שולחנות אכילה לשולחנות הגשה.

מרש"י עולה סברה אחרת להגבלה זו. לדעתו, הסיכוי שיתערבו בשר וחלב על שולחן הגשה קטן בהרבה, שכן אנשים אינם נוהגים להזיז דברים בידיהם על שולחנות כאלה. ניתן, כמובן, להתווכח עם הנחתו של רש"י. מכל מקום, ברור מדבריו כי הוא מנסה לבאר את הסיוג הזה על רקע ההבנה שהאיסור נועד למנוע עירוב בשר וחלב. אך דומה שקל יותר לפרש את ההגבלה הזו אם מבינים שהתקנה קובעת בעצם כי אכילה מאותו שולחן כמוה כאכילת בשר וחלב יחדיו.

בהמשך מסייגת המשנה (שם מ"ב) את האיסור בסייג נוסף: רבן שמעון בן גמליאל מתיר לשני זרים, שאינם חולקים זה עם זה את מזונם, לאכול בשר וחלב על אותו שולחן. סייג זה ניתן להסביר לפי שתי ההבנות שהעלינו: מחד, במצב כזה קטן הסיכוי שהמאכלים יתערבבו, ומאידך, לא ניתן להגדיר אכילה כזו כאכילה כאחד.

הגמרא שם (קז ע"ב) שואלת מה הדין ב"שני אחין ומקפידין זה על זה": שני אחים שאינם חולקים את מזונם - האם מותרים הם לאכול בשר וחלב על שולחן אחד? דומה ששאלה זו תלויה בחקירתנו אודות אופיו של האיסור. אם האיסור נובע מהחשש שמא יתערבו שני סוגי המזון - הרי שכל עוד הסועדים אינם חולקים ביניהם את המזון, קלוש החשש לערבוב כזה. אך אם האיסור מגדיר מבחינה פורמלית אכילת בשר וחלב על אותו שולחן כאכילתם יחדיו, ייתכן שיש לראות את שולחנם של שני אחים כשולחן אחד גם אם אינם חולקים במזונם ולהגדירם כאוכלים בשר וחלב כאחד. ייתכן אפוא שהגמרא דנה בעצם אם התקנה מתחשבת בגורמים פורמליים (האם השולחן נחשב שולחן אחד) או שמא אין היא מתייחסת אלא לחשש של עירוב בשר בחלב.

מה בדבר הנחת חלב שאינו מאכל על שולחן שמונח עליו בשר? הפתחי תשובה (יורה דעה סימן פ"ח ס"ק א) מביא את דעת האור זרוע, כי אסור להניח נר העשוי מחמאה על שולחן שאוכלים עליו בשר. אם האיסור נובע מחשש טכני, אכן יש מקום לאסור גם את הדבר הזה, שהרי בהחלט ייתכן שהנר ייפול על האוכל או שמישהו יסיט את הנר ויגרום לחמאה לנטוף ממנו אל הבשר. לעומת זאת, אם התקנה מקבלת צורה פורמלית, שלפיה אכילה על אותו שולחן נחשבת מדרבנן לאכילה כאחד, אפשר שהאיסור מצטמצם רק למקרים שהבשר והחלב נאכלים על אותו שולחן, ואינה חלה כאשר אחד מהם אינו מצוי על השולחן כאוכל.

נסיים בהיתר שהציעו הראשונים לאיסור זה: הנחת חפץ אחר על השולחן (ראה תוספות חולין קז ע"א ורא"ש שם פ"ח אות ד). מה מטרתה של הנחת החפץ: האם היא סימן לסועדים שיימנעו מלערבב בין הבשר והחלב, או שמא החפץ משמש כהפסק המחלק את השולחן לשני שולחנות? אופי הפתרון נובע מאופי הגזרה. אם האיסור אינו אלא חשש לערבוב מיני המאכל, די בחפץ המשמש כהיכר. אך אם האיסור מגדיר אכילה על שולחן אחד כאכילה יחדיו, ייתכן שאין די בהיכר ודרוש הפסק שייצור שני שולחנות ויפתור את הבעיה מיסודה.

שתיים מהלכותיו של פתרון זה עשויות ללמדנו אם החפץ משמש כהיכר או כהפסק:

1. האם החפץ צריך להיות בגובה מסוים? הדבר נידון בדרכי משה (על הטור יורה דעה סימן פ"ח). אם החפץ משמש כהיכר, אין צורך בגובה מסוים; אם החפץ יוצר הפסק, נודעת משמעות רבה לגובה.

2. האם ניתן להניח בין הסועדים מאכל פרווה שעתיד להיאכל אף הוא בארוחה? עיין ברמ"א (על השו"ע סימן פ"ח סעיף ב). אם החפץ משמש כהיכר, כי אז ניתן להשתמש בכל חפץ שאינו קשור לבעיה; אם יש צורך בהפסק - אין די בדבר הנאכל כחלק מן הסעודה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)