דילוג לתוכן העיקרי

אכילת פירות בתורה | 2

קובץ טקסט
א. פתיחה
עקבנו בשיעור הקודם אחרי המעבר של האדם מאכילת פירות לפני ה' לאכילת מאכלים המופקים על ידי אדם מהפירות - לחם ויין. סיימנו את השיעור בשאלה האם האנושות תשוב לאכול פירות. אני מבקש להדגיש שאכילת פירות מסמלת תודעה קיומית המלווה את האכילה – תודעה שהאדם אוכל לפני ה'. דהיינו, השאלה מתייחסת לאכילת פירות כמסמלת תודעה קיומית.[1] לכן, משמעות השאלה ששאלנו היא האם האנושות תוכל ללמוד את סוד נטילת האחריות על אספקת מזונה יחד עם חיים מתוך תודעה של תלות בקב"ה ואכילה לפני ה'?

ב. הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ

בשיעור הקודם הצבענו על כך שהמשנה בברכות ו', ח רומזת לחטא המרגלים. נוכל לעמוד על הקושי הגדול הטמון בחזרה לאכילת פירות כשנתבונן במסע של בני ישראל במדבר, הכולל קושי להסתגל לרעיון של אכילת פירות העץ. המשימה של המרגלים כללה לא רק איסוף מידע צבאי אלא אף השבת מידע על טיבה החקלאי של ארץ ישראל:
וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
במדבר י"ג, כ
המרגלים מבצעים את המשימה, ומביאים מפירות הארץ:
וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:
שם, כג
עם שובם למחנה ישראל, הממצא המוחשי היחיד שמביאים עמם המרגלים מארץ ישראל ומראים לעם הוא פרי הארץ:
(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:
(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:
שם כו-כז
נראה שחלק מהבהלה של בני ישראל מפני הכניסה לארץ קשורה גם בבעתה שאחזה בהם ממראה פרי הארץ. נראה שהבהלה אינה מטעם הפירות או מגדלם אלא ממה שאכילת פירות העץ מסמלת. הם לא היו מורגלים באכילת פירות העץ, והתקשו להסתגל רעיון שהם עומדים בפני שינוי בארחי האכילה שלהם. נוכל לעמוד על טעם הדבר לכשניתן את דעתנו לשורש של חטא המרגלים, כפי שהוא מתבהר מעיון במסגרת הרחבה של סיפור מסע בני ישראל במדבר.

