אל ירך לבבכם

"שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה"

עם חתימת הפרשה אנו פוגשים בדברי הכהן והשוטרים אל העם היוצא למלחמה:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם...

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (דברים כ', א-ט).

מה נדרש מאותם לוחמים ובאיזו תודעה הם יוצאים לקרב? על שאלות אלו אנו מכירים בעיקר את דברי הרמב"ם, שזכו להדים רבים ויש שאף קראו אותם לפני צאתם לשדה המלחמה:

"מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה. ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה.

"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו" (הלכות מלכים ז', טו).

הרמב"ם פונה אל הלוחם העברי ישירות, מורה לו לשכוח את הכול ולהילחם רק בעבור ייחוד השם. ישנו לאו על תודעה אחרת!

הרמב"ם מוסיף:

"ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם.

"וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך".

רש"י כתב בדרכו הקצרה והתמציתית, בהתייחסו למילים "שמע ישראל":

"שמע ישראל – אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם".

הרמב"ם ורש"י כיוונו לדבר אחד – הצורך להתמקד ב"ייחוד השם" שעל שמו עושים מלחמה, וזה כמובן המוקד של קריאת שמע.

 

"אחיכם בניכם ובנותיכם נשיכם ובתיכם"

לעומתם, פחות מוכרת גישתו של נחמיה. הרקע הוא בניית חומת ירושלים עם שיבת ציון, ומזימתם של גויי הארץ להילחם עם היהודים השבים.

"וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה" (נחמיה ד', א-ב).

נחמיה והעם מתפללים לה', ומתכוננים לקרב:

"וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיּוֹת לַמָּקוֹם מֵאַחֲרֵי לַחוֹמָה בַּצְּחִיחִים וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם: וָאֵרֶא וָאָקוּם וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם אֶת אֲדֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם" (נחמיה ד', ז-ח).

נחמיה מייצג גם את העמדה נפשית שאנו מכירים מהאירועים הביטחוניים האחרונים במדינת ישראל – "כל הארץ חזית וכל העם צבא". כאשר גם העורף נמצא בסכנה, הלוחמים זוכרים את משפחותיהם ונלחמים למענן בחירוף נפש.

 

רלוונטיות הציווי

אם כן, התורה מצווה אותנו "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם", והמורל של החיילים שימש מאז ומעולם כזרז משמעותי לניצחון צבאי – כבר בקרב ווטרלו או בקרב סטלינגרד, וגם כמובן במבצע צוק איתן שבו גילו חיילי צה"ל מורל ומוטיבציה גבוהים.

דומה שבמלחמות האחרונות אנו לומדים על הרחבה מסוימת של הציווי "אל ירך לבבכם". כבר במלחמת לבנון השנייה למדנו עד כמה חשוב לדאוג גם לזירה הבין-לאומית ולדרך שבה הם תופסים את התנהלותם של מדינת ישראל וצה"ל, והדברים מגיעים לגדרי פיקוח נפש.

אך במבצע צוק איתן התברר לנו שגם הזירה הלאומית הפנימית היא מאוד משמעותית. אנו מכירים זאת כבר ממלחמת יום הכיפורים, שבה מבחינה צבאית היה ניצחון מוחץ – כיתור הארמייה המצרית השלישית והגעה לפאתי דמשק, אך בגלל המחאה שהתחילה ממפקד מעוז בודפשט, המלחמה נתפסה כהפסד של ישראל, עד כדי כך שכאשר מנהיג מצרים נשאל מי ניצח, הוא אמר "תשאלו בתל אביב".

המאבק על התודעה נמצא כעת בידינו. למרות אתגרים משמעותיים, העורף עמד איתן במלחמה כמעט עד לסיומה ולהירצחו של הילד דניאל טרגרמן הי"ד. ננסה להסביר למה הכוונה בקרב על התודעה.

החפץ חיים מדבר על הצורך לדון לכף זכות. אפשר לראות זו גם בתפיסה החסידית של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שמאפשרת לשנות אירועים במאה ושמונים מעלות. אך דומה שבעידן הפוסט-מודרני אנו יכולים להבין זאת בדרך אחרת. לכל אירוע יש מגוון פרשנויות והסברים, אפשר לתפוס אותו מזוויות שונות ולתאר אותו בשלל צורות. התורה מצווה עלינו לבחור בפרשנות שתראה את מושא הדיבור בצורה חיובית.

כך גם לגבי מבצע צוק איתן. אנו יודעים על הרבה דברים שליליים שאירעו ויש לתקן אותם, וברוך ה' שמענו מהרמטכ"ל שצה"ל לא רק ניצח וניצח וניצח, אלא הוא גם "לומד ומשתפר", וזה חשוב מאוד. אך מבחינה תודעתית אנו חייבים לייצר מורל חיובי, "אל ירך לבככם" ברמה הלאומית ולא רק של החיילים בשטח. הציווי לא לירא אינו רלוונטי רק לחיילי צה"ל; כלל האזרחים חייבים להטמיע תודעה לאומית של הצלחה והתקדמות.

הציווי רלוונטי גם מבחינה נוספת – דיברנו על ההרחבה שלו מהלוחמים אל כלל האומה, אך הציווי מורחב גם מבחינת הזמן. אנו חייבים לשמור על תודעה חיובית ולאומית לא רק בשעת מלחמה או סף-מלחמה, אלא גם בשעה שיש שקט. העולם כולו מחזק את הזיקה שלו לאסלאם כיוון שהאסלאם הוא החזק כרגע. הסגידה לחזק הייתה קיימת בעולם מאז ומתמיד, כבר אצל עובדי אלילים שונים שאצלם הפולחן לאל הרע, שמיוצג לפעמים על ידי הירח לעומת השמש, היה משמעותי הרבה מהפולחן לאל הטוב.

אנחנו צריכים להבין שהעולם נמצא במעין מלחמת עולם שלישית נגד האסלאם, ודעאש והחמאס הם ארגונים שנוקטים בגבורה שהיא גם אכזריות כדי להיאבק בנו. אירופה גם היא צריכה להבין זאת, ולהפנים שמדינת ישראל נמצאת היום בחוד החנית של המאבק ברוע הזה, בדיוק כמו בריטניה לפני עשרות שנים במלחמת העולם השנייה.

נזכור שעלינו לאזור חלצינו, "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".

__________________