דילוג לתוכן העיקרי

אלטרנטיבות למלכות

קובץ טקסט
 
א. הקדמה
 
בשיעור זה נדון בחלופות אפשריות למלוכה; אך בטרם נעשה זאת נסכם בקצרה את מסקנותינו בנוגע למעמד המלוכה.
 
הנקודות הבאות מפרטות כמה מן הטענות שהגענו אליהן בשיעורים הקודמים:
 
א. ישנם חילוקי דעות לגבי השאלה האם התורה תומכת במוסד המלוכה או רק מתירה אותו כשיטת ממשל אפשרית.
ב. קיימות שתי אסכולות בשאלה מדוע יש להעדיף מלוכה על פני שיטות אחרות: גישה אחת בוחנת את הסוגיה מנקודת מבט תועלתנית, ומגיעה למסקנה ששליט יחיד עדיף מבחינה תפקודית, ומאפשר התנהלות שלטונית חלקה ויעילה יותר. הדעה השנייה אינה רואה כל עדיפות מעשית במלוכה, אך קובעת כי התורה מעוניינת בדמות מלוכנית כיון שהיא משמשת כנציגות של ה' בתחום הפוליטי, מאחר והיא מקבלת מימד של קדושה השונה מזה של הכהנים.
ג. הגישה הראשונה אינה רואה ביסוד המלוכה מטרה רוחנית כשלעצמה, אך היא מניחה שהצורך ביצירת מערכת כזו יביא ליישומה באופן שווה בכל הנסיבות. הגישה השנייה מייחסת ערך רוחני חיובי למינוי מלך השולט על עם ישראל ומייצג אותו בפני האומות האחרות, אך הדבר קיים אצל שושלת בית דוד בלבד.
ד. לכן, במצבנו הנוכחי, ללא שושלת בית דוד, קיימת מצווה למנות מלך רק על פי תומכיו של קו החשיבה הראשון, והם אינם רואים בכך משמעות רוחנית עליונה.
 
ב. מהן האלטרנטיבות למלוכה?
 
העדר המקורות בנושא
 
המסקנות המובאות לעיל מובילות אותנו להרהר בשאלה: מהי האלטרנטיבה המועדפת למלוכה, כאשר אין אפשרות למנות מלך?
 
כיום מינוי מלך אינו בגדר אפשרות הן מכיון שאין מצווה כזו בנסיבות הקיימות (או בכלל) והן מפאת העובדה שבמציאות הפוליטית הנוכחית הדבר בלתי אפשרי. אין אנו מוצאים מידע רב הנוגע לשאלה זו במקורות הקלאסיים, כיון שלאחר ביטול המלוכה לא התקיימה ישות יהודית פוליטית שהיה עליה להתמודד עם הסוגיה הזו, לדחוף אותה אל סדר היום ההלכתי ולחייב דיון ושיח לגבי האלטרנטיבות השונות. אמנם יש בנמצא מעט הפניות תיאורטיות המפוזרות במקורות לא תלמודיים, אך בכמות ואיכות הרחוקות מן המקורות שנוצרו על ידי סוגיות מעשיות דחופות.
 
שלטון תיאוקרטי
 
האברבנאל (דברים י"ז ושמואל ח') טוען שעל עם ישראל להיות תחת שלטונו הפוליטי, הצבאי והשיפוטי הישיר של ה', כדברי ישעיה: "כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו" (ל"ג, כב). בדחיית המלוכה כמצוה, נראה כי האברבנאל מציג שיטה (או העדר שיטה) בה מנהיג בעל שיעור קומה ומעמד דתי עומד בראש העם. הוא מציין את משה רבינו, הנביאים והשופטים כדוגמאות למנהיגות כזאת:
 
...אבל היה מאמרו לבאר שלא בחר ה' שיהיה בישראל מלך כי אם נביא ומנהיג ושופטים כמשה והנמשכים אחריו וזה כולו ממה שיורה שאין המלך הכרחי ולא מועיל בישראל.  (פירוש לספר שמואל, הקדמה לפרק ח').
 