ג. השורש של חטא המרגלים

הגדרת המשימה של המרגלים היתה לתור את ארץ כנען - "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג, ב). השורש תו"ר מהווה מילה מנחה של הפרשה המתארת את חטא המרגלים, ומופיע בה 11 פעמים.[2] את השורש של החטא נמצא בהופעה הראשונה של השורש תו"ר בספר במדבר – בתחילת המסע של ישראל לקראת הכניסה לארץ בבמדבר פרק י'.[3] מעיון במקראות שם עולה שבני ישראל התקשו במסע לארץ למרות שמדובר במסע שהוא על פי ה'.[4] הביטוי הראשון לכך הוא בבקשה שמשה מפנה לחותנו ללוות אותם במסעם, ולהורות להם את הדרך – "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (במדבר י', לא). זאת, על אף שהפסוקים הבאים מציינים מי הוא המנחה אותם בדרך – "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (שם, שם, לג). הפסוקים הבאים בפרק י"א מתארים את קשיי הדרך של העם בתיאור של המתאוננים ושל קברות התאוה. חלק מקשיי הדרך קשור באוכל:
(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:
(ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:
במדבר י"א, ד-ו
האספסוף ביטא את סלידתו מאכילת המן ואת געגועיו לתפריט הישן והמוכר במצרים. מטבעות הלשון שלהם מכילות ביטויים החוזרים לתיאור של חטא גן עדן. הצירוף של התאווה המצוינת כאן, יחד עם הציון לאוכל שהעיניים רואות בפועל ("בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"), מחזירה אותנו לתיאור של חוה המתאווה לפרי עץ הדעת – "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג', ו). ביטויים משותפים אלו מלמדים אותנו על שורש משותף לחטא גן עדן ולתאווה של האספסוף. הן עץ הדעת והן המן מייצגים אכילה שהיא לפני ה'. עץ הדעת ייצג אכילה זו, שכן האיסור לאכול ממנו יצר תודעת אכילה לפני ה' על האכילה משאר פירות העץ. שכן, עצם העובדה שיש איסור לאכול מפריו של עץ אחד, מחייב את האוכל מפירות העץ להתבונן מאיזה עץ הוא אוכל, והאם הפרי שהוא עומד לאכול מותר באכילה. בכך, האיסור לאכול מעץ הדעת מגדיר את האכילה משאר פירות העץ כנעשית לפני ה'. לגבי המן, המומטר מן השמים, אין צורך בהסברים נוספים באשר לאפיון האכילה ממנו כאכילה לפני ה'. האכילה של חוה מעץ הדעת והמאיסה של האספסוף במן מייצגים חטא דומה – אכילה אנושית הנעשית ללא גבולות שמטרתה סיפוק ומילוי תאווה עצמית.
במסגרת תלונתם, האספסוף מתארים גם את געגועיהם לתפריט היומיומי אליו היו רגילים במצרים – דגה וירקות.[5] מסתבר, שאף תפריט זה מנוגד למן. כפי שראינו בשיעור הקודם, התורה מציינת בדברים י"א את מצרים כארץ "אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים י"א, י). אפיון זה של הגידולים החקלאיים בארץ מצרים מדגיש את העובדה שגידול הירקות יכול להיעשות על ידי מערכות השקיה אנושיות, ולכן הם מייצגים אכילה אנושית המספקת את צרכיה מתוך תחושת בטחון עצמי ללא הרגשת תלות בקב"ה. מאפיין זה של אכילת ירקות עומד בניגוד מוחלט לחוויית האכילה של המן, המייצגת באופן מובהק אכילה מידו של מקום, ונעשית ללא שום אגירת מזון וללא שום שליטה אנושית. המתאווים בקברות התאוה מאסו במן ובכל מה שהוא מסמל, ורצו לדבוק בצורת החיים המצרית, שתפריטה הוא ירקות, ומתאפיינת בשליטה אנושית מוחלטת המעניקה ביטחון לקיום האנושי.
על רקע זה נבין את מרכזיות המידע החקלאי על עצים ועל פרי הארץ במשימת התיור של המרגלים. המעבר שבני ישראל היו צריכים לעבור כלל גם שינוי בהרגלי האכילה שלהם. בני ישראל היו רגילים לאכול במצרים את "עשב השדה", כשהם רגילים לחיות בצורת קיום האופיינית ל"עשב השדה" כבני אדם המספקים את צרכיהם. משימת המרגלים לתאר את טיבה החקלאי של ארץ ישראל, נועדה לחשוף את העם לכך שהוא עומד בפני מעבר מאכילת "עשב השדה" לאכילת פירות העץ. באלו, השליטה האנושית על תנאי הגידול של היבול פחותים מאשר בירקות. בניגוד לירקות שניתן לגדל בכל מקום, לעצים יש בתי גידול מסוימים, והם מושפעים הרבה יותר מתהפוכות מזג האויר. תחושת התלות של החקלאי בקב"ה הרבה יותר חזקה בענף המטעים מאשר בגידולי השדה. לכן, המעבר לאכילת פירות העץ הבהילה את העם. הם תפסו שמשמעות המעבר הוא איבוד מסוים של השליטה על חייהם, ומעבר לחיים בהם הם תלויים בעזרה של הקב"ה. הם לא היו מוכנים לכך ולכן הצהירו "נתנה ראש ושובה מצרימה" - לצורת הקיום המצרית.

