דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף סא | קידוש השם ואהבתו

 

חכמינו דרשו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. כמקור לכך הביאה המשנה בדף נד את הפסוקים הנאמרים בקריאת שמע, ובתוך כך דרשה:

"ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך".


הגמרא בדף סא מוסיפה, שדרשה זו היא בשמו של ר' עקיבא, והוא הנחיל אותה לתלמידיו בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. ר' עקיבא הסביר, שכל ימיו הביע בשעת קריאת שמע את הנכונות למסור את נפשו, וכעת - יש לו הזדמנות לקיים את הדברים.

סוגיית מסירות נפש לקיום מצוות התורה נידונה בהרחבה במסכת סנהדרין (דף עד). שם מביאה הגמרא את הכלל הידוע, שלפיו יש למסור את הנפש על שלוש העבירות החמורות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), וכמו כן למסור את הנפש על דקדוק קל שבקלים, אם ברור שכוונת האומות להעביר ישראל על דתם, ולבטל את כל התורה כולה.

הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, א) פסק את דברי הגמרא בפשטות, והגדיר באופן מדויק את המצבים שבהם מורה ההלכה לאדם למסור את נפשו על קידוש השם. כאשר אין מצוה למסור את נפש - הדבר אסור, לדעת הרמב"ם, ועל כך הוא מתנסח בלשון מרחיקת לכת:

"יעבור ואל יהרג שנאמר במצוות 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'; וחי בהם - ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".


הרמב"ם רואה איסור חמור במסירות נפש במקום שבו ההלכה אינה מחייבת זאת.

רבים מראשוני אשכנז חלקו על הרמב"ם - להלכה, ולמעשה. בתקופת מסעות הצלב היו קהילות רבות שמסרו את נפשן, ואף שלחו יד בנפשן, כדי שלא להתעמת עם הצלבנים הרשעים. כאמור, עמדה הלכתית זו מבוססת על מחלוקת עקרונית עם הרמב"ם. כך, למשל, כתב רבי יצחק מקורביל, בעל "ספר מצוות קצר" (סמ"ק, מצוה ג):

"לאהוב שמו של הקב"ה בכל לב כדכתיב ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, וזו היא עבודת הבורא מאהבה ... בכל נפשך, שיחשב עליו נפשו לכלום שלא ימנע מעשות מצות הבורא בשביל סכנת נפשו, ופירשו רבותינו (סנהדרין ע"ד) בעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים ... אבל מדת חסידות שלא יעבור. ואין לומר מאחר שאמרו חכמים יעבור ואל יהרוג אם יעבור פיהם גם דמו הנה נדרש, כי מאחר שכוונתו לשמים צדקה תחשב לו".


לדעת הסמ"ק, מידת חסידות היא למסור את הנפש אף במקום שבו הדבר איננו מחויב על פי הגדרים שנקבעו בגמרא בסנהדרין.

דומה, שהמחלוקת בין הרמב"ם והסמ"ק נוגעת ליסוד המצוה. בפתח דבריו בהלכות יסודי התורה שם כתב הרמב"ם:

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל".


לדעת הרמב"ם, מוקד המצוה הוא בקידוש השם, ואת זאת יש לעשות דווקא על פי הגדרים הקבועים בסוגיה שם. לעומת הרמב"ם, מביא הסמ"ק את הדברים במסגרת מצות אהבת ה', הנלמדת, על פי הנאמר בסוגייתינו, מפסוקי קריאת שמע.

אם מדובר על גדר פורמאלי של קידוש השם, אין לחרוג ממנו, כפי שכותב הרמב"ם. אך לאהבה, כידוע, אין גדרים פורמאליים. אדם אשר אוהב את הקב"ה "בכל לב", כפי שכותב הסמ"ק, בהכרח יעשה גם דברים שאינם על פי שורת הדין, במסגרת אותה אהבה טוטאלית ומקיפה.

אפשר, שזהו עומק דבריו של ר' עקיבא: כל ימי ביקשתי לבטא את אהבתי לה' יתברך באופן מיוחד, היוצא מגדר הרגיל. כעת, כאשר באו ליטול את נפשי, יש לי ההזדמנות לעשות זאת באופן המרחיק לכת ביותר. באהבה אין חוקים, לאהבה אין גבולות, ואת זאת מעוניין לבטא ר' עקיבא: ואהבת את ה' א-להיך בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך.

עומדים אנו לקראת סיומה של מסכת ברכות. דומה, שאחד הנושאים המרכזיים במסכת הוא אהבת ה', ומסירות הנפש למען מטרה זו. בקריאת שמע, בתפילה ובברכות - מבקש אדם לבטא את אהבתו ומסירותו למען ה' יתברך ( וראה בעיוננו לדף לב , בעניין מסירות הנפש בתפילת משה). זהו אחד הלקחים הגדולים שאותם עלינו לשאת עימנו בצאתנו מלימוד מסכת ברכות.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)