כפי שעולה מן הציטוט הנ"ל, ומן הפסקאות הקודמות לו בפירושו, האברבנאל מציג מודל של מנהיגות דתית כריזמטית המבוססת על דמויות אינדיבידואליות בולטות המובילות את העם. אך כיון שבמובאות אלה הוא עסוק יותר בחשיפת החסרונות של המלוכה מאשר בפיתוח שיטה אלטרנטיבית, אין הוא מתייחס לשאלות הפשוטות, כגון מה עושים במקרה שאין דמות כזאת או כיצד יש לזהות או לבחור אדם כזה.
 
בכל מקרה, ברור שהאברבנאל מעוניין במודל תיאוקרטי.
 
שלטון עממי
 
גישה שונה לשאלתנו לגבי שיטת הממשל הרצויה במקרה שאין מלוכה היא שיטתו של הנצי"ב[1]. לדעתו, אם המלוכה איננה אפשרות הניתנת למימוש, הרי שיש לדגול בשלטון עממי:
 
אלא בשביל שכל עוד לא היה מלך בישראל היתה הנהגת כלל המדינה באסיפה מכל השבטים.  (העמק שאלה קמ"ב, ט')
 
שלטון הסנהדרין
 
שתי הדעות שהבאנו הינן הצהרות כלליות, שהובעו בהקשר של פרשנות תנ"כית, ואף אחת מהן אינה נסמכת על מקורות הלכתיים משמעותיים.
 
רשות שלטון שניתן למצוא לה בסיס הלכתי היא בית הדין, שכן לעיתים ניתן למצוא בהלכה את השימוש בבית הדין (במיוחד הסנהדרין) כגוף מחליט ומעצב מדיניות. למשל – הסנהדרין מעורבת בהכרזת מלחמה, מינוי מלך ומספר תפקודים נוספים. אם כן, ניתן לומר שבהעדר מלוכה הגוף השולט הוא הסנהדרין.
 
אולם אף שצורת שלטון זו פותרת את הבעיה הטכנית של מינוי או זיהוי הגוף השולט, השאלה על מהות סמכותו של שלטון הסנהדרין נשארת לא ברורה. שכן, כפי שציינו בשיעור על מינוי מלך, ניתן לפרש את מקור סמכותו בשתי דרכים: האחת – שבית הדין מתפקד באופן תיאוקרטי, ושואב את סמכותו ממעמדו כמפרש התורה; והשניה – שבית הדין ממלא תפקיד יצוגי, כבא כוחו של העם, אף שלא נבחר ישירות על ידו.
 
הרמב"ם, בפירושו למשנה (הוריות פ"א מ"ו), מציין במפורש שבית הדין הוא מייצג של עם ישראל, וגישה זו מפותחת על ידי כמה אחרונים בני זמננו[2].
 
ראש הגולה
 
עקב העדר מקורות הלכתיים הנוגעים ישירות לנושא, נראה כי עלינו לבחון צורות ממשל עצמי המוכרות הלכתית, אשר התפתחו ברמה הקהילתית, גם אם לא לאומית. על אף שעלינו לדעת כי ישנם הבדלים בסיסיים בין ריבונות של מדינה לבין אוטונומיה של קהילה, המודל הבסיסי – אם מיישמים אותו בזהירות – עשוי לעזור לנו לייסד צורת ממשל במקום שבו המלוכה אינה קיימת.
 
הדוגמה הבולטת ביותר של ממשל אוטונומי קהילתי היא מוסד ראשות הגולה בבבל, אשר מלבד מעמדה החוקי כמייצגת הקהילה היהודית אל מול הממשל הלא יהודי, הוכרה גם כסמכות הלגיטימית לנושאים פנים יהודיים (במיוחד אלו הקשורים למערכת המשפט). אולם מקורות הלכתיים נוטים להתייחס למעמדה של ראשות הגולה כמקבילה למלכות, ואל ראשי הגולה עצמם כיורשי בית דוד (ראו הוריות יא ע"ב; סנהדרין ה ע"א; רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ד הי"ג; ופירוש הרמב"ם למשנה ברכות פ"ד ה"ד).
 