ד. משמעות היציאה ממצרים למדבר

ניטיב להבין את המסע של ישראל במדבר ואת קשייו, באמצעות התבוננות במשמעות המסע במדבר כתחנת ביניים בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל.
הצורך במסע במדבר אינו רק משום שהוא מצוי גיאוגרפית בין מצרים לבין ארץ ישראל. התורה עצמה מציינת שניתן היה לבצע את הכניסה לארץ ללא מסע דרך המדבר. הנתיב המתבקש של המסע לא היה דרך המדבר, אלא באוטוסטרדה הקדומה המוליכה ממצרים לכנען –  "דרך ארץ פלשתים". דומני שפירוש הנימוק "כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, יז), אינו רק צבאי. לא רק הפחד ממלחמה חייב את שינוי תכניות המסע. בשורש הסיבה למסע דרך המדבר עמד גם ממד רוחני. מטרת המסע במדבר היתה להעביר את העם תהליך רוחני בו הוא ישתחרר לא רק משעבוד מצרים אלא גם מתרבות השעבוד של מצרים. הצורך בתהליך הזה הוא משום שלפתחו של כל מי שחווה השפלה ושעבוד רובצת הסכנה שהוא יעשה כן לאחרים. זאת משום שהמשועבד חושב שהחוויה שהוא חווה משתייכת לכללים של היחסים בתוך החברה. לכן, כאשר הוא הופך מזנב לראש, הוא ממשיך באותה מערכת כללים. ממרום שבתו החדש, הוא משפיל אחר הנמצא כעת בזנב.[6]
מפאת נטייה זו, הקב"ה הגדיר את המטרה של יציאת מצרים, לא רק כשחרור של ישראל משעבוד מצרים אלא כשחרור מתרבות השעבוד של מצרים. התורה קוראת לנו להפיק לקח חדש ושונה מחוויית השעבוד במצרים – "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ג, ט). דהיינו, הכרת חוויית השעבוד, מהווה דרישה כלפינו להכריז שאנחנו לא ניתן לאף אחד אחר לחוות אותה חוויה ולהיות משועבד. במשל השאוב מלשון המחשבים, נאמר שיציאת מצרים נועדה ל"פרמט" מחדש את מערכות היחסים הפנימיים בחברה האנושית.
בעל "בית הלוי" העמיד אותנו על כך שיש מטרות שונות למסעות. לעתים האדם נוסע ממקום, ולעתים האדם נוסע למקום:
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכתב רש"י דלא היה צריך לכתוב רק וילך חרנה רק ללמדך שהיה יציאתו ניכר דיציאת צדיק עשה רושם.
עוד י"ל דבכל אדם היוצא ממקום למקום יש בזה אופנים או דעיקר תכליתו היא היציאה ממקום הראשון משום איזו סיבה וע"כ מוכרח הוא לילך למקום אחר אבל עיקר כוונתו ורצונו היא היציאה, או משום דצריך להיות במקום השני וזהו עיקר תכלית כוונתו בההליכה. וביעקב נתלכדו שתי הכוונות. דעיקר כוונתו בהליכתו לקיים מצות כיבוד אב ואם, דרבקה אמרה לו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך ועתה כו' קום ברח לך אל לבן, דעיקר כוונתה היה שלא יהיה בבאר שבע מקום שעשו שם והעיקר בזה הוא היציאה. וליצחק לא אמרה כל זאת רק שלא יקח אשה מבנות כנען וצוה לו קום לך פדנה ארם וקח לך אשה מבנות לבן ותכלית ציוויו היה ההליכה לחרן. ויעקב קיים דברי שניהם שהוא היציאה וגם ההליכה לחרן ושניהם היה אצלו לעיקר ותכלית, וזהו שאמר הכתוב בפרשה שלמעלה וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם שנתכוין לקיים דברי שניהם. ומצאתי באוהל יעקב שכתב כעין זה:
בית הלוי בראשית פרק כח פסוק י
על משקל דבריו, ננסח שהמסע של בני ישראל לא היה ישירות ממצרים לארץ ישראל, אלא מסע בשני שלבים. השלב ראשון של המסע היה לצאת ממצרים למדבר, ורק לאחר השחרור מתרבות השעבוד של מצרים התאפשר השלב השני של כניסה לארץ ישראל. המדבר נבחר כמקום המעבר משום שהוא מקום בראשיתי נטול הישגי הציוויליזציה האנושית. ביציאה למדבר הקב"ה חשף את בני ישראל מחדש לכל הפגיעות האנושית, לסכנות הרעב, הצמא, המחלות והאיום על הביטחון. בכך, הוא שחרר בבת אחת את יוצאי מצרים מכל ההישגים של הציוויליזציה המצרית, והחזיר את בני ישראל לנקודה בראשיתית. במדבר עצמו הקב"ה סיפק את כל צרכיהם של בני ישראל, כאשר המטרה הסופית המוצהרת היתה החזרת האחריות על סיפוק צרכי החיים לבני האדם, תוך דרישה לקיימה באופן אחר מזה שהורגלו במצרים. תקופת המדבר נועדה, אפוא, ליצור מסע כפול בכדי לצרוב בתודעתנו את המודעות לכך שאנו תלויים בקב"ה הממלא את כל מחסורנו. זיכרון המדבר אמור ללוות אותנו בארץ ישראל, שם נוציא את לחמנו מהאדמה, אך נשאף לאכילה המלווה בתודעה שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח לעשות חיל. סיכומו של דבר, המסע במדבר כלל תהליך של שחרור מתרבות מצרים ומסע לקראת רכישת תרבות חדשה ושונה של עמידה לפני ה'.

