דילוג לתוכן העיקרי

שמות | אל תקרב הלום

קובץ טקסט
השיחה הועברה בסעודה שלישית של שבת קדש פרשת שמות  ה'תשנ"ו וסוכמה על ידי הרב מתן גלידאי.
 
"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא." (שמות ג', ד-ה)
הספורנו על אתר מסביר שהקב"ה קרא למשה כיוון ש"הבא ליטהר מסייעין אותו" - מאחר ומשה הביע התעניינות, רצה הקב"ה לדבר איתו. אולם מפשט הכתובים משמע להפך – משה רצה להתקרב אל השכינה, אך הקב"ה רצה שלא יתקרב יותר מדי ועל כן דיבר איתו. ראשית כל, אמר ה' למשה שלא יתקרב עוד. לאחר מכן אמר לו שגם במקום בו הוא עומד יש קדושה וצריך להסיר את נעליו. המדרש מסביר:
"'של נעליך'- כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע - 'של נעלך' (יהושע ה', טו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים". (שמות רבה ב', ו)
 
פסוקים אלו עוסקים בבעיה שכיחה מאד. כאשר יש מתח רוחני גבוה, כאשר יש רצון עז להתקרב לשכינה, קיים החשש שמישהו יעבור את הגבול ויתקרב יתר על המידה. ישנו מתח בין שני צדדים של אותו המטבע – הרצון להידבק בה' ולהתקרב אליו, והדרישה לירא מפניו ולשמור על מרחק ממנו. הקב"ה לא גוער במשה על כך שרצה לגשת אל הסנה, להפך – יש בדבר פן חיובי ביותר. הקב"ה רק רצה לעצור אותו שלא יתקרב יתר על המידה.
בעיה זו מתעוררת במקומות רבים נוספים בספר שמות. במעמד הר סיני, מעמד שיא בקרבה בין עם ישראל לקב"ה, מזהיר הקב"ה כבר שלושה ימים קודם:
"וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:  לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה ..." (שמות י"ט, יב-יג)
 
הקב"ה אוסר לא רק עלייה להר אלא גם נגיעה, ולא רק בהר עצמו אלא אפילו בקצהו, והעונש על כך הוא מוות. הקב"ה מודע לכך, שבמעמד השיא של גילוי השכינה לעם ישראל מישהו עלול להתקרב יתר על המידה, ולכן מזהיר על כך מראש.
הקב"ה לא מסתפק בכך אלא מתרה פעם נוספת סמוך למעמד הר סיני עצמו:
וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת  הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן  יִפְרָץ בָּם." (שם, כ-כד)
 
משה בעצם עונה לקב"ה – "מדוע יש להזהיר את העם שוב, הרי כבר הזהרת לפני כן"? הקב"ה עונה למשה שאמנם כן, ולמרות זאת על משה להזהיר על כך פעם נוספת. כיוון שהקב"ה כבר ירד אל הר סיני, שוב גבר החשש שקירבת הקב"ה תגרום לאנשים להתקרב יותר מן המותר, ולכן שוב הזהיר הקב"ה על כך.
אצל משה נבע החשש מרצונו להתקרב ולראות את גילוי השכינה – "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת", וכך גם במעמד הר סיני החשש נבע מרצון העם לראות את גילוי השכינה - "פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת".
בעיה זו עלתה שוב אחרי מעמד הר סיני: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:  וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ." (שם כ"ד ,ט-יא)
 
חלוקות הדעות בין הפרשנים לגבי מה שאירע כאן. רש"י מסביר שנדב ואביהוא והזקנים הציצו ונתחייבו כליה, אלא שהקב"ה לא רצה לערב עצב בשמחת התורה ולכן המתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן ולזקנים עד פרשת המתאוננים ("ותאכל בקצה המחנה" – "בקצינים שבמחנה"). רש"י מוכיח זאת מהמילים "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" – מכאן שהיו ראויים לכך שתישלח בהם יד. לגבי הפסוק "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" מסביר רש"י שהסתכלו בלב גס מתוך אכילה ושתייה.
אונקלוס מסביר שאצילי בני ישראל שמחו על כך שקרבנם התקבל כאילו אכלו ושתו. כך גם הרמב"ן מסביר שנזהרו לא לראות יותר מדי ולכן הקב"ה לא פרץ בהם פרץ, הם רק חזו את האלוקים ולא הרסו לעלות אליו. "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" מתייחס, לדעתו, לשלמים שאכלו בתחתית ההר.
שתי השיטות מסכימות על כך שכאשר עולים לקראת ה' יש לשמור על האיזון הנכון, ולא להתקרב ולראות יתר על המידה. כל המחלוקת היא רק בשאלה האם אצילי בני ישראל ידעו לשמור על האיזון או שעברו את הגבול ונתחייבו מיתה על כך.
כך נאמר בסוף הספר גם לגבי משה: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". (שם מ', לה)
 
 יש גבול גם לדרגה שאליה יכול משה להגיע.
למעשה, בעניין הסתכלות משה בסנה נחלקו תנאים במדרש:
"'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים' (שמות ג',ו). אמר: אלקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? רבי יהושע בן קרחה ור' הושעיא אחד מהן אמר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו  שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה, מה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות שנאמר 'הראני נא את כבודך' (שם ל"ג, יח). אמר הקב"ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך 'כי לא יראני האדם וחי' (שם ל"ג, כ) כשבקשתי לא בקשת. ואמר רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אף על פי כן הראה לו. בשכר 'ויסתר משה פניו' 'ודבר ה' עם משה פנים אל פנים' (שם ל"ג, יא), ובשכר 'כי ירא' 'ויראו מגשת אליו' (שם ל"ד, ל), ובשכר 'מהביט' 'ותמונת ה' יביט' (במדבר י"ב, ח). ורבי הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו. אמר לו הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר 'ומשה לא ידע כי קרן אור פניו' (שמות ל"ד, כט)".  (שמות רבה ג', א)
 
יתכן שהמחלוקת האם אמור היה משה להסתיר פניו קשורה לשאלה באיזו דרגה היה באותה שעה, האם היה עדיין 'טירון' בנבואה כדברי המדרש לפני כן, או שכבר היה בדרכו להיות אדון הנביאים. שיקול חשוב בשאלה עד היכן להתקרב, הוא השאלה באיזו דרגה אדם נמצא.
בספר דברים נאמר: "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ." (דברים ו', יג)
 
ומסביר שם הרמב"ן בשם התנחומא:
"אמר להם הקב"ה לישראל... אין אתם רשאים להישבע בשמי, אלא אם יהיו בך כל המידות הללו - 'את ה' אלקיך תירא' - שתהיה כאותן שנקראו יראי ה' אלוקים - אברהם, יוסף, איוב, 'ואותו תעבוד' - שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצוות ולא יהיה לך עבודה אחרת".
שוב אנו רואים שאין להתקרב יתר על המידה לקב"ה, והדבר תלוי בדרגה הרוחנית שבה נמצא האדם.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)