כך שעל אף שזוהי שיטת ממשל קהילתית, אין ביכולתה לספק לנו עזרה בסוגית שיטת הממשל האלטרנטיבית למלכות.
 
על כן, עלינו לחפש את פתרון בעייתנו במקומות אחרים.
 
ג. שלטון הרוב
 
המודל של שלטון הרשויות המקומיות
 
הגמרא (בבא בתרא ח ע"ב) קובעת שלרשויות מקומיות, המייצגות את אזרחיהן, ישנה סמכות להסדיר ענייני מסחר וקהילה. אך מלבד הקביעה הכללית שלבני העיר – חברי הקהילה – יש סמכות כזאת, אין אינדיקציה לגבי ההרכב או צורת הבחירה של חברי הגוף הזה. במקור אחר (מגילה כו ע"א) ישנו אזכור של מוסד "שבעת טובי העיר", מועצה של שבעה אנשים שיש להם זכות מוכרת לפעול לטובת הקהילה. אך גם כאן הסוגיה אינה מתייחסת לצורת מינוי המועצה הזו, הכישורים הנדרשים וכו'. מן המקורות התלמודיים אנו לומדים רק שגוף כזה אכן התקיים, אך לא יותר מזה.
 
יש ראשונים שהוסיפו לפתח את התפיסות האלה, ושתי אפשרויות ברורות עולות לגבי הגדרת טובי העיר. אפשרות אחת היא לראות את "טובי העיר" כחברי הקהילה המתאימים ביותר מבחינת שיעור קומתם הרוחני, או במילים אחרות – טובי העיר הם חכמים אשר סמכותם נובעת מידיעתם את התורה. כאן ישנה הקבלה למודל התיאוקרטי של בית הדין, והוא נעוץ בתפיסה תיאוקרטית של הנהגה. גישה כזו מופיעה בתשובתו של הרמב"ם לשאלה שנשאל בנוגע לקביעת מספרם של טובי העיר. הוא כותב שלמספר שבע אין משמעות מיוחדת, ומוסיף:
 
...טובי העיר תלמידי חכמים, אנשי תורה ואנשי מעשים טובים.  (שו"ת הרמב"ם, רע"א, ד"ה "התשובה").
 
אך כמעט כל המקורות האחרים מעדיפים גישה אחרת, הרואה את מוסד טובי העיר כגוף מייצג הנבחר על ידי הציבור מבין חברי הקהילה לשרת כהנהגה פוליטית עממית, האחראית על ענייני הקהילה. הרשב"א מדגיש נקודה זו, בכותבו:
 
שבעה טובי העיר המוזכרים בכל מקום אינם שבעה אנשים המובחרי' בחכמה או בעושר וכבוד. אלא שבעה אנשים שהעמידו' הצבור פרנסים סתם על עניני העיר והרי הן כאפטרופס' עליהם.  (שו"ת הרשב"א, חלק א', סימן תרי"ז, ד"ה "תשובה הדברים"; חלק ז', סימן ת"נ, ד"ה "שבעה טובי").
 
רעיון זה מופיע בתשובותיהם של ראשונים רבים אחרים, וזוהי דעת רוב הראשונים[3], וכך מבוסס היטב עקרון הגוף הייצוגי הפועל בשם קהילה שלמה (מלבד לדעת הרמב"ם).
 
ביסוס רעיון שלטון הרוב במודל רשויות הקהילה
 
מלבד ביסוס רעיון הייצוג, עלינו לבחון גם את אופן קבלת ההחלטות הקהילתית, אם על ידי חברי כלל הקהילה, לגבי חוקים וגזירות מסוימים, ואם לגבי בחירת מועצת הנבחרים.
 