ה. בחזרה לחטא המרגלים

לאור הנ"ל, נתאר את קשיי המסע בספר במדבר בכך שבני ישראל התקשו לבצע את אותו מסע משחרר מתרבות מצרים לקראת צורת קיום שונה. געגועיהם לאוכל המצרי ופחדם מפירות ארץ ישראל ביטאו קושי להשתחרר מחיים בציוויליזציה המספקת את צרכי עצמה והחיים בביטחון יחסי. זאת, על אף שהם חיו בשולי ציוויליזציה זו, וסבלו ממנה. ובכל זאת, תחושת הביטחון שחברה זו השרתה, נחה על כל מי שהשתייך אליה. היות וכך, לאחר הדיווח של המרגלים על ארץ ישראל בקשתם הייתה- "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד, ד). בסופו של דבר, הקב"ה שמע לבקשתם שלא להיכנס לארץ, אך לא החזירם למצרים אלא השאירם למות במדבר.

ו. אכילת פירות בספר דברים

דור המדבר מאס בפירות ארץ ישראל ובכל מה שהם מסמלים. הקב"ה ייעד את בניהם, שלא חוו את תרבות השעבוד של מצרים, להיכנס לארץ ישראל ולאכול מפירותיה. ספר דברים פונה לעם ישראל היושב בארצו, והמוציא את לחמו מהארץ, ומציע לו דרך להיות אחראי על ייצור מזונו יחד עם מודעות לברכה האלוקית המברכת את הפירות.
הספר מציין את המיקום הגיאוגרפי כנתון משמעותי:
(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:
(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:
(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:
דברים י"א, י-יב
העדר נהר שממנו ניתן למשוך מערכות השקיה, המביא לתלות במטר השמים, מנכיח תודעה של תלות בקב"ה. לתלות זו יש לצרף את הקריאה של הפסוקים הבאים (פרשת "והיה אם שמוע"), לפיהם ירידת מטר השמים תלויה בשמירת המצוות. בדומה לכך, פרשיות הברכה והקללה מציינות באופן כללי שברכת הפירות תלויה בשמירת המצוות.[7] ברם, ספר דברים מדגיש באופן מיוחד את חשיבות הנתינה של החקלאי המגדל. הספר רצוף מצוות של נתינה שהמושא של רובן הוא החלש (אחיך האביון והלוי אשר בשעריך). בקיום מצוות נתינה אלו, הנותן נדמה לבוראו שאחת ממידותיו היא לרחם על ברואיו. מצוות הנתינה הן ההפך הגמור של תרבות השעבוד של מצרים. במצרים שעבדו את החלש, ואילו מצוות המעשר והצדקה מבטאות אחריות כלפי החלש ודאגה לקיומו.
פרשה בולטת המכוננת את אכילת הפירות, היא פרשת ביכורים. בספר חידושי הגאון ר' מנחם זעמבא הי"ד כתוב:
איתא בשם האר"י ז"ל דמצוות הבאת הביכורים היא תיקון לחטא המרגלים. דהרי המרגלים הוציאו דיבה על הארץ, ומצוות ביכורים ניתנה משום חיבת הארץ.
והוסיף על זה הגאון ר' מנחם זצ"ל דיש רמז לזה במשנה ביכורים פ"ג מ"א, דאיתא שם: 'יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר - קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים'. הנה מוזכרים כאן השלושה מינים המוזכרים גם אצל המרגלים (במדבר י"ג, כג, 'ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד… ומן הרמונים ומן התאנים') שאותם הם הביאו מא"י. והרמז - לקשר שביניהם. עכ"ל.
חידושי הגאון ר' מנחם זעמבא סימן נ[8]
הרב אלחנן סמט, בעיון שכתב עבור בית המדרש הוירטואלי לפרשת כי תבוא, הרחיב בעניין התקבולות הלשוניות והרעיוניות בין חטא המרגלים לבין מצות הבאת ביכורים.[9] סיכומו של דבר, החיים בארץ ישראל כוללים חזרה לאכילת פירות, יחד עם מנגנונים הלכתיים המנכיחים בתודעתנו את התודעה המלווה את אכילת הפירות – תודעת אכילה לפני ה'.

ז. היסוד הרעיוני של "ברכות הפירות"

לאור כל הנ"ל, נוכל לסכם את היסוד הרעיוני של "ברכות הפירות". שתי מערכות הברכות היסודיות במשנה ברכות פרק ו' – "ברכות הפירות" ו"ברכות מזון לפניה", קשורות לתהליכים שתוארו כאן באשר לתיאור האכילה האנושית בתורה. "ברכות הפירות" מחזירות אותנו לאכילה האנושית הקמאית של פירות בפרקי הבריאה. "ברכות המזון לפניה" על לחם ויין, מהוות מערכת של ברכות על האוכל האנושי העובר תהלכי עיבוד. בשיעור זה עקבנו אחרי הרעיון היסודי של "ברכות הפירות", והוא להחזיר אותנו לאכילה הקמאית בפרקי הבריאה, ולבטא את הכרתנו שהבורא של הפירות הוא הקב"ה. בכך, אנחנו מתגברים על הקלקול שחל בתרבות האנושית שחשה שהיא מספקת את צרכי עצמה. "ברכות הפירות" מהוות מנגנון שאנו מברכים לפני אכילת פירות שהיינו שותפים בגידולם, תוך שאנחנו מזכירים לעצמנו מי נתן לנו כוח לעשות חיל.
לעומת זאת, מערך "ברכות המזון לפניה", מעוגן בפרק אחר במקרא. כפי שראינו, מטבע הברכה של ברכת "המוציא" שאוב מתהלים קד ("ברכי נפשי"). בשיעור הבא נעסוק בפרק זה, וביסוד הרעיוני של ברכת "המוציא".
 

[1] לאוכל יש היבטים חברתיים ותרבותיים רבים מעבר להזנה. מאכלים של עמים שונים מביעים יסודות עמוקים בתרבות של אותו עם. ראה את הפרק המסכם על כך "The Social and Cultural Uses of Food", בספר The Cambridge World History of Food, pp. 1513-1523 (להלן הספר יוזכר כ"קיימברידג' – תולדות האוכל").
[2] במדבר י"ג, ב, טז, יז, כה, לב (פעמיים); במדבר י"ד, ו, ז, לד, לו, לח.
[3] המסע מתחיל בבמדבר י', יא, והשורש תו"ר מופיע שם בפסוק לג. אציין ששורש זה מופיע בתורה בעיקר בספר במדבר, בו הוא מופיע 14 פעמים, במסגרת הפרקים י-טו. מחוץ לספר במדבר, מופיע שורש זה בתורה רק פעם אחת נוספת, בדברים א', לג, בפסוק המתאר אף הוא את חטא המרגלים. כך, שיש זיקה הדוקה בין השימוש בשורש זה בתורה ובין חטא המרגלים.
[4] הרב אמנון בזק, עמד על חלק מהדברים הכתובים כאן, במאמר שכתב עבור בית המדרש הוירטואלי לפרשת שלח. לעיון במאמר לחץ כאן.
[5] הם מתאווים לבשר, אך התיאור שלהם הוא דווקא של דגה ושל ירקות. ההסבר לכך הוא פשוט. תאווה מכוונת בדרך כלל כלפי מאכל שאינו יומיומי ולא מהווה את השלד העיקרי של התזונה. משום כך, התיאור שלהם של התפריט היומיומי לא מכיל בשר, אך הם מתאווים אליו משום שהוא היה נחשב במצרים למאכל מיוחד הנאכל לעתים רחוקות. תפריט האכילה במצרים הפרעונית, נסקר בספר "קיימברידג' – תולדות האוכל", עמ' 1136-1128, ואני מביא כאן את דברי הסיכום בעמ' 1136:
"In both Egypt and the Near East, the diet was based on plants, primarily cereal products like bread and beer, supplemented with vegetables, fish, and meat. For the lower classes, meat was probably a rare commodity ".
[6] סבי הגרי"ד זצ"ל העיר על ייחודה של יציאת מצרים לעומת מרידות עבדים בעולם העתיק שכללו מעשי אכזריות קשים מצד העבדים המשוחררים, ראה: זמן חירותנו,  עמ' 45-43.
[7] ראה: דברים ז', יב-טז; שם, כ"ח.
[8] הם שרידים מחידושיו אשר נלקטו מספרי שו"ת וחידושים, מאספים קבצים וירחונים שונים, בני ברק תש"מ.
[9] לעיון במאמר של הרב סמט, לחץ כאן

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)