בתשובה מפורסמת שנכתבה בשחר ימיה של קהילת אשכנז, מבוסס היטב עקרון שלטון רוב דמוקרטי[4]. נושא קבלת החלטות על פי הרוב והלגיטימיות שלה נידונה בתשובה מאוחרת יותר שנכתבה על ידי הראבי"ה (שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רכ"ב). הוא טוען בבירור שלרוב ישנה הזכות והסמכות לכפות את רצונו על המיעוט, בניגוד לדעתו של רבינו תם וכמה מרבותיו ("ויש מרבותינו"), המחייבים תמימות דעים.
 
התפתחות ההלכה ממחישה שעקרון שלטון הרוב אכן התקבל. החתם סופר בתשובה (חושן משפט קט"ז, בקטע המתחיל ב"אמנם" לקראת סוף התשובה) כבר ציין את התוצאה הבלתי נמנעת של שלטון המצריך קבלת החלטות פה אחד: אם נדרוש שכל החלטה תתקבל כך – ישותקו לגמרי ענייני הקהילה והממשל. החתם סופר, אם כך, טוען שהקהילות קיבלו את דעתו של הראבי"ה, ואפילו רבינו תם יסכים שמנהג הקהילות מבטל את ההלכה שקבע. וכך נראה באופן בהיר למדי כי עקרון שלטון הרוב בנושאים הקשורים למיסוי, בטחון הציבור, רווחה וכו', מבוסס היטב.
 
אין זה מפתיע אותנו כלל, כיוון שעקרון הרוב והשלכותיו על תהליך קבלת ההחלטות הוא עקרון מבוסס היטב בהלכה. מודל בית הדין ושימושו בהכרעה על פי דעת הרוב (ראו חולין יא ע"ב) מספק הצדקה לקיומו של גוף מתדיין הפועל על פי עקרון זה; והוא גם מספק הצדקה לבחירה ציבורית של גוף מנהלי, אם כי אינו בהכרח מעניק לנו הבנה לגבי אופן התפקוד המנהלי שלו. אם כך, לפחות בענייני עיצוב מדיניות, נוכל לקבל את התפיסה של דעת הרוב כתקפה מבחינה הלכתית, ונוכל להסתמך על מודל ההנהגה הקהילתית לאורך הדורות לגבי פרקטיקה ותפקוד מנהלי.
 
העתקת מודל שלטון הקהילה לשלטון הלאומי
קיימת הנחה כי ממשל קהילתי וממשל לאומי הינם זהים, ושניהם פועלים על פי עקרון "על ידי העם ועבור העם". הצהרה כזו אינה נראית בעייתית כלל בכל הנוגע לעניינים קהילתיים (בהנחה שנבחרי הציבור הינם אכן אנשים ישרים), אך ביחס לממשל לאומי – אנו חוזרים לדיון הקודם בנוגע לאופי המלוכה. קו החשיבה המוצג כאן תואם את טענותינו הקודמות, שבענייני תפקוד קיימת לעם סמכות שאינה זקוקה למלך מבית דוד שיוציא אותה לפועל, וכפי שכתב הרב קוק בתשובתו המפורסמת המצוטטת באחד השיעורים הקודמים – בהעדרה של מלוכה סמכות זו חוזרת אל העם.
 
 
 

[1]   הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, המאה ה-19, רוסיה.
[2]   שתי התייחסויות מקיפות לכך ניתן למצוא במאמרו של הרב סולובייצ'יק על קידוש החודש בקובץ חידושי תורה, ובדיון של הרב גורן בנושא בספרו משיב מלחמה, עמודים 126-134.
[3]   עיון מעמיק במקורות שנאספו בסוגיה זו באנציקלופדיה תלמודית, כרך 19, בערך "טובי העיר", ידגים בבירור שזוהי הגישה הדומיננטית.
[4]   התשובה מופיעה בכלבו (סימן קמ"ב), ונכתבה באמצע המאה ה-11 על ידי ר' אלעזר ב"ר יצחק ור' יהודה הכהן. ניתוח מפורט של תשובה זו והסיבות לתיארוכה למאה ה-11 ניתן למצוא בספרו של דודי, פרופ' חיים סולובייצ'יק, "השו"ת כמקור היסטורי", פרק 9